כאשר צופים בטלוויזיה הרוסית או מאזינים לנאומיו המצמררים של ולדימיר פוטין, מגיעים למסקנה שרוסיה היא מבצר נצור, הנאבקת של משמר האנושיות מול המערב המפגר, מגנה על ערכי המשפחה המסורתיים ומתגרה במוות בנכונותה להקריב חיים. אבל כאשר מהלכים ברחובות מוסקבה – מדווח אקונומיסט – היא ממש לא נראית כמו עיר בעיצומו של פולחן מוות. אך כך גם נראתה ברלין בתחילת שנות ה-1940. בירת רוסיה נהנית מפסטיבל בן שלושה חודשים תחת הכותרת "קיץ במוסקבה", רובו חינם. מרכז העיר מציג חיים קסומים עם גנים, שיעורי בישול וציור במרחב הפתוח, דוכני גלידה אמנותיים ומשחקי טניס. מסביב לקרמלין הפכו השדרות לשרשרת של במות פתוחות: אופרטה, מיצגי אמנות, קרקס. לצד כל אלו מועצם הקמפיין האידיאולוגי. ב-12 ביוני, "יום רוסיה", סקר פוטין אנשי צבא בקרמלין. "משמעותו של היום הזה נעוצה בנצחיות של העם הרוסי, מדינתנו, מולדתנו, רוסיה. הדרך לנצח עוברת בנצחונות שלכם ושל מפקדיכם". חיילת השיבה בציינה את "הטוהר המוסרי של הצבא ושל חיי עמנו". גם הדיכוי גובר: השבוע הודיע הקרמלין שכל דיווח על גיוס של מוסדות או החברה האזרחית מהווה הפרה של סוד מדינה. כמו-כן נאסרה כל הפצה של מידע בתחומים אזרחיים נרחבים, החל ממדע וכלה בסחר. עונשי מאסר של עד שמונה שנים מרתיעים כל ויכוח. נוכחותה של האידיאולוגיה גברה עשרות מונים מאז הפלישה לאוקראינה, אבל בניגוד לקומוניזם ולפשיזם – זו של פוטין אינה מציעה שום חזון לעתיד, מציין אקונומיסט. היא מורכבת מעקרון אולטרה-שמרניים, אנטי-מערביים, מיליטריסטיים ומשיחיים. מטרתה היא להעניק לגיטימציה למלחמה ולהתרחבותם של בתי הקברות.

פוטין משמר את תמיכת האליטה הפקידותית

האבסורד הוא, שבעוד שהמלחמה מצריכה אידיאולוגיה, היא תלויה גם בהסחת דעת. צבא השכירים הענק של רוסיה מאפשר לה להימנע עד כה מגיוס נרחב, ומבחינתם של רבים – המלחמה מתנהלת באיזשהו מקום מרוחק בידי מי שמקבלים תשלום כדי ליהרג. התשלומים הנדיבים לחיילים ומשפחותיהם מגבירים את הצריכה, ובלא אפשרות להוציא כסף בחו"ל – תיירות הפנים פורחת. עם מיקור החוץ של המלחמה לשכירים המגויסים במחוזות העניים ביותר, פוטין מצליח לשחרר את מוסקבה מסימני המלחמה. כך הוא יכול לשמר את האליטה הפקידותית המרוכזת בעיר וממש אינה מתחברת לפולחן המוות. העיר מבודדת שוב, כפי שהייתה במלחמה הקרה, ועם כלכלה המצויה על סף מיתון, היא מפגינה את עמידותה של רוסיה ואת עליונותה על בירות המערב על רחובותיהן המלוכלכים ותשתיותיהן הקורסות. פוטין זוכר שהאליטה נטשה את המשטר הקומוניסטי כאשר לא יכול היה לספק את רמת החיים והטובין שיש במערב. 300,000 איש עזבו את מוסקבה, אך רובם המכריע נותרו וקולותיהם כמעט ואינם נשמעים. "הזכות למחות ניטלה ממי שאני חי ועובד איתם במוסקבה. אין להם שום אפשרות להביע את שאת נפשם משפיכות הדמים", אומר חתן פרס נובל לשלום ב-2012, דמיטרי מוראטוב. עיתונאית אחת אומרת שהיא וחבריה אינם משתתפים בפסטיבל, אך מוצאים מעט נחמה שהעיר מלאה בפרחים ולא באות Z שהפכה לסמל המלחמה. הקיץ ברוסיה קצר, מציין אקונומיסט. כאשר יגיע הסתיו, הבמות יפורקו והפרחים יוסרו. איש אינו יודע כיצד ייראו ההופעות בשנה הבאה. נכון לעכשיו, הרוסים חיים את החיים היחידים שיש להם ועושים את המיטב להתעלם מהקבעונות של פוטין.