דמוקרטיה איננה רק עניין פורמלי של בחירות, אלא גם עניין מהותי של דרכי התנהלותה. הסכנה החמורה לדמוקרטיה הישראלית, אותה מציבה הקואליציה הנוכחית, היא בשני המישורים. על ההיבטים המהותיים נדבר בהמשך. נפתח בכמה נקודות במישור הפורמלי. בנימין נתניהו אומר שוב ושוב בגוף ראשון שהוא נבחר, תוך התעלמות מהשיטה הפרלמנטרית. על השולחן מונחת הצעה שתקל לפסול סיעות אופוזיציה מהשתתפות בבחירות. בשבוע הבא יוחלט האם להדיח חבר כנסת מהאופוזיציה, לראשונה בהיסטוריה. במקביל הוגשה הצעת חוק שתקטין את הרוב הדרוש לצעד שכזה. האפשרות של הצבת מצלמות בקלפיות לא ירדה מעל הפרק, מה שיפגע במיוחד בהצבעה במגזר הערבי. סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת מאפשר לפגוע בליבת שיטת הבחירות ברוב של 61 חברי כנסת. לשלטון הנוכחי יש אלמנטים של פשיזם, ובראשם הצגתו כמצוי במאבק תמידי נגד אין-ספור אויבים פנימיים וחיצוניים. במקביל הוא בולט במיוחד באנוכיות שלו, תוך התעלמות מוחלטת מטובת המדינה ודעת הקהל: הקמת המוני משרדים מיותרים כאתנן לאנשיו, העברת מיליארדים לקהל הבוחרים שלו, הכשרת השתמטות של חלקם, חקיקה פרסונלית שנועדה להגן במישרין על ראש הממשלה. מעל הכל: הם מתעלמים מאחד הכללים היסודיים ביותר בדמוקרטיה, ולפיו שלטון הרוב אינו עריצות הרוב. כשם שאפילו 120 חברי כנסת אינם יכולים לשלול את אופיה היהודי של המדינה, כך גם לגבי אופיה הדמוקרטי. 120 חברי כנסת אינם יכולים לסגור את המסגדים או את בתי הכנסת, למנוע את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, להכניס לכלא את מתנגדיהם או להוציא משם את תומכיהם. החבורה הנוכחית אומרת שיש לה רוב ולכן הכל מותר לה. זוהי רמיסה של ליבת הדמוקרטיה. מבחינתם, הם אמורים להישאר בשלטון לנצח – וכמעט כל הדרכים לגיטימיות כדי להבטיח זאת.

מי שרוצה לפגוע בדמוקרטיה, חייב תחילה לקעקע את המוסד החשוב ביותר השומר עליה: בתי המשפט. במצב בו הממשלה שולטת בכנסת, הרשות המחוקקת היא בדרך כלל רק שלוחה של הרשות המבצעת. כך נותרים רק בתי המשפט, שהדנ"א שלהם מחייב שיהיו לפחות במידת-מה לעומתיים לשלטון. אחרת לא יהיו שחרורים ממעצרים וזיכויים בפלילים, הממשלה לעולם לא תחויב בפיצוי על נזקים שגרמה, כל תוכנית בנייה תאושר אוטומטית, קביעתו של פקיד השומה תהיה סופית. אפשר בהחלט להכניס שינויים, אפילו מהותיים, במערכת המשפט. לא זה מה שעושה השלטון הנוכחי. הוא רוצה להשתלט על המערכת ולסרס אותה. מכאן הפוליטיזציה של בחירת השופטים ונציב תלונות הציבור עליהם. מכאן הסירוב להכיר בנשיא בית המשפט העליון. מכאן ההכרזות על אי-ציות לפסקי דין. מכאן ההימנעות ממינוי שופטים. זה לא נעצר כאן. כאשר יוצרים במתכוון אווירה של זלזול בבית המשפט, מקבלים השתוללויות מאורגנות כפי שראינו לאחרונה בבג"ץ. מקבלים חברי כנסת המתפרעים באולמות ומנופפים בחסינותם. מקבלים הימנעות מאכיפת החוק על המקורבים לשלטון, כמו חרדים ומתנחלים. מקבלים אלימות משתוללת ומעשי רצח יום-יומיים. מקבלים קטל בלתי פוסק בכבישים. מקבלים התעצמות של ארגוני פשיעה. מקבלים שחיתות שלטונית. וכך, הפגיעה בדמוקרטיה הופכת לפגיעה בעצם החיים.

צעד חיוני נוסף בהרס הדמוקרטיה הוא השתלטות על התקשורת, כדי למנוע או לכל הפחות לצמצם ביקורת על השלטון ומידע על מעשיו ומחדליו. בעידן של האינטרנט והרשתות החברתיות, המשימה הזאת קלה מאשר אי-פעם, כי לא חייבים בהכרח להשתיק את אמצעי התקשורת הקיימים; אפשר להכפיש אותם ללא הרף ובמקביל ליצור להם חלופות. זהו אחד מתפקידיה של תעשיית הרעל שאנו עדים לה: לשכנע את הציבור שאסור לו להאמין לעיתונות המקצועית ולפטם אותו בתעמולה מטעם השלטון ולמענו. במקביל, היא אינה בוחלת באמצעים להלל את בנימין נתניהו ולקלל את יריביו, ומאז 7 באוקטובר – לנקות אותו מכל אחריות למחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה. כל האמצעים כשרים: חצאי אמיתות, הוצאת דברים מהקשרם, דיווח סלקטיבי, שקרים בוטים. כל היעדים לגיטימיים: לובשי המדים, אנשי הצללים, העיתונאים והפרשנים, המוחים והמומחים, האמריקנים והצרפתים. לתשפוכת הרפש הזאת יש גם אפקט מצנן. למה שמישהו יטפל בתיקים נגד אישי שלטון, כאשר הוא רואה מה קורה לעוסקים בתיקי נתניהו? למה שמישהו יתלונן או יעיד על מעשים פסולים של בכירים, אם הוא יהפוך בתוך דקות ליעד להתקפות שלוחות רסן? למה שמישהו ישרת בכוחות הביטחון, אם הוא עלול להיות מטרה לא לאויב אלא למי שאמור להיות אוהב? במקביל, מובהר שכדאי להיות נחמד וצייתן: כך ניתן יהיה לקבל "ראיונות" (בתנאי שיהיו מלטפים) ואת זכות הבכורה במסיבות עיתונאים (כנ"ל). אמצעי תקשורת המהללים את ההנהגה מקבלים הטבות רגולטוריות וכספיות ניכרות על חשבון הערוצים האחרים. את השידור הציבורי המקצועי והעצמאי מנסים לחסל. על עיתונאים מנסים להלך אימים בתביעות השתקה ואפילו בחקירות פליליות. כאשר לא יכולים להבטיח סיקור חיובי – פשוט מונעים אותו, כפי שנעשה בביקורו של נתניהו בניר עוז. זו איננה תקשורת של מדינה דמוקרטית.

מינוי של עובדי מדינה צייתנים, בעיקר בדרגים הבכירים, הוא גם צורך וגם תוצאה של הרס הדמוקרטיה. אם יש אנשי מקצוע חזקים, קשה לסמכותנים לכפות עליהם לפעול בצורה בלתי אחראית. אם יש שומרי סף עצמאיים, הם יכולים לסכל פעולות פוגעניות. לעומת זאת, אם הדרג המקצועי הופך לחובבני, אם הכישורים מוחלפים בקשרים, אם כלבי השמירה הופכים לפודלים – הרבה יותר קל לעשות מה שרוצים, לתגמל את המקורבים, לשחד את המצביעים ולשמר את השלטון. לכן הם רוצים להדיח את היועצת המשפטית לממשלה. לכן הם הדיחו את ראש השב"כ. לכן הם מינו מפכ"ל בלתי ראוי. לכן המבחן לקידום קציני משטרה הוא הסכמה עם מדיניות השר. לכן הם מביאים עסקנים דרג ג' לניהול גופים ממשלתיים. לכן הם רוצים שהיועצים המשפטיים יהיו כפופים למנכ"לים. לכן הם מתכננים מינויים פוליטיים בחברות הממשלתיות ובנציבות שירות המדינה. לכן הם רוצים לבטל את הוועדה למינויים בכירים. לכן הם רוצים להפוך את הרמטכ"ל, ראש השב"כ והיועץ המשפטי לממשלה למשרות אמון. כמו שראינו במערכת המשפט, גם כאן התוצאה היא רוחבית: פגיעה אנושה ברכושנו, רווחתנו, אפילו חיינו. אלימות שוטרים נגד יריבי השלטון הפכה ליום-יומית. ניהול כושל של חברת החשמל, מקורות, שדות התעופה או הנמלים יעלה לכולנו לא רק בכסף רב, אלא גם בשיבושים בשירותים חיוניים. פוליטיזציה של התעשיות הביטחוניות תסכן את עליונותו של צה"ל. כי זו דרכו של סמכותן: הוא ואין בלתו, ולא משנה המחיר.

החבורה הזאת מאוד לא אהבה את ג'ו ביידן, למרות שספק אם בלעדיו הייתה ישראל מגיעה להישגיה המדהימים בשדה הקרב לאחר 7 באוקטובר, ולמרות שאהדתו ואפילו אהבתו כלפינו הם חמים ואמיתיים, וסביר להניח שלא נראה שוב כמותם בחדר הסגלגל. למה? כי ביידן הוא איש של עקרונות ודמוקרט לא רק בהשתייכותו הפוליטית אלא גם בכל הווייתו, וככזה התייצב בגלוי נגד ההפיכה המשטרית. אז אמרו שהוא מתערב בענייניה הפנימיים של ישראל – מה שכמובן לא עלה על דל שפתותיהם כאשר דונלד טראמפ קרא להפסיק את משפט נתניהו. מה הפלא שאת טראמפ, לעומת זאת, הם מחבקים בחום. אותו טראמפ שכפר בתוצאות הבחירות והוביל לניסיון לשנותן בכוח. שמשקר עשרות פעמים ביום. שהציב נחתים מול מפגינים. שממנה מלחכי פנכה חסרי התאמה לתפקידים הרגישים ביותר. שמעריץ רודנים. שרודף עיתונאים. שמצפצף על כל כללי האתיקה. למה? כי הוא משקף את מה שהם רוצים להיות. טראמפ ראוי להערכתם ותודתם של כל הישראלים על המתקפה באירן, וגם על נסיונותיו להביא להפסקת אש בעזה ולהרחיב את מעגל השלום במזרח התיכון. זה לא אומר שצריך לראות בו מודל לחיקוי. אם כבר, אזי התנהגותו היא מודל לאנטי-חיקוי: תראו אותו ותעשו ההפך. שלא לדבר על כך שהוא יכול להתהפך עלינו תוך דקה, בדיוק כפי שעשה/עושה/יעשה (הזמן הדקדוקי תלוי בתאריך) לבעלות בריתה הקרובות ביותר של ארה"ב.

בשל כל אלו, הבחירות הבאות לכנסת – שהלוואי שיתקיימו כמה שיותר מוקדם – יהיו החשובות ביותר בתולדות המדינה. כן, אמרו את זה הרבה פעמים, אך כעת מדובר בסכנה אמיתית לגורלה של ישראל – וזוהי סכנה פנימית, שהיא-היא המפוררת מדינות. ראינו מה השלטון הנוכחי עושה וברור לנו מה הוא רוצה לעשות אם יקבל הזדמנות נוספת. כדאי לזכור שהצעדים בעולם נגד ישראל החלו עוד לפני 7 באוקטובר, בשל ההפיכה המשטרית. אלפי מומחים מכל התחומים התריעו מפני סכנותיה, ובמחיר דמים נורא גילינו שהם צדקו במישור הביטחוני. המשטר הדמוקרטי הוא אחד היתרונות החשובים ביותר שלנו על אויבינו. הוא מאפשר יזמות ושגשוג, הוא יוצר תחושת שותפות ונכונות להקרבה, הוא מקשר אותנו למערב שסיועו חיוני לקיומנו. בלי דמוקרטיה אמיתית, כל אלו ייעלמו. סכנה גדולה במיוחד נובעת מהאפשרות של החלת ריבונות על יהודה ושומרון, עליה בכירים בקואליציה הנוכחית מדברים בגלוי. הלוואי שזה היה אפשרי; זהו ערש הולדתו של העם היהודי וליבת ארצו מדורי-דורות. אבל במצב הנוכחי, ריבונות תגרום לכך שישראל תהיה או יהודית או דמוקרטית. או שהיא תנהג באפטרהייד כלפי הפלשתינים כדי לשמור על הרוב היהודי, או שהיא תוותר עליו כדי להישאר דמוקרטית. אין אפשרות אחרת. ישראל היא יהודית ודמוקרטית. אין זה בלי זה. יהודית היא סיבת קיומה שאין בלתה, דמוקרטית היא אופן קיומה שאין בלתו. התנועה הציונית חוללה נס לא רק בעצם הקמתה, אלא גם בכך שהייתה דמוקרטית מיומה הראשון – למרות שרוב חבריה ופעיליה הגיעו ממדינות רודניות, והמשטרים הדמוקרטיים היו אז מיעוט מבוטל. בכך היא התבססה על דרכי ההנהגה שיצר העם היהודי במשך אלפי שנים. יש לישראל בסיס דמוקרטי מוצק שראוי להתגאות בו. אבל אין זה אומר שהוא מובטח. אנחנו רואים במו עינינו עד כמה אפשר לערער אותו ולאיים למוטט את יסודות הבית השלישי. מניעת ההרס הזה איננה עניין פוליטי; היא עניין קיומי. היא איננה סוגיה כיתתית; היא כורח לאומי. אין נושא חשוב מזה, אין הכרעה גורלית מזו. בפעם הבאה שנלך לקלפי, חובתנו להציל את הדמוקרטיה – ואת המדינה.