המדריך באנגלית זכה מיד עם פרסומו להתעניינות עצומה בגולה. אלפי עותקים דיגיטליים הופצו בקהילות יהודיות מצפון אמריקה ועד אוסטרליה. ארגוני הסברה החלו משתמשים בו כדי להדריך דוברים ומתנדבים, סטודנטים חילקו קטעים ממנו בקמפוסים, ורבנים ניצלו את תובנותיו בדרשות בבתי הכנסת. בתוך שבועות מרגע הפרסום שיבח אותו נתן שרנסקי - אסיר ציון לשעבר וממנהיגי המאבק למען יהודי ברית המועצות - במילים חמות: "‘המדריך החיוני להבנת 7 באוקטובר’ כשמו כן הוא: חיוני. בתוך כל המהומה והשקרים הסובבים את מאורעות היום ההוא, הפרופסור טרוי מציג עובדות והסברים בהירים ומוסמכים, קלים להבנה וחשובים לידיעה. אני ממליץ בחום לכולם להדפיס את המדריך, לקרוא בו ולהפיץ אותו ברבים". ואכן, המלצתו של שרנסקי בוצעה הלכה למעשה ברחבי העולם היהודי: קהילות הדפיסו את החוברת וחילקו לחבריהן, שליחים לעדות (שגרירי הסברה של הסוכנות היהודית) הצטיידו בה בדרכם לאוניברסיטאות ולעיתונאים, ואפילו לא-יהודים רבים קראו בה כדי להבין את צד הישראלים לאירועים. ההצלחה הבינלאומית והביקוש לחומר אמין עשו את שלהם: כעבור חודש וחצי בלבד הוציא JPPI גם מהדורה בצרפתית, בשיתוף הד"ר דב מימון, מומחה קהילות יהודיות צרפתיות במכון. המהדורה הצרפתית, שכותרתה "Guide pratique pour décrypter la guerre Israël-Hamas" (“מדריך מעשי לפענוח מלחמת ישראל-חמאס”), פורסמה בסוף אוגוסט 2024, ונתנה מענה ישיר לקהילה היהודית הגדולה בצרפת שסבלה מעליית האנטישמיות באותה עת. בעקבותיה נערכו בפריז ובמונטריאול ערבי השקה ודיונים עם טרוי - שוטפים בצרפתית - בהם השתתפו מאות אנשים, יהודים ושאינם יהודים, שביקשו כלים להתמודד עם הסיפורים הכוזבים סביב ישראל. החוברת בצרפתית לוותה בעבודתו המסורה של דב מימון, שאף זכה בתודות מיוחדות של טרוי על "הרעיונות החשובים והגרסה הצרפתית המצוינת" שיצר. ככל שחלפו החודשים, התברר שגם בישראל החוברת המבוססת הזו נדרשת. ישראל אומנם חוותה את הטבח באופן ישיר, אך השיח הציבורי המקומי היה רווי במחלוקות פוליטיות ובשאלות נוקבות. רבים ביקשו לקרוא את המדריך בשפתם הם - הן כדי להבין לעומק את האירועים והן כדי לדעת להסבירם לאחרים, בשיח הפנים-ישראלי והבינלאומי. במקביל, התגברות תופעות של פוסט-אמת ודיסאינפורמציה ברשתות החברתיות בישראל העצימה את הצורך בכלי מוסמך ומדויק. לא מפתיע, אם כן, ש-JPPI החליט להוציא לאור גם גרסה עברית רשמית של "המדריך החיוני להבנת 7 באוקטובר: היום והשלכותיו". הגרסה העברית, בתרגומה של כרמית גלעד ובעריכת ענת ברנשטיין, יצאה לאור בירושלים בתחילת קיץ 2025. היא כבר כוללת עידכונים שהתפתחו מאז פרסום המהדורה האנגלית - לרבות ההתפתחויות הצבאיות והמדיניות בחזית האירנית באביב 2024 ובאביב 2025 - מה שהפך את המדריך גם למסמך דינמי שמתעד היסטוריה בהתהוות. למעשה, טרוי ציין בהקדמה למהדורה העברית כי זהו כבר “העידכון השני של המדריך, שפורסם כאשר ישראל מנקה את ההריסות מתקיפות הטילים של אירן” - עדות לאופן שבו המציאות ממשיכה להתגלגל, והמדריך משתדל להשתנות איתה. בכריכת המהדורה העברית מתנוססות המילים "עובדות - מספרים - היסטוריה", המשקפות את שלושת הרבדים המרכזיים שהוא מביא: תיעוד עובדתי, נתונים כמותיים, והקשר היסטורי רחב. כל זאת, באריזה נגישה ושווה לכל נפש.

המדריך בנוי במתכונת של שאלות ותשובות, ומציג “שש תשובות קצרות לשאלות גדולות מאוד” - כפי שמבטיחה הכותרת הפנימית שלו. הוא פותח במתן רקע תמציתי לאירועי 7 באוקטובר, ולאחר מכן עובר לנתח אחת לאחת את הסוגיות המרכזיות שעלו מאז אותו יום ונידונות עד היום בארץ ובעולם. להלן עיקרי הנושאים שהוא מכסה, בליווי מקצת מן העובדות והניתוחים שהספרון מביא: מה קרה ב-7 באוקטובר 2023? על השאלה העובדתית הבסיסית הזו משיב המדריך בתיאור כרוניקה מצמררת: לפנות בוקר שבת, כוח עצום של למעלה מ-3,000 מחבלי חמאס פרץ מרצועת עזה לישראל במבצע שקראו לו בעזות מצח "מבול אל-אקצה". טרוריסטים אלו, חלקם מתושבי עזה שהכירו אישית את הישראלים אותם טבחו, פשטו על יישובי עוטף עזה ועל הפסטיבל בנגב ורצחו ללא הבחנה. לפי נתוני המדריך, לפחות 1,139 ישראלים נרצחו בטבח באותו יום נורא, וכן 71 אזרחים זרים מ-30 מדינות שונות - בהם עובדים מתאילנד, מנפאל, ומהפיליפינים, וישראלים-ערבים ובדואים שנקלעו לדרכם של המרצחים. למעלה מ-4,800 בני אדם נפצעו בגל הטרור הראשון. במקביל לרצח ההמוני, חטפו המחבלים לרצועת עזה 253 בני ערובה - גברים, נשים וילדים, תינוקות וקשישים. בין החטופים היו גם אזרחים זרים. בעוד עזה ותושבי הדרום בישראל נתונים למתקפה, פתח גם חיזבאללה במתקפת סיוע מצפון: ארגון הטרור הלבנוני שיגר מטחי רקטות לעבר יישובי הגליל כבר בשעות הראשונות, במה שהפך לחזית שנייה. בתוך ימים ספורים נאלצו יותר מ-150 אלף ישראלים להתפנות מבתיהם - הן מיישובי הדרום, תחת איום הרקטות ופולשי חמאס, והן מיישובי הצפון שגבלו בקו האש הלבנוני. ואז, ב-17 באוקטובר, ניצלה אירן את המהומה ונתנה אור ירוק גם לשלוחות נוספות שלה לתקוף: המורדים החות'ים בתימן שיגרו טילים לעבר נתיבי שיט בינלאומיים, ומליציות פרו-אירניות בעירק ובסוריה תקפו בסיסים אמריקניים באזור - הכל במטרה ברורה להרחיב את גזרת הלחימה. כך התגלגל לו יום טרור יחיד למלחמה של ממש, שבה ישראל מוצאת את עצמה מוקפת אויבים מדרום, מצפון ואף הרחק במזרח. מדוע חמאס תקף? כאן מפנה המדריך זרקור לאידאולוגיה של חמאס ולהקשר ההיסטורי של רצועת עזה. חמאס מוגדר בתשובה כ"תנועה ג'יהאדיסטית אנטישמית" שבאמנת היסוד שלה מופיעה קריאה מפורשת להשמדת ישראל ולכינון מדינה פלשתינית אחת "מהנהר עד הים" - כלומר מהירדן ועד הים התיכון. למעשה, מסביר טרוי, סיסמת "מהנהר עד לים" משמעה מדינה אחת נקייה מיהודים בכל שטחי ישראל, ולא בכדי חמאס מטיף למדינה פלשתינית ללא יהודים כלל. בחוברת מודגש שחמאס רואה את עצמו במלחמת קודש דתית נגד הישות הציונית, וכי מטרתו אינה הסרת מצור כזה או אחר אלא חיסול מוחלט של מדינת ישראל. ישראל אומנם נסוגה באופן חד-צדדי מעזה בשנת 2005 (ההינתקות, שפירושה פינוי כל היישובים הישראלים ברצועה), אך חמאס - שתפס את השלטון בעזה בהפיכה אלימה ב-2007 - מעולם לא השלים עם עצם קיום מדינת היהודים. לאורך השנים שחלפו עד 2023, ישראל והקהילה הבינלאומית קיוו שחמאס "יתמתן" ויתמקד בשלטון באוכלוסייה האזרחית בעזה במקום במלחמה תמידית, אך תקוות אלו היו משאלות לב. בחשאי המשיך חמאס להתכונן למלחמה: מנהרות טרור, מצבורי רקטות, כוחות קומנדו. ההנהגה בישראל, שרצתה להאמין כי אחרי סבבי הלחימה הקודמים חמאס יירתע, שקעה בתחושת שאננות מדומה - שהתנפצה באותו בוקר אוקטובר טרגי. התשובה במדריך מנפצת גם את טענות חמאס עצמו כאילו התקיפה הייתה "למען אל-אקצה" או תגובה לאירוע מסוים: היא מציגה את הפעולה כמימוש ארוך-טווח של חזון ההשמדה של חמאס, חזון שאינו קשור למעשיה המיידיים של ישראל אלא לעצם קיומה. מדוע ישראל פתחה במלחמה שהביאה קורבנות רבים כל כך גם בקרב אזרחים? זו אולי השאלה הטעונה ביותר במערב, והמדריך מתמודד איתה חזיתית. ראשית, הוא מזכיר את המובן מאליו: על-פי המשפט הבינלאומי, מדינה לא רק זכאית אלא חייבת להגן על עצמה כששכנתה התוקפנית פולשת לשטחה וטובחת באזרחיה. המלחמה הנוכחית החלה כהתגוננות וכהתקפת-נגד באותו יום - ניסיון נואש של כוחות צה"ל המוכים ומופתעים להדוף את גל הטרור ולהציל חיים. בשלושת ימי הלחימה הראשונים, בין 7 ל-9 באוקטובר, נהרגו 382 חיילים ישראלים בקרבות הבלימה הקשים, לצד 59 שוטרים, 13 אנשי צוותי רפואה ועשרות אזרחים חמושים שהשתתפו בהגנה - מספרי אבידות אדירים המלמדים כמה אכזרית וחסרת תקדים הייתה מתקפת הפתע של חמאס. לאחר בלימת ההתקפה הראשונית וניהול מתקפות הנגד המקומיות, ניצבה ישראל בפני החלטה: האם לעצור ולספוג את המכה הנוראה ולהסתכן בכך שחמאס ישוב ויכה "שנייה, שלישית ורביעית", כהבטחת מנהיגיו - או לצאת למלחמה של ממש במטרה למגר את כוחו של חמאס אחת ולתמיד. ההנהגה הישראלית הבהירה מיד את מטרותיה: להשמיד את היכולת הצבאית של חמאס, לפרק את שלטונו ברצועת עזה, ולהשיג שחרור מלא של 253 החטופים שנגררו למנהרות עזה - הכל כדי למנוע הישנות של 7 באוקטובר בעתיד. אך חמאס נערך מראש להתבצרות צינית מאחורי אוכלוסייה אזרחית: כפי שהמדריך מפרט, ארגון הטרור בנה את מפקדותיו בתוך בתי חולים, מחסני הנשק שלו הוחבאו במסגדים ובגני ילדים, ומאות קילומטרים של מנהרות נכרו מתחת לרחובותיה עזה - לעיתים בעומק של שבע קומות מתחת לפני האדמה. בתנאים אלה, התריע המדריך, בלחימה בשטח בנוי וצפוף, "רבים מתושבי עזה נלכדו בקו האש". ישראל נקטה אמצעים חסרי תקדים כדי להגן על בלתי-מעורבים - משליכה כרוזים, משגררת הודעות מוקלטות, מקישה על גגות - ובכל זאת, אין מלחמה ללא מחיר כואב. "כל חיים הם קדושים", מדגיש המדריך, ומציין שככל הנראה נהרגו אלפי אזרחים בעזה במהלך הקרבות הקשים. עם זאת, בחינה כמותית מציבה את הדברים בפרופורציה רחבה: יחס ההרוגים האזרחים לכל מחבל שחוסל על-ידי צה"ל היה נמוך בהרבה מהיחס שנהרגו במערכות אמריקניות בעירק ובאפגניסטן (שם, לפי הנתונים, על כל טרוריסט נהרגו כארבעה אזרחים או יותר). דהיינו, למרות התנאים הבלתי-אפשריים, ישראל השתדלה לצמצם את הפגיעה בחפים מפשע יותר מכל צבא מערבי אחר בנסיבות דומות. המדריך מדגיש כי רבים מהישראלים חשים צער עמוק על אובדן חיי חפים מפשע בעזה - אך מפנים את האצבע המאשימה למקור הסבל: משטר חמאס שהפך את העזתים בני הערובה של אדוניו. מדוע אירועי ישראל טלטלו חיים גם במרחק אלפי קילומטרים? שאלה זו מפנה את הדיון לזירה העולמית: למה בעצם העולם כולו סער בעקבות מה שקרה בישראל? כאן מזכיר המדריך את אופיו הקטקליזמי של אירוע הטרור: ישראל היא מדינה קטנה, ולכן אובדן של כ-1,200 נפש ביום אחד שקול לאסון בסדר גודל שטרם נראה כמותו במקומות אחרים. הטבח התאפיין גם בממד של רוע מזוקק - מעשים כמו התעללות בגופות, שריפת משפחות חיות, אונס והתעללות מינית ככלי מלחמה - דברים שהדהדו בתודעה העולמית את פשעי הנאצים והזכירו לרבים את שואת יהודי אירופה. תמונות וסרטונים מהמראות הללו נפוצו בכל פינה בגלובוס בזמן אמת. שום אירוע טרור מודרני, קובע המדריך, לא היה עובר בלי תשומת לב - אבל כשזה קורה בישראל, מדינה שצורכת כותרות עולמיות דרך קבע, המוקד מתעצם פי כמה. יש לכך שתי סיבות נוספות: ראשית, יהודי התפוצות ואוהדי ישראל במדינות המערב הזדעזעו וחשו מותקפים אישית, משום שישראל עבורם היא בית שני וסמל לקיום יהודי גאה. שנית, רשת מתוזמרת של פעילי BDS ופרו-פלשתינים ניצלה את האירוע להפיץ מיד נרטיב מעוות שבו ישראל מוצגת כאשמה - כבר לפני שישראל בכלל ירתה חזרה. כך, בעוד הישראלים עוד מלקקים פצעים, בערים במערב כבר פרחו אוהלי מחאה אנטי-ישראלים ודהרו צעדות עם דגלי הארגון לשחרור פלשתין. מחברי המדריך מציינים שהתגובות בחלקן היו הומניטריות אמיתיות - אנשים שחרדו לגורל אזרחי עזה - אך "יותר מדי מהן הפכו לאלימות ורוויות שנאה". ההמון הזועם ברחובות המערב לא בחל גם במטרות שאינן ישראליות: המפגינים קרעו ודורכו דגלי ארה"ב בניו-יורק, שרפו דגלי בריטניה בלונדון, רדפו אחר שר בממשלת בריטניה בתחנת רכבת כשהם צועקים "חִסלו את היהודים", חיבלו בטקסים חגיגיים כמו הדלקת עץ חג המולד בניו-יורק, ועוררו מהומות מול מוסדות יהודיים ואחרים. במקביל, כאמור, האנטישמיות המילולית הפכה לפיזית: ריסוס כתובות נאצה, תקיפת יהודים ברחוב, איום בפיגועים בבתי כנסת. אפילו בקנדה השלווה סיכלה המשטרה מזימה של תא טרור לתקוף ולרצוח יהודים באוטווה. כל אלה המחישו עד כמה שברירי מעמד היהודים כיום, ועד כמה שנאת ישראל ושנאת יהודים הפכו שלובות זו בזו. המדריך מטעים שגל השנאה הזה הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור של 7 באוקטובר: זוהי "תגובת הנגד" שאחריה נקרא אחד הפרקים, והיא מסייעת להבין שאירועי אותו יום אינם רק סכסוך מקומי אלא זירת התגוששות ערכית עולמית. מדוע הצטרפו למערכה גם חיזבאללה, החות'ים ואירן? שאלה זו מרחיבה את היריעה עוד יותר, אל המערכה הרב-זירתית שהתפתחה מאז אוקטובר. כפי שתיארנו, כבר ביום האירוע חיזבאללה התערב בלחימה, ולא הרבה אחריו גם אירן ושלוחותיה הרחוקות. המדריך משרטט את התמונה הרחבה: ישראל מצאה עצמה מנהלת מלחמה בשלוש חזיתות ויותר - בדרום נגד חמאס, בצפון מול חיזבאללה, ובמרחב האזורי אל מול זרועות התמנון של טהרן. שר הביטחון יואב גלנט ניסח זאת באומרו: "אנחנו מותקפים משבע גזרות שונות - עזה, לבנון, סוריה, יו"ש, עירק, תימן ואירן". זהו מצב חסר תקדים, אך לדברי המדריך - יש לו שורשים עמוקים. מזה 45 שנה, מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979, המשטר האירני מציב את ישראל (וככלל "את היהודים") כאויב אידאולוגי מספר אחת, ומטפח רשת טרור חובקת אזור כדי לפגוע בה ובבעלות בריתה. חמאס וחיזבאללה, על-פי ההסבר ההיסטורי במדריך, אינם אלא חוליות בשרשרת שנשלטת מטהרן: מנגנונים שבאמצעותם מנסה המשטר האירני הלוחמני לממש את אובססיית השנאה שלו לציונות, ליהודים ולמערב כולו. מתקפות הטילים מעירק ומתימן באוקטובר 2023, כמו גם מטחי הרקטות שנורו מאירן עצמה באפריל 2024, מבהירים עד כמה הנושא חורג מעבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני הצר - הוא חלק מעימות ציוויליזציוני רחב יותר בין כוחות הג'יהאד האיסלאמיסטי לבין העולם החופשי. המדריך גם מציין שישראל למדה על בשרה כי אינה יכולה עוד להרשות לעצמה "מותרות" של התראה וחסינות לאויביה: אחרי 7 באוקטובר הבינו בישראל שחובה להיות יוזמים יותר, ולא לחכות שהאויב יתחמש עד שינחית את המכה הבאה. כך, ישראל הראתה שלא תסכים עוד לשבת בחיבוק ידיים מול התעצמות חיזבאללה, ולכן ניצלה את התוהו ובוהו בסוריה כדי לתקוף שם מאגרי נשק כימי ואמצעי לחימה מתקדמים שיועדו נגד ישראל. במילים אחרות, המלחמה הפכה גם לשיעור חשוב: ישראל צריכה להקדים תרופה למכה, בכל החזיתות. עוד לקח כואב שהמדריך מדגיש הוא שלמרות כל מה שישראל תספוג - אפילו מתקפת טרור חסרת תקדים באכזריותה - חלק ממדינות העולם ימהרו תמיד לדרוש ממנה "איפוק" ולעצור באמצע העבודה. אולם, לצד הביקורת מהעולם, מציג המדריך גם נקודת אור: ישראל איננה לבד. הודות לבריתות שהיא פיתחה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז המתקפה, זכתה ישראל לגיבוי פעיל מארצות הברית וממדינות נוספות. הכותב מתאר, למשל, את שיתוף הפעולה ההדוק בין צה"ל לצבא ארה"ב בגל התקיפות האירניות של אפריל 2024 - שיתוף פעולה מודיעיני, אווירי וטכנולוגי שהציל חיים רבים. שיתוף פעולה דומה התרחש מאחורי הקלעים גם עם מדינות אירופה, ירדן, מצרים ואפילו סעודיה, בכל פעם שהאיומים האירניים גברו. תמונת "העולם נגדנו" מתבררת, אם כן, כמורכבת: לצד האויבים האכזריים, צמחו לישראל גם שותפים ובעלי ברית מפתיעים. המסר האופטימי של המדריך הוא שבמאמץ משותף, תוך דבקות באמת המוסרית, ידם של כוחות האור תגבר בסופו של דבר. השקרים הגדולים - ופירוקם: חלק מרכזי במדריך מוקדש להתמודדות עם חזית נוספת של המלחמה - חזית התעמולה. תחת הכותרת "השקרים הגדולים החדשים" סוקר טרוי כמה מהאמירות הפופולריות ביותר בקרב מבקרי ישראל, ומנתח את משמעותן האמיתית (והמעוותת). אחת הדוגמאות הבולטות היא, כאמור, הסיסמה "מן הנהר עד הים, פלשתין תהיה חופשית". רבים במערב משננים סיסמה זו מבלי להבין את מלוא משמעותה, והמדריך מבהיר: משמעותה האחת היא חיסול ישראל. "אם פלשתין תהיה חופשית - כלומר חופשית מיהודים - מן הנהר ועד הים, אזי אין מקום ליותר משבעה מיליון יהודים ישראלים", כותב טרוי, ומפרט כיצד מדובר בקריאה למעשה למדינה פלשתינית אחת על חורבות המדינה היהודית. הוא אף מציין שכמה מהמשתמשים בסיסמה הזו טוענים לתומם שהם רק מבקשים "מדינה אחת דו-לאומית ושוויונית", אך הוא קורא להם ליטול אחריות: אם אכן כוונתם שונה, עליהם להבהיר שהם לא שותפים לחזון הנפוץ של השמדת ישראל - או פשוט לבחור סיסמה אחרת. סיסמה נוספת שהמדריך עוסק בה היא "סיום הכיבוש". טרוי מזכיר שישראל אינה שולטת ברצועת עזה מאז 2005, ושעצם השימוש במונח "כיבוש" לגבי עזה הוא שקר גס שמתעלם מהעובדות ההיסטוריות. חמאס ותומכיו, הוא כותב, משתמשים במילה "כיבוש" לא כדי לתאר את המצב בשטחי יו"ש (שלגביהם יש מחלוקת מדינית אמיתית), אלא כדי לערער על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. אמנת חמאס החדשה מ-2017 מבהירה ש"חמאס מתנגד לכל חלופה לשחרור פלשתין במלואה, מהנהר עד הים" - כלומר מבחינת חמאס, כל שַעל אדמת ישראל הוא "כיבוש". על כן, קובע המדריך, כאשר גורמים פרו-פלשתינים קוראים "End the occupation", יש להבין שלא אצל כולם הכוונה היא לסיום השליטה בשטח מסוים - אצל הקיצוניים שבהם זו קריאה לסיום קיומה של ישראל. המדריך ממשיך ומפריך עוד "שקרים גדולים" מהשיח העכשווי - מטענות על "ג'נוסייד" (רצח עם) שמבצעת כביכול ישראל בפלשתינים, דרך דימויה של ישראל כמדינת אפרטהייד ועד הקביעה ש"ישראל היא מדינה קולוניאלית לבנה". טרוי מציג מול כל טענה את העובדות ההיסטוריות: תזכורת לכך שהעם היהודי הוא יליד המזרח התיכון, דובר עברית - שפה עתיקה שיצאה מן הארץ הזו - ושבניו חזרו לנחלת אבותיהם ולא לארץ זרה; ציון העובדה שבישראל חיים למעלה מ-20% אזרחים ערבים עם זכויות מלאות, מה שסותר את שקרי האפרטהייד; והבאת נתונים על כך שאוכלוסיית הפלשתינים גדלה פי כמה מאז 1948 - מה שמפריך את טענות ה"ג'נוסייד". הנקודה החשובה מבחינת המדריך היא שלא לתת לשקרים לחלחל מבלי תגובה. טרוי מעודד את קוראיו "להפשיל שרוולים" ולצאת למלחמת הסברה עצמאית: "המלחמה על התודעה מציעה לכולנו הזדמנות מצוינת... אין צורך לטעון שישראל מושלמת; אנחנו באים רק להפריך את ההאשמות כאילו היא רשע מוחלט". המסר שלו חד: בכל פעם ששקר כזה נזרק לאוויר - יש להגיב בעובדות ובאומץ אזרחי, ולא לתת לו לגיטימציה שבשתיקה. ראוי לציין שהמדריך כולל גם נספח של ציר זמן היסטורי - "צמיחתה של ישראל" - המתאר בתמצות את תולדות המדינה והעם היהודי במאה השנים האחרונות. ציר הזמן הזה ממקם את מלחמת חרבות ברזל בהקשר הרחב של ההיסטוריה הציונית: מהקמת המדינה, דרך מלחמות ישראל הקודמות, ועד השלום עם מדינות ערב וחזרת האיבה החדשה. בכך הוא מעניק לקורא, בעיקר לזה שאינו מצוי ברזי ההיסטוריה המקומית, פרספקטיבה רחבה יותר להבנת המתרחש. בנוסף, בסוף החוברת מובאת רשימת קריאה מומלצת למעוניינים להעמיק בסוגיות השונות - עוד עדות לאופיו היסודי של המפעל.

הפרופסור גיל טרוי, האיש שעומד מאחורי כתיבת המדריך, מביא עמו שילוב יוצא דופן של מומחיות אקדמית ומעורבות אידאולוגית. טרוי, יליד ארה"ב המתגורר זה מספר שנים בירושלים, הוא היסטוריון עטור פרסים המתמחה בהיסטוריה אמריקנית ונשיאית - פרופסור באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול - אך במקביל גם אחד ההוגים הציוניים הבולטים כיום בזירה הבינלאומית. נשיא המדינה יצחק הרצוג תיאר אותו כ"מלומד מוערך וחשוב, סופר ופרופסור להיסטוריה". טרוי פרסם עד כה שורה ארוכה של ספרים בנושאי ציונות ויהדות, ביניהם האנתולוגיה "The Zionist Ideas" (הרעיונות הציוניים) שנחשבת להמשך עכשווי ל"קלאסיקה" של ארתור הרצברג על הגות ציונית. כמו-כן ערך טרוי מהדורה אקדמית של שלושה כרכים של כתבי בנימין זאב הרצל, והשתתף במיזמים שונים להנחלת מורשת הציונות. בספרו הקודם, אותו כתב יחד עם נתן שרנסקי, "לא לבד" (Never Alone), שילב הגות על מאבק יהודי ברית המועצות ועל ציונות בת זמננו. מעבר לעיסוקיו ההיסטוריים, טרוי מוכר כדמות ציבורית במאבק נגד אנטישמיות ובזירה הרעיונית בקהילה היהודית. בשנת 2021 הוא נמנה ברשימת ה-J100 של עיתון Algemeiner - רשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר לטובה על החיים היהודיים בעולם. הקול הייחודי של טרוי, שמורגש היטב בכל עמודי המדריך, משלב בין נאמנות לעובדות היסטוריות לבין להט ציוני. לאורך הטקסט הוא שומר על סגנון ענייני ומבוסס נתונים, אך בין השורות מורגש גם הכאב האישי של מי שחווה את המלחמה הזו כירושלמי וכיהודי, והגאווה במורשת עמו. הוא אינו מהסס לבקר מחדלים מבית (בין השאר מוזכרות במדריך הביקורות הפנימיות בישראל, למשל כלפי ההנהגה והטיפול בסוגיית החטופים), אך גם עומד ללא פשרות נגד מי שמרעילים את השיח כלפי ישראל בעולם. המדריך עצמו מוצג כמסמך של הכותב ולא כעמדת המכון הרשמית - הבהרה שטרוי טורח לתת ביושר אינטלקטואלי בהקדמה. עם זאת, עצם גיבוי המהלך בידי JPPI - מכון שמיסודו של הסוכנות היהודית - מעיד על האמון בדחיפות היוזמה ובחשיבותה. טרוי עצמו התייחס לכתיבת המדריך כחלק משליחות רחבה יותר. בראיון לאחר פרסומו כינה את החוברת "המדריך כיצד להגן על ישראל", בחצי חיוך מריר על כך שבכל דור ודור, כדבריו, יהודים נאלצים להיאבק גם על זכותם להסביר את צדקת דרכם. המדריך נולד, לדבריו, מתוך אותה תחושת דחיפות להעמיד נרטיב נגדי אמיתי מול "האינתיפאדה האקדמית" - גל ההפגנות והדה-לגיטימציה ששוטף את הקמפוסים מאז 7 באוקטובר. ואמנם, "המדריך להבנת 7 באוקטובר" איננו ספר היסטוריה מנוכר; יש בו גם קריאה לפעולה. בין השורות משמיע טרוי לקוראיו - יהודים ולא-יהודים שוחרי אמת - מסר ברור: אל תתנו לשקר לנצח. הצטרפו למאבק על התודעה, הצטיידו בעובדות ובידע, והעזו לדבר בקול צלול.

הוצאת החוברת הזו אינה אירוע שגרתי. אפשר לתהות - מדוע בכלל צריך "מדריך להבנת" מה שנראה לכאורה כחדשות טריות שכולנו חווינו על בשרנו? התשובה טמונה ברוח התקופה. אנו חיים בעידן שבו המידע זמין מאי פעם, אך דווקא בו האמת מיטשטשת בין אינסוף גרסאות ונרטיבים. הרשתות החברתיות מוצפות בסרטונים, ממים וסיסמאות קליטות, והעולם כולו מתווכח בצעקות של 280 תווים. בתוך המציאות הזו, מסמך כמו המדריך של JPPI הוא משב רוח מרענן של רצינות, עומק ואחריות. הוא מזכיר לנו שיש עדיין חשיבות לניתוח היסטורי, לסקירת עובדות בהקשר רחב, ולהצבת סימני קריאה במקום שבו אחרים שמים סימני שאלה כוזבים. בעידן של פוסט-אמת, שבו תיאוריות קונספירציה משתוללות ומכחישי עובדות זוכים לבמות, מדריך זה מבקש להיות עוגן של ודאות. המדריך גם ממלא פונקציה חשובה של תיעוד היסטורי. כעבור שנים, אולי כאשר ייכתבו ספרי ההיסטוריה הרשמיים על אירועי 2024-2023, ישמשו עדויות רשמיות, דוחות צבאיים ומאמרים אקדמיים. אך "המדריך להבנת 7 באוקטובר" מספק תיעוד מזווית ייחודית: הוא מציג את הסיפור כפי שנחווה ונראה על-ידי העם היהודי עצמו בתקופה הרת גורל זו. הוא אוסף אל תוכו נתונים מספריים (מספרי נפגעים, מספר רקטות, שיעור גילויי אנטישמיות וכו') ומעבד אותם לנרטיב קוהרנטי, המשלב בין העובדתי לערכי. בכך, הוא למעשה כותב את "הדראפט הראשון" של ההיסטוריה של 7 באוקטובר - מזווית שמציבה את הקורבנות במרכז, ולא את הנרטיב של התוקפן. לבסוף, חשיבותו של המסמך ניכרת גם בכך שהוא חלק ממיזם "ציונות חדשה במאה ה-21". יוזמה זו, שבמסגרתה יצא המדריך, חותרת להפיח רוח חדשה בחזון הציוני נוכח אתגרי זמננו. התקופה הנוכחית, למרבה הצער, מאופיינת לא רק באיומים פיזיים על ביטחון ישראל, אלא גם באתגרי תודעה ובירידה בלכידות בתוך העם היהודי. המדריך מזכיר לקוראיו - ובעיקר לדור הצעיר - על מה המאבק: על זכותו של העם היהודי לחיות בביטחון בארץ ישראל, על ההבחנה בין טוב לרע, בין דמוקרטיה מגוננת לבין טרור רצחני, ועל כך שהציונות איננה מילה גסה, אלא התנועה לשחרור לאומי של עם עתיק שחזר למולדתו. בעידן שבו אפילו המושג "ציונות" מוטח כעלבון בחוגים מסוימים, חוברת זו מציבה את הדברים על דיוקם, ומזמינה דיון ענייני ומבוסס. בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר, אומרים ב-JPPI, כבר נעשה במדריך שימוש אין-ספור פעמים. הוא שימש כבסיס לסדנות הסברה, ככלי חינוכי בבתי ספר יהודיים בחו"ל, וכמסמך רקע שחולק למחוקקים ולמקבלי החלטות ידידי ישראל בעולם. גם בישראל, עותקים ממנו מצאו דרכם אל ספריות ציבוריות ואל ארגוני תמיכה בנפגעי טראומה, לראות כיצד מתעדים את סיפורם. הפרופסור טרוי מספר שאחד הרגעים המרגשים עבורו היה לפגוש סטודנטים יהודים באוניברסיטת הרווארד, שהחזיקו בידיים דפים מצולמים מהמדריך ושאבו מהם כוח להשיב למפגינים אנטי-ישראלים בקמפוס. "אתם לא משוגעים", הוא אמר להם, "אלה שקוראים לחסל אתכם - הם הסוטים" (בפרפראזה על דברים שכתב בספרו החדש). הדברים הללו מגלמים אולי את מהותו העמוקה ביותר של המדריך: להעניק ליהודים ולתומכיהם תחושת ביטחון בצדקת דרכם, המבוססת על עובדות והבנה, ולאפשר להם לעמוד זקופי קומה אל מול מסך הערפל של התעמולה והשנאה.