שלטונו של אדם אחד הוא טעות – זהו הרעיון הפוליטי שאיחד את האמריקנים ב-250 שנות עצמאותם. רובם מסכימים שהממשל הפדרלי איטי ובלתי יעיל. שני אלו הפכו שלטון יחיד של הנשיא לבלתי אפשרי. אבל זה בדיוק מה שעושה דונלד טראמפ. ההשלכות עצומות אך לא פופולריות: התמיכה בטראמפ היא שלילית (פער בין תומכים למתנגדים) בשיעור של 14 נקודות – כמו ג'ו ביידן אחרי העימות ההרסני ביוני אשתקד. אז כיצד הוא משיג את מבוקשו? תשובה אחת, אומר אקונומיסט, היא המהירות: טראמפ פועל בקצב המסחרר את מי שאמורים לרסן אותו. הוא כמו אלגוריתם של טיק-טוק: מושך תשומת לב ועובר מיד לנושא הבא לפני שמתנגדיו תפסו מה קרה. בית המשפט העליון עוד לא דן בחוקיות משלוח המשמר הלאומי ללוס אנג'לס ביוני, וטראמפ עשוי לעשות זאת שוב בשיקגו. פסק דין על חוקיות המכסים עשוי להינתן בעוד חודשים, ואם יהיה נגדו והוא יציית – יחפש דרך אחרת. תשובה שנייה: המפלגה הרפובליקנית מאפשרת לו. 90% מחבריה תומכים בו. הרעיון הבסיסי שלה הוא שטראמפ תמיד צודק, גם אם הוא סותר את עצמו. הדיונים הפוליטיים בה הם על משמעות דבריו. גופים עצמאיים – חברות, אוניברסיטאות, אמצעי תקשורת – עשויים להתנגד לו, אך סובלים מחוסר תיאום בשל התחרות ביניהם ומשום שמה שרע לאחד לא בהכרח רע לאחר. מאחורי כל אלו מסתתרים הנקמנות והבריונות של טראמפ. נשיאים קודמים הושפעו בידי מומחים עצמאיים והקבינט. בבית הלבן הנוכחי, מומחה הוא מי שמסכים עם הנשיא. נושאי בשורות רעות מפוטרים; רפובליקנים מתנגדים מסולקים; מנהלי עסקים מוענשים; מתנגדים נחקרים. התגובה ההגיונית של כולם היא להתנצל, להתפשר ולקוות שמישהו אחר יעשה את הדבר הנכון – אבל כל האחרים מעדיפים לשתוק.

הבוחרים חושבים שהדמוקרטים הם הקיצונים

לכן, מבחינה פוליטית – התפקיד להתנגד לטראמפ מוטל על הדמוקרטים. והם מבולבלים, בלשון עדינה – אומר אקונומיסט. האם עליהם להילחם בטראמפ בציוצים כמו שלו? האם הבעיה שלהם היא חוסר אותנטיות? האם עליהם לנוע שמאלה או לתפוס את המרכז? האם הבעיה היא רק של המסר? כשלונם להתנגד לו מרגיז את הבייס שלהם; הדמוקרטים פופולריים עוד פחות ממנו, כולל בקרב עצמם. בטווח הקצר ייתכן שיתאוששו. בחירות האמצע בעוד 14 חודשים, ובעשר מתוך 12 הבחירות לבית הנבחרים במאה הנוכחית, מפלגתו של הנשיא הפסידה. לא סביר שינחלו ניצחון מוחץ, אבל גם רוב קטן יאפשר להם להציב אתגר לשחיתותו של טראמפ. אבל בטווח הארוך זוהי נחמת שווא: המותג שלהם פגום. הם זוכים ליותר אמון בנושאי בריאות, סביבה ודמוקרטיה – אך הבוחרים מודאגים במיוחד מהפשיעה וההגירה, בהם יש יתרון לרפובליקנים. הדמוגרפיה שוב אינה ניצבת לצידם של הדמוקרטים. בהנהגתו של טראמפ שיפרו הרפובליקנים את מצבם בקרב הלא-לבנים והצעירים, בעוד הדמוקרטים איבדו את המעמד העובד הלבן. רוב בעלי ההשכלה האקדמית מצביעים בעדם, אך הללו מהווים רק 40% מבני 25 ומעלה. הדמוקרטים שוב אינם נהנים מתמיכת רוב האמריקנים, ושיעור הצבעה נמוך יהיה לטובתם. עשר שנים בתוך עידן טראמפ, הדמוקרטים עודם מזלזלים בו. יש לו כישרון עצום בהצבת מלכודות בפניהם. בקרוב יהיה עליהם להכריע האם לתמוך בקיצוץ בסיוע החוץ או בהשבתת הממשל, בהצבעה על העלאת תקרת החוב. כאשר הם מתנגדים להרחבת סמכות הנשיא, למשל בנושא משלוח החיילים לערים, טראמפ מציג אותם כתומכים בפשיעה. קשה להתנגד להפצצת סירות סמים בלא להיראות כמי שתומכים בקרטלים. הדמוקרטים צריכים להחליט האם להיכנס למלכודות אלו. רובם סבורים, ובצדק, שטראמפ מהווה סכנה לערכיה הדמוקרטיים של ארה"ב ושדי בכך כדי שירתיע את רוב המצביעים. אבל זה לא קורה. במקום זאת, מציע אקונומיסט, עליהם לשאול את עצמם: מדוע הבוחרים חושבים שאנחנו הקיצוניים, ולא מי שמנסה ליצור שלטון יחיד?