ההפיכה המשטרית, במובן של רמיסת החוק והנורמות, לגמרי כאן. יריב לוין לא מוותר על הדחתה של גלי מיארה, והוא גם רוצה להעביר חוק פרסונלי ובלתי חוקתי שיאפשר לישראל כ"ץ ולו עצמו לעצור את משפט נתניהו בהינף קולמוס (וזה למרות שנתניהו עצמו מכריז ללא הרף שהוא רוצה להעיד ומחכה לזה שש-שבע-שמונה שנים, ולמרות ששופרותיו כבר הכריזו מאות פעמים שהתיקים קרסו). עידית סילמן שוברת את שיאי החנפנות של עצמה במכתב הקורא ליצחק הרצוג לעצור את המשפט, למרות שאין לו סמכות כזאת ולמרות שהליכוד מבזה את הנשיא מאז יום היבחרו (וראו כנ"ל בסוגריים הקודמים). על התנהגותו הילדותית והבזויה של אמיר אוחנה – שלא הזמין את יצחק עמית ומיארה לנאומו של טראמפ, אבל כן הזמין קבלני קולות ופעילי שטח מהליכוד, ושלא הזמין את עמית אישית גם לפתיחת מושב החורף של הכנסת – כבר דומני שנאמר הכל. רק נציין, שזהו חלק מאותה הפיכה, כי השפלה ורמיסה הן שלבים הכרחיים בדרך לדה-לגיטימציה – במקרה הזה של בית המשפט העליון ושל הייעוץ המשפטי לממשלה.

על הפרק עומדת גם הצעת חוק שמגבש יריב לוין בשליחותו של בנימין נתניהו, ולפיה כל ממשלה חדשה תוכל לפטר את כל הפקידים הבכירים שמינתה קודמתה – מהרמטכ"ל והמפכ"ל ועד היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. המשמעות היא כמובן פוליטיזציה מוחלטת של השירות הציבורי, כך שהעומדים בראשו יצטרכו ליישר קו עם הממשלה ולא עם החקיקה, עם הפוליטיקאים ולא עם הנורמות. יש סיבה שזה לא נעשה בישראל מאז השנים הלא-טובות של שלטון מפא"י, ושאפילו נתניהו לא עשה זאת ב-15 השנים הקודמות לשלטונו: משום ששירות ציבורי על בסיס כישורים, משיג תוצאות הרבה יותר מאשר כזה המבוסס על קשרים – ובכך משרת את הדרג הפוליטי. הנימוק של תומכי ההצעה הוא שזהו המצב בארה"ב, אבל זהו נימוק מטופש להפליא. שיטות המשטר והממשל בישראל וארה"ב שונות לחלוטין, למעט קיומן של שלוש רשויות. אפשר לכתוב על זה מאמר נפרד, וכאן נסתפק בראשי פרקים: פדרציה מול מדינה אחת, משטר נשיאותי מול משטר פרלמנטרי, הגבלת כהונת הנשיא מול אי-הגבלת כהונת ראש הממשלה, בחירות אישיות מול בחירות יחסיות, שני בתי מחוקקים מול אחד, חוקה ומגילת זכויות מול חוקי יסוד ופסיקה, מערכות משפט מדינתיות ופדרליות מול מערכת משפט אחת, משטרה מקומית מול משטרה ארצית, מושבעים מול שופטים מקצועיים, הפרדת דת ומדינה מול עירוב דת ומדינה ועוד ועוד. מי שרוצה להעתיק רק מקטע אחד מארה"ב ולהביאו ארצה, דומה למי שנוטל גלגל של סמיטריילר ומנסה להרכיבו על קורקינט. הנימוק האמיתי שונה לגמרי: זהו חלק מתוכנית ההשתלטות של הממשלה על כל מגזרי חיינו.

תראו כמה רעל נשפך על מי שהעזו לקרוא "בוז" כאשר השמיע סטיב וויטקוף את שמו של בנימין נתניהו באוזני רבבות בכיכר החטופים, אליה הוא ועשרות שריו מעולם לא הגיעו. תראו את פולחן האישיות לנתניהו (ולדונלד טראמפ) בכנסת. תראו את הטינופת הזורמת אלינו בשידור חי ממיאמי. ומעל הכל: תראו – או ליתר דיוק: לא תראו – את תגובתו של נתניהו. זהו האיש שדיבר על אחדות ושלום פנימי, אך לא נקף אצבע כדי למנוע מחסידיו לעשות בדיוק את ההפך. במקביל פועלת הנדסת התודעה בהספק מלא. אחרי שנשבעו לנו שנתניהו התנגד לתוכנית ההינתקות, למרות שיש תיעוד נרחב המוכיח את ההפך, כעת מספרים לנו שתוכנית טראמפ היא בכלל התוכנית שלו. בסוף עוד נגלה שהוא זה שהכריח את טראמפ להסכים למסלול למדינה פלשתינית ולשיתוף הרשות הפלשתינית בשליטה בעזה. נתניהו עצמו מתגאה בכך שעמד בהבטחתו להחזיר את החטופים, ומתעלם משלוש עובדות קטנות: שהם נחטפו במשמרת שלו, שזה לקח שנתיים של גיהנום ו-42 מתוך 250 חזרו/יחזרו מתים. ומאות אלפים, אולי מיליונים, קונים את השקרים הללו.

גם השתמטות החרדים חוזרת על מלא, כי תכף מתחיל מושב החורף בו צריך להעביר את תקציב המדינה, ובלא חוק השתמטות – קיומה של הממשלה בסכנה. והרי כולנו יותר שנתניהו הוא מר ביטחון עצמו הרבה לפני שהוא מר ביטחון המדינה. אני מנחש שעוד מעט נשמע את הדיבורים על כך שאם המלחמה הסתיימה (זה לפחות מה שנתניהו אומר באנגלית) – אזי הצרכים של צה"ל פחות דוחקים. מן הסתם גם יגידו לנו שזה הזמן לאחות את הקרעים עם הציבור החרדי, ולשחרר את העריקים כשם ששוחררו החטופים (יצחק גולדקנופף עשה במפורש את ההשוואה הזאת). לטעמי, הגיע הזמן לעבור לענישה. יש חוק שירות ביטחון, ומי שמפר אותו – במישרין או בעקיפין, בעצמו או בסיוע – חייב להיענש. אין קצבאות, אין רשיון נהיגה, אין חשבון בנק, אולי גם אין דרכון – בדומה לעיצומים המוטלים על סרבני גט. אני לא יודע אם הצעדים הללו יובילו חרדים להתגייס, אבל הם צודקים לגמרי בתור ענישה לשמה. המחוקק קבע בחוק העונשין, שמטרתו הראשונה של העונש היא לגמול על העבירה, ורק אחר כך להרתיע ולשנות התנהגות. אם בעקבות זאת גם יתגייסו יותר חרדים – תהיה זו תוצאת לוואי מבורכת. אבל העונש חייב לעמוד בפני עצמו.

שחרור החטופים היה החלק הקל ביותר בתוכנית טראמפ – וזה רק אומר לכם עד כמה יתר החלקים יהיו קשים. כעת יש להפוך למציאות פרטנית את שני עמודי העקרונות המדברים על כוח שלום בינלאומי, פירוק חמאס מנשקו, ממשלת טכנוקרטים, מועצת פיקוח בינלאומית, שיקום עזה ונסיגת צה"ל. כל סעיף כזה כולל עשרות מוקשים ומצריך דיון במאות פרטי-פרטים. בהכירנו את חמאס, ברור שהוא יעשה הכל כדי להתחמק מהחלקים שמשמעותם תבוסה שלו. בהכירנו להבדיל את ממשלת ישראל והעומד בראשה, הם לא ימהרו לסגת ובוודאי שינסו למסמס את סעיף הנתיב למדינה פלשתינית. בהכירנו את דונלד טראמפ, הוא עלול להתהפך בן-לילה ולאבד עניין. בהכירנו את מדינות ערב, הן ישקיעו ברצועה רק אם זה ישתלם להן. בקיצור: אחרי השמחה המוצדקת על שיבת החטופים והפסקת האש, ואחרי שבעזרת ה' גם כל החללים ישובו – העתיד עודנו רחוק מלהיות מזהיר.

כדאי שמטה משפחות החטופים יתחיל לתכנן את הנצחת הנרצחים והחטופים, הפדויים וההרוגים. במסגרת זו, דומני שחייב לקום מוזאון באחד מאתרי 7 באוקטובר, וגם זו משימה של המטה. הרי הממשלה הנוכחית, שלא מוכנה לחקור את המחדל ואת ניהול המלחמה, ודאי לא תרצה שהאירועים ייזכרו לדורות. וגם אם הממשלה כן תפעל, סביר להניח שהמשימה תופקד בידי יואב קיש (שמחק את הדמוקרטיה הליברלית ממבחני הבגרות) או בידי מירי רגב (שהסירה את הדגלים הצהובים ושלטי ההזדהות מהכביש בו עברו המשוחררים). ראו רמז ראשון בכך שישראל כ"ץ יוזם עיטורי גבורה לחיילים - מוצדק לגמרי - אך איש אינו מדבר על עיטור מיוחד לחטופים. יש אינספור מוצגים אפשריים למוזאון הזה. כשלעצמי, הייתי מציב בכניסה אליו את השעון הענק מכיכר החטופים, כאשר ניתן יהיה לעצור אותו עם חזרת החלל האחרון. יש סרטים מ-7 באוקטובר, ישנם סרטוני החטופים, ישנם השלטים והדגלים, יש מכוניות שרופות ממסיבת הנובה, יש סיפורי גבורה, ישנן המיגוניות, ישנו תיעוד ההפגנות – כאמור, ים עצום שהבעיה העיקרית תהיה מה לא לכלול מתוכו. ואת זה צריך להתחיל לארגן כבר עכשיו.