הפכתי והפכתי השבוע בזכרוני בניסיון למצוא תקדים לכך שממשלה מכתיבה שם למלחמה בניסיון ליצור נרטיב, ומצאתי רק אחד וממש לא מחמיא. מלחמות נקראות לרוב על שם הצדדים או אחד מהם (נפוליאון, הצלבנים), טיבן (מלחמת העולם), הזמן שנמשכו (ששת הימים, 30 השנים), תאריכים משמעותיים בהן (יום כיפור) או המקום בו התחוללו (סיני, וייטנאם, המפרץ). אלו הם שמות אובייקטיביים, והם גם המתאימים ביותר לשימוש ממושך. דוד בן-גוריון ניסה להכתיב את השם "מלחמת הקוממיות", מנחם בגין העדיף "מלחמת השחרור", אבל רוב הציבור בחר ב"מלחמת העצמאות"; בכל מקרה, השמות הללו מבטאים את היעד והתוצאה שהיו בקונצנזוס מוחלט. לעומת זאת, מלחמת שלום הגליל כבר הפכה מזמן למלחמת לבנון, בהתאמה למאפיינים שכבר צוינו. אז מתי כן היה שם פוליטי? "המלחמה הפטריוטית הגדולה" – השם שנתן יוסף סטלין למלחמה בין ברית המועצות לגרמניה. ועכשיו בנימין נתניהו רוצה את "מלחמת התקומה".

שלושה גורמים קובעים האם ועדת חקירה, בכל נושא שהוא, תצליח בעבודתה – תסביר היכן היו הכשלים, תצביע על האחראים ותציע תיקונים, ותעשה את כל אלו מתוך אמון ציבורי. הראשון: מי יהיו חבריה – בעלי כישורים ועמוד שדרה, או בעלי קשרים כפופי גב. השני: מה יהיו סמכויותיה – הכל בכל מכל, או סימון המטרה מסביב לחץ. השלישי והחשוב ביותר: מי ימנה את החברים ויקבע את הסמכויות – גורם אובייקטיבי או הנחקרים עצמם. אם הממשלה תקים ועדה לבדיקת/חקירת 7 באוקטובר, כשלונה מובטח עוד לפני שתתכנס לישיבתה הראשונה – כי לציבור לא יהיה אמון בה, משום שהוא יחשוד (ובמידה רבה של צדק) שהממונים יבקשו לרצות את הממנים. אם ההרכב יחולק חצי-חצי בין הקואליציה לאופוזיציה, התוצאה תהיה שאיש לא יאמין לה. לא משנה אם יקראו לה ועדה ממשלתית, ועדה פרלמנטרית, ועדה ציבורית או ועדת קוקוריקו. היא רק תעמיק את הקרע ותבטיח שהמחדל הבא יהיה עניין של זמן.

יש לומר זאת שוב ושוב: החוק שרוצים החרדים ושמוכן לתת להם בנימין נתניהו, איננו חוק גיוס. יש כבר חוק כזה: חוק שירות ביטחון. מה שיעניק לחרדים פטור ממנו יהיה לפיכך חוק השתמטות. שזו כמובן סתירה במונחים, כמו חוק התחמקות ממס או חוק האלימות. לכן, מסגור נכון של השם מציג מיד כמה שכל העסק עקום מיסודו. על-פי מה שפורסם לגבי ההצעה שמגבש בועז ביסמוט, יש עוד עניין מהותי מאוד של שמות והגדרות. מי שיקבל פטור לא יהיו "חרדים" אלא "תלמידי ישיבה". המשמעות היא, שכל אחד יוכל להגדיר כך את עצמו, בלי שום בדיקה חיצונית אובייקטיבית (ולציבור החרדי יש מומחיות רבת שנים בניפוח מספר תלמידי הישיבות לצרכים תקציביים), ולקבל חותמת כשרות למהדרין על השתמטותו. אל תתנו לשמות לבלבל אתכם; זוהי המהות האמיתית של מה שמתבשל.

הממשלה הנוכחית טוענת, שהפקידים והשופטים פוגעים במשילות בכך שהם מונעים ממנה לממש את מדיניותה. זו הפכה להיות מילה שבשמה הם רוצים לחולל הפיכה משטרית ולפגוע ביסודות הדמוקרטיה. אבל מעבר לכך שאותה ממשלה עצמה מפגינה חוסר משילות משווע בתחום הביטחון האישי, במיוחד במגזר הערבי, מדובר בהטעיה המופרכת מכוח עובדות העבר הקרוב. ערב בחירות 2020 פרסמתי כאן עשרות נתוני השוואה, בעיקר כלכליים, שלימדו מה התרחש בישראל בעשר שנותיו של בנימין נתניהו. המסקנה הייתה, שכמעט בכל התחומים נרשם שיפור משמעותי, והוא בא לידי ביטוי בשני הנתונים המשקללים הכל: התוצר לנפש והעולים. באותן שנים לא שמעתם בכי ונהי על פקידים ושופטים. מתי זה צץ? כאשר נתניהו הועמד לדין, וביתר שאת לאחר אסון 7 באוקטובר. אז היה צריך מישהו כדי להטיל עליו את האחריות, ולא משנה שמדובר בפקידים ובשופטים שאותן מינו ממשלות נתניהו במשך למעלה מ-12 שנים. אבל במבחן העובדות, שתי העילות הללו אינן מחזיקות מים. השופטים עוד לא אמרו את דברם בתיק הפלילי של נתניהו, ואילו בתחום החוקתי הם אפשרו לו להקים ממשלה למרות כתב האישום. הדרג הפקידותי לא התחמק מאחריות ל-7 באוקטובר, ובניגוד לשקרים הנפוצים – השופטים ממש לא מתערבים בענייני חוץ וביטחון. אבל נתניהו וחבורתו צריכים להאשים מישהו, והמטרות הקלות ביותר הם ה"פקידים" – קהל בלתי מוגדר שאינו יכול להגיב – והשופטים, שגם הם לא מגיבים. משילות? משל ושנינה.

כאשר הוא מואיל בטובו להגיע לבית המשפט, בנימין נתניהו חוזר עשרות ומאות פעמים על אותן אמירות וססמאות. אחת מהן היא "גיוון התקשורת": הוא בכלל לא רצה תקשורת אוהדת, אלא רק תקשורת מגוונת שתביא ריבוי דעות, כמובן כולל של הימין. ברמת הססמה, זהו יעד ראוי במדינה דמוקרטית, ואין להתעלם מכך שרוב התקשורת בישראל נוטה למרכז ולשמאל (ככל שיש כזה בארץ). אבל במהות, מדובר בהתנהגות פסולה וחמורה מצידו של נתניהו. כשהוא מבקש מארנון מילצ'ן להיכנס לערוץ 2, אין המדובר בשיח בין חברים. כאשר הוא מציע ללארי אליסון לקנות את ידיעות אחרונות, אין המדובר בהפרחת רעיון. זהו ראש ממשלת ישראל, המבקש בגלוי להשפיע על תכנים עיתונאיים באמצעות דחיפה לשינויי בעלות. אמור מעתה: לא גיוון התקשורת, אלא כיוון התקשורת.

בואו נעשה סדר במונח הזה, שכן מי שיוצרים בו בלגן מכוון. חוק יסוד הממשלה דיבר על מצב בו נבצר מראש הממשלה למלא את תפקידו, ולא אמר מהן הנסיבות ומי קובע ולכמה זמן. הפרשנות המקובלת היא, שהיועץ המשפטי יכול להמליץ לשרים להחליט על נבצרות של ראש הממשלה, ושבג"ץ יכול להתערב – הן בדמות הנחיה ליועץ המשפטי לבחון המלצה כזאת והן לאחר קבלת ההחלטה, לכאן או לכאן. האפשרות הזאת החרידה את בנימין נתניהו ותומכיו, מחשש שהיועצת גלי מיארה תקבע שנבצר ממנו למלא את תפקידו בשל משפטו. תזכורת: בפסק הדין המכונה "בג"ץ ה-0:11" קבע בית המשפט העליון, כי נתניהו יכול להרכיב ממשלה למרות כתב האישום, שכן הוא הבטיח ששני אלו לא יפגעו זה בזה. הרוב הקואליציוני שינה את חוק היסוד, קבע שנבצרות תהיה רק על בסיס רפואי ויצר מנגנון סבוך במיוחד להכרזה עליה. בג"ץ קבע שהשינוי ייכנס לתוקפו רק מהכנסת הבאה, בשל הפרסונליות הברורה שלו. ואז באה המלחמה. באופן טבעי, נתניהו לא יכול היה להעיד כאשר הייתה בעיצומה. לטעמי, זו לא הייתה הפרה של פסק הדין, שכן שם דובר על שגרה (הכל יחסי). אבל בחודשים האחרונים נתניהו מבקש לבטל/לקצר דיונים בגלל סיבות של שגרה: דיונים בכנסת, עצרת האו"ם, ביקורים ממלכתיים. במישור התיאורטי, זוהי הפרה של אותה התחייבות וכניסה למתחם הנבצרות. לא שזה יקרה, אבל צריך לדעת על מה אנחנו מדברים.