הסיפור של בר אינו מתחיל בגדר; הוא מתחיל בשבת שמחת תורה, כשהוא מגיע למסיבת הנובה כסגן קב"ט. כלוחם נח"ל קרבי, שהיה בחופשה מיוחדת כדי לסייע כלכלית למשפחתו (לאחר שאביו עבר תאונת דרכים קשה), הוא מצא עצמו במקום עבודה שהפך לשדה קרב. "כל התמונות אתה רואה חיוך על הפנים ופרצופים יפים ואנשים יפים, ואתה אתה לא מבין איך אפשר לרצוח אנשים כאלה", הוא משתף. אולם, החגיגה נקטעת בשעה 06:30 בבוקר עם "כמויות מאוד-מאוד גדולות" של התראות. בר מבין מיד את גודל הסכנה. הוא תופס את מנהל האירוע, "אתה רוצה שאני אסגור את המסיבה? כאילו יש כאן בליינים וזה טילים ואם ייפול פה טיל באמצע המסיבה זה אסון". במהרה, הוא הופך ממנהל אירוע למפקד שטח, כשהוא נותן הוראה חד-משמעית: "תפתחו את כל השערים... תפילו את הגדרות, מול אנשים לצאת". ואז, עם הגעת הפצועים הראשונים, האינסטינקט הקרבי והחובשי משתלט. "פשוט לא הפסיקו להגיע רכבים עם פצועים... האמבולנס ישר תקוע ולא יכול לפנות יותר פצועים. הבנתי ששאני יכול לעשות את זה עכשיו". בפעולת גבורה ומסכנת חיים, הוא מחליט לפנות את הפצועים בעצמו. "החלטתי לחמוס פצועים על הרכב שלי ולהתחיל לפנות אותם... כל פעם הגיע פצוע אני עושה לו איזשהו חסם עורקים מאולתר". הלוך ושוב, תחת אש תופת: "לפחות שמונה פצועי ירי שאני פיניתי אותם לחפ"ק". על הלך הרוח שלו ברגעים הדרמטיים ביותר, הוא משיב בפשטות מצמררת: "אני שומע את השריקות של הכדורים ממש על האוזן. אתה פשוט פועל, אתה לא חושב".

הגבורה הופכת לזוועה כשהוא נתפס ומועלה לטנדר של חמאס: "תופס אותי מהיד ואני זוכר פשוט מפוצץ אותי במכות... ממש מעלים אותך כמו שקית, תופסים אותך וזורקים אותך לבפנים". הנסיעה הופכת למצעד השפלה, תחת רגלו של מחבל "לאורך כל הנסיעה", כשהם עושים "סיבוב דאאווין" ברחובות עזה כדי לחשוף אותם לקהל צוהל. "הגיעו עם מקלות ומרביצים לנו מכות. שומע ורואה על העיניים שלהם שהם פשוט רוצים לקרוע אותך בידיים". במהלך השבי, בר נאלץ להתמודד עם שתי מערכות טרור: גופנית ופסיכולוגית. כבר בשבוע הראשון, התנאים היו מחרידים. "אתה מקבל חצי פיתה. כל לילה אתה שומע את הבטן מקרקרת... העבירו אותנו לכוסות שתייה כאלה, חצי [כמות קטנה], זה הכמות שאתה שותה". המטרה הייתה לפרק כל שארית של אנושיות, כשהם מכריחים אותם: "תסתכלו על הקיר כל הזמן שם... היינו עם כיסוי עיניים". רגע השיא בטרור הפסיכולוגי התרחש כשהמחבלים רצו להפיק סרטון תעמולה. בר מספר כיצד המחבל קרא להם ואמר "שהיום צה"ל הרג שלושה אזרחים שלהם. ועכשיו הוא צריך להרוג שלושה מאיתנו... הוא אמר תבחרו אתם מי ימות ומי יחיה". כשהשבויים סירבו לבחור, המחבל עשה "הגרלה". "הוא הגריל, לקח את הנשק מהקיר, הכניס את הכדור לקנה. ובאותו רגע אתה מבין שבוא'נה, כאילו, הוא רציני". רק התחנונים "שבמקום שיהרוג אותנו יעשה לנו באמת סרטון" הצילו אותם. באחד האירועים המזעזעים במנהרה, התעללות פיזית נקשרת ישירות לאירועים בישראל. המחבלים קשרו אותם והרביצו להם באכזריות. "הם אמרו: 'זה בגלל בן-גביר, מה שהוא עושה לאסירים שלנו, אתם תקבלו בחזרה. עין תחת עין, שן תחת שן'". בר זוכר שהצליח להסתיר חלק מהכאב: "שמתי את רגל ימין שלי על שמאל, שירביצו לי רק ברגל אחת, שתישאר לי רגל אחת לפחות".

בתוך המנהרה, בר פיתח אסטרטגיות הישרדות שהפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי. הסוד הצבאי והמבט הלאחור: כלוחם קרבי בנח"ל, בר ידע שהוא חייב להסתיר את זהותו. כשאחד המחבלים ראה את נעליו הצבאיות, הוא מיד יצר סיפור כיסוי: "אמרתי לו... הייתי חייל שסיימתי את השירות, פשוט ולא המשכתי למילואים כי כל הסיפור שקרה עם אבא". הבלבול האסטרטגי הזה סייע לו "לערבב" את חמאס, כפי שחטופים נוספים הסתירו את זהותם כדי להימנע מהתעללות נוספת. למרות התנאים הבלתי נסבלים, בר הצליח למצוא תפקיד פעיל שנתן לו תחושת משמעות ושליטה. הוא השתמש בידע הטכני שלו כדי לסדר "את החשמל והמים במנהרה". פעולה זו יצרה לו נרטיב עצמי של אדם פותר-בעיות, שהסיט את המיקוד מהטראומה המתמשכת ליכולתו הפנימית להשפיע.

בלילות הראשונים, בר חווה חלומות חוזרים על חזרה למשפחה, אך הם נקטעו באכזריות: "תמיד לפני שהחלום היה נגמר הייתי אומר להם בחלום: 'סליחה, אבל אני צריך לחזור לשבי'". הדירה שהמשפחה הייתה צריכה לעבור ואביו הפצוע היו מוקד המחשבות שלו: "אני צריך לשרוד פה כדי שאחרי זה שאני אשתחרר, אוכל להמשיך ולדאוג למשפחה שלי. זה הדבר שהכי כאב לי באמת - שהם לא יודעים אם אני חי". האמונה שימשה עבורו ועבור האחרים ככבל הצלה. בר, שלא נכנס לשבי כדתי, העיד שאמונתו "הייתה חזקה - והתחזקה". "מתחת לאדמה, במקום הכי-הכי טמא בעולם", הוא נזכר, הם היו עושים קידוש. כששר "שלום עליכם", הוא היה "פשוט עוצם את העיניים ומדמיין שאני בשולחן ביחד עם כל המשפחה".

בתוך השגרה האפורה, הגיעו רגעים נדירים שחיברו אותם חזרה לעולם ולחיים. אחד מהם היה הרדיו שקיבלו כדי לשמוע שירים בערבית. יום אחד, בשיא הלילה: "פתאום אני שומע את המנגינה הזאת של גלי צה"ל... צרחתי בהתרגשות כאילו. רצתי לכיוון השובים, אמרתי: 'לא צריך את הטובות שלכם יותר, אנחנו מסודרים!'". האושר הגיע לשיאו ביום הולדתו ה-23, כשהוא שומע את תוכנית הבוקר של אפי טריגר. "אחד מהם הוא בר קופרשטיין שהיום מציין את יום הולדתו ה-23. יום הולדת שני בשבי". ואז, "פתאום אימא עלתה לשידור... זה היה פשוט כל כך מרגש לשמוע אותה, ואני זוכר שאפילו בכיתי התרגשות". ההבנה שאמו לא שותקת אלא נלחמת למענו, נתנה לו כוח עצום. במקביל, המחבל שכונה ג'וקר ניגש אליו עם תמונה של אביו, שחזר ללכת למרות הפציעה הקשה ונלחם בכיכר החטופים. בר תיאר את התרגשותו: "שמחתי שהוא לא בבית כל היום ולא עושה כלום, ושהוא יוצא ונלחם ויש לו את הכוחות. היה לי ממש מרגש לראות את זה". רגע מרגש נוסף הוא המכתב שצייר לו חבר לשבי: "צייר אותך ואותי, ואתה קם מהכיסא גלגלים וקם ומחבק אותי".

בסופו של דבר, הכוחות הללו הם שאפשרו לבר לשרוד עד הרגע שבו ראה את בור המנהרה מאחוריו. כיום, המסר המרכזי של בר אינו מסר של קורבנות, אלא של דרישה לאחדות ואמונה. חלום אחד שנתן לו כוח לשרוד בחושך המנהרות הפך למציאות: "הוא הזמין את הנוכחים להנחת תפילין המונית בשישי הקרוב: 'זה היה החלום שלי בשבי'". חלום זה, שהתגשם בכיכר החטופים, מסמל את הניצחון הסופי של הרוח על הטרור. בר קופרשטיין עומד כיום כעד חי לכוחה של האמונה בה' והרוח האנושית. הליכתו זקופה, "אני נהנה ללכת פה פשוט ולהיות עם ראש מורם למעלה", הוא אומר. "חזה נפוח וראש למעלה. זה כל מה שבא לך פשוט לעשות עכשיו. כל מה שהם עשו - אני עכשיו עומד פה בחזרה... בא לי עכשיו להיות פה, אני אהיה פה. איש לא יגיד לי מה לעשות".