הצדק והיעילות בהליך משפטי אמורים ללכת יד ביד. הביטוי האנגלי Justice delayed is justice denied מבטא אחדות זו: אם הצדק מגיע באיחור, אזי בפועל הוא נשלל. אבל מה קורה בעולם המציאות, כאשר שני אלו מתנגשים? האם יש להאיץ את המשפט גם על חשבון פגיעה אפשרית בצדק, או שמא הצדק חייב להיעשות גם אם יידרש לכך זמן רב?
זו אינה שאלה פילוסופית. היא מונחת בפני כל בית משפט בכל מקום בכל יום. העומס מאלץ את בתי המשפט לזרז את ההליכים, אך הם עודם מחויבים לשמור על הכללים, להבטיח את זכויות הצדדים ולהוציא דין אמת. היא עולה כעת ביתר שאת במשפטו של בנימין נתניהו, כאשר נימוק מרכזי של השופטים למעבר לארבעה ימי דיונים בשבוע הוא שראש ההרכב, רבקה פרידמן-פלדמן, פורשת במארס 2028 - ויש לסיים עד אז את המשפט (אם להיות מדויק: היא יכולה לכתוב פסק דין עד יוני 2028).
האם זוהי סיבה מספקת כדי להאיץ כעת בצדדים, ובמיוחד להתעלם מההתנגדות הנחרצת של נתניהו וסניגוריו? יואב יצחק
השיב כאן בשלילה, ואמר שאם זה המצב - צריך להחליף את פרידמן-פלדמן. אלא שזהו פתרון שרק יחמיר עוד יותר את הבעיה.
נשים בצד את העובדה (המאוד-מהותית) ששופט חייב להתרשם במישרין מן העדים ואינו יכול להסתפק בקריאת הפרוטוקול. כניסה של שופט חדש תחייב אותו ללמוד 50,000 עמודי פרוטוקול וקרוב ל-10,000 מוצגים. נניח שהלימוד הזה ייעשה במקביל להמשך שמיעת המשפט בידי פרידמן-פלדמן; זה יהיה מצב בו הנחש אוכל את זנבו שלו, כי כל יום מתווסף עוד חומר וצריך עוד זמן כדי ללמוד אותו. בפועל, מדובר לכל הפחות בעיכוב המשפט במשך שנה, אם לא בביטולו.
יש פתרון טוב יותר, ואפשר ליישמו בצורה רוחבית. משפט נתניהו אינו המגה-תיק הראשון בתולדות המדינה, אינו היחיד הנדון כעת ולא יהיה האחרון. באופן טבעי, מגה-תיקים הנמשכים זמן רב עוסקים בפשעים חמורים או כאלה שיש לציבור עניין מיוחד בהם. לכן, מן הראוי למצוא דרך שניהולם לא יושפע ממועד הפרישה של השופטים הדנים בהם. למעשה, יש שתי דרכים כאלה.