צה"ל צריך 12,000 חיילים עכשיו, לא כמה אלפים בעוד שלוש שנים. כך אמרו, ובצדק רב, השופטות דפנה ברק-ארז ויעל וילנר בדיון בבג"ץ (29.10.25) בנושא השתמטות החרדים. צה"ל צריך להבין שהישועה לא תבוא מן החרדים. לא היום, לא בעוד שנה, גם לא בעוד חמש שנים. הם לא יתגייסו, ודאי לא בזמן ובהיקף שהצבא - והמדינה - צריכים. הרטוריקה שלהם מוכיחה זאת, האלימות שלהם מוכיחה זאת. חלומות באספמיה על גיוס המוני ומיידי הם סכנה לביטחון המדינה. החרדים לא יתגייסו משום שמנהיגיהם - הרבנים והעסקנים - לעולם לא יסכימו לאבד את השליטה עליהם. החשש האמיתי שלהם אינו שמא הצעיר ייכנס לצה"ל חרדי וייצא חילוני. צה"ל מוכן לצאת מגדרו כדי למנוע זאת (תוך פגיעה בעקרונות חשובים אחרים, כמו שילוב נשים ומתן זכויות יתר למפקחים חיצוניים), והניסיון מלמד שלחשש הזה אין בסיס. הם יודעים שאם צעיריהם יגלו שיש עולם בחוץ - צבא, השכלה, עבודה - הם יבינו שאינם צריכים להתבוסס בעוני והדרה, אלא יכולים להתפרנס בכבוד ולהשתלב בחברה. בדיוק כמו מאות אלפי חרדים בחו"ל. את זה לא ישנו כל העיצומים. אולי שלילת קצבאות תדחק חלק מהחרדים להתגייס (אם הרבנים לא ישכנעו אותם שמדובר בקורבן ראוי למען התורה ולא ישיגו כספים חילופיים), אבל זה יקח זמן רב וקרוב לוודאי שלא במספרים הדרושים. עיצומים אחרים - אם בכלל יוטלו - הם שוליים: אז לא יסעו לחו"ל (אם בכלל נוסעים), אז לא יקבלו רשיון נהיגה (אם בכלל מבקשים), שלילת זכות הצבעה אינה חוקתית. שלא לדבר על כך שאם הפטור יינתן לתלמידי ישיבות - כולם יירשמו כאלה וגמרנו. ונא שימו לב, שרוב ראשי החרדים מסרבים לדבר אפילו על גיוסם של מי שאינם לומדים. צה"ל צריך למצוא את הפתרונות במקומות אחרים. יש לו תקציבים המיועדים לגיוס חרדים; אפשר להשתמש בהם כדי לשפר את תנאיהם של אנשי הקבע ולשכנע רבים יותר להישאר בשירות. אולי אין מנוס מהארכת שירות החובה. צה"ל גם יכול מן הסתם להתייעל בתוכו, לוותר על ג'ובניקים ולהפנות את הכסף לתמרוץ לוחמים. אולי עליו לומר לדרג המדיני, שיש לתעדף משימות בהתחשב במחסור בחיילים. החשוב ביותר הוא להבין שמדובר קודם כל בשאלה של ביטחון המדינה, ובכך שהפתרון - ודאי לבעיות המיידיות - לא מצוי בבני ברק או במאה שערים. כבר עשרות שנים מנסים להגיע להסכמות עם החרדים על גיוס כלשהו, וזה לא קורה. למה שזה יקרה כעת? ממש לא ברור. כאמור, הרבה יותר סביר שזה לא יקרה. אין זה אומר שצריך לוותר להם, אלא לעבור מתמרוץ לענישה. מי שמפר חוק, צריך להיענש. בין אם מדובר בפקודת מס הכנסה, בדיני התעבורה, בחוק העונשין או בחוק שירות ביטחון. אם תוצאת לוואי של העונש תהיה הגדלת מספר המתגייסים - מה טוב. אבל נקודת המוצא צריכה להיות ענישה. כך קבע המחוקק בתיקון 113 לחוק העונשין: המטרה הבסיסית היא לגמול על העבירה, ורק לאחר מכן - להרתיע (כלומר, להכווין התנהגות). הוא הדין בנושא השתמטות החרדים. מי שאינו מתגייס - ייענש. אפשר לאמץ את העיצומים המוטלים על סרבני גט, שעיקרם הקשיה על חיי היום-יום: אין חשבון בנק, אין רשיון נהיגה, אין יציאה מהארץ. אפשר להוסיף קנסות ואולי גם הליכים פליליים. אפשר וראוי לשלול קצבאות: מי שאינו מוכן להשתתף בהגנה על המדינה, לא ראוי ליהנות מהכספים שהיא מעניקה. זה הכי צודק והכי הגיוני.

הערה לתקשורת

האלימות כלפי התקשורת של כמה מן המפגינים בעצרת ההשתמטות (30.10.25) נענתה בקול ענות חלושה: כמה סרטונים ברשתות וגינויים מצד עיתונאים, ותו לא. אם התקשורת מתייחסת לעצמה כמו סמרטוט, שלא תתפלא שזהו היחס החיצוני אליה. התגובה הנכונה היחידה הייתה: להפסיק מיד את השידורים החיים מהעצרת, ולו כהגנה מינימלית על העיתונאים והצלמים בשטח. צריכה להיות הסכמה מראש, לכל הפחות בין גופי התקשורת הגדולים: ברגע שפוגעים פיזית במישהו מאנשיהם, כולם יוצאים מיד מהשטח. מפסיקים שידורים חיים ואולי גם מסתפקים בהמשך בדיווח מינימלי. הסיקור של אירועים כאלה הוא לרוב אינטרס של המארגנים, ואם הללו אינם יכולים להבטיח את שלומם הפיזי המינימלי של העיתונאים - לא יהיה סיקור. למה אתם מחכים, שיישפך דם?