מתניהו אנגלמן, רואה חשבון ואיש אקדמיה וניהול, הוא מבקר המדינה הראשון אי-פעם שאיננו משפטן, והראשון מאז 1987 שלא היה שופט בבית המשפט העליון או שופט מחוזי. התפיסה המקובלת היא, שמאחר שמדובר בפועל בתפקיד מעין-שיפוטי – המבקר צריך להיות לכל הפחות משפטן אם לא שופט. אנגלמן נתפס כמבקר נוח לבנימין נתניהו, שקידם את מינויו. בשש שנות כהונתו הוא לא העביר ולו מקרה אחד ליועץ המשפטי לממשלה בשל חשד לפלילים. הדוחות של אנגלמן על מלחמת חרבות ברזל הציגו מבקר אחר: חד ונחרץ, שאינו מהסס להטיל אחריות אישית – כולל על נתניהו. ייתכן שמבקריו טעו בו, ייתכן שעומק מחדלי המלחמה מחייב זאת, ייתכן שפציעת בנו במהלכה השפיעה עליו (וזה אנושי לחלוטין). בניגוד לנטען, עבודת משרד המבקר אינה מונעת ועדת חקירה ממלכתית עתידית, והתירוץ "המבקר כבר בדק" נגד הקמתה אינו מחזיק מים. השבוע פרסם אנגלמן את שני הדוחות החמורים ביותר עד כה – על הכשל המוחלט בניהול הצד האזרחי של המלחמה. משהו שם הפריע לי: הוא דיבר על חוסר התפקוד של הקבינט הכלכלי גם בממשלת בנט-לפיד ועל כשליה של אותה ממשלה בהכנה לשעת חירום. הראשון בלתי רלוונטי; אם כך, אז הוא רק מדגיש את אוזלת היד של הקבינט הנוכחי, שלא למד משגיאות קודמו. השני רלוונטי אם הולכים לפחות עשור אחורה, כי מדובר במחדל קשה ומתמשך. האם אנגלמן נבהל מהזלזול בו התייחסו נתניהו וממשלתו לדוח הקודם? האם הוא בכל זאת מרסן את עצמו בהגיעו לליבת האחריות של הדרג המדיני?

מאז הקמתה של נציבות תלונות הציבור על שופטים עמדו בראשה שופטים בדימוס של בית המשפט העליון, אשר מונו בידי שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. זה הגיוני ומתבקש, מאחר שסמכותה היא גם על שופטי העליון – ולא סביר שמישהו זוטר יותר יפעיל אותה מולם. עד שבא יריב לוין, ובמסגרת ההפיכה המשטרית העביר את מינוי הנציב לכנסת. זו בחרה את אשר קולה, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. השבוע הסכים קולה לקבל על עצמו את ליווי חקירת פרשת הפצ"רית, לאחר שלוין התיימר להדיר ממנה את גלי מיארה. הוא עשה זאת למרות שחוות דעתה של מיארה, לפיה המהלך פסול, מחייבת גם אותו בהיותו עובד מדינה; למרות שהנושא תלוי ועומד בפני בג"ץ; למרות שהחוק אוסר לחלוטין על הנציב לעסוק בכל תפקיד נוסף; ולמרות שבנו, תת-אלוף נתנאל קולה, עשוי להתבקש להעיד בשל תפקידו כצנזור הצבאי הראשי. בדיעבד הוציא קולה הודעה, לפיה נענה ללוין "כפוף לכל דין". אבל הוא היה צריך לסרב בשל כל הסיבות שצוינו. האם קולה, ששיתף פעולה לפחות בדיעבד עם אחד המהלכים הבעייתיים ביותר של ההפיכה המשטרית, מוכן גם להיות מי שמשימתו המרכזית (כפי שהודה משה סעדה) תהיה לחקור באזהרה את מיארה ולאפשר את הדחתה?

בחזרה לדוח המבקר. יש בו עשרות עמודים המצביעים בראש ובראשונה לעבר אדם אחד: בצלאל סמוטריץ, העומד בראש הקבינט הכלכלי. הממשלה אומנם הטילה על הקבינט, בשבוע הראשון של המלחמה, לרכז את הטיפול בכל ההיבטים האזרחיים. אבל, מגלה מתניהו אנגלמן, הקבינט כמעט לא התכנס, לא דן בנושאים המרכזיים וממילא לא עשה דבר. מישהו מופתע? הרי הידע של סמוטריץ' בכלכלה דומה לידע שלו באנגלית: חלקי, מגומגם ומקרי. הרי הוא רצה את משרד הביטחון, ובתור פשרה הסתפק במשרד האוצר פלוס תפקיד של שר במשרד הביטחון. הרי הוא חי בעולם משיחי הזוי, בו הכלכלה תתנהל בידי שמים. הרי הוא נמצא באוצר במשרה חלקית ומקדיש חלק ניכר מזמנו לסיפוח בפועל של יהודה ושומרון. הרי הוא מעביר מיליארדים למשרדים פיקטיביים לצרכים פוליטיים. הרי הוא שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אם סמוטריץ' היה מתפקד בצורה סבירה – זו הייתה ההפתעה.

באחת הסצינות הבולטות בסרט "השוטר אזולאי" מפגין שייקה אופיר ידע מרשים בתנ"ך וכך מצליח, לתדהמת סמל בז'רנו, להפסיק הפגנה אלימה של חרדים המיידים אבנים לעבר מכוניות בשבת. אפרים קישון יצר את הסרט בשנת 1970. הוא ואופיר כבר מזמן אינם איתנו, אבל האלימות החרדית הולכת ומתעצמת. רק התירוצים משתנים ולעיתים משתלבים: שבת, קברים, ניתוחי מתים, הגיוס. כפי שניתן היה לראות בעצרת ההשתמטות בשבוע שעבר, לא מדובר במיעוט קיצוני. וגם אם זה כן מיעוט, הרי שדי בו כדי לשתק את כביש 4, לסתום את הכניסה לירושלים ולפגוע פיזית באנשי עיתונות. המשטרה מגיבה לאורך השנים באלימות משלה, לעיתים בלתי חוקית – וזה לא עובד. מי שמכריז "נמות ולא נתגייס", לא מתרשם מצחנת הבואש ואלות היס"מ. צריך כאן ענישה חמורה: מאסרים בפועל ופגיעה כספית. אל תצפו לכך משום ממשלה שבה חברות הסיעות החרדיות.

דונלד טראמפ כבר לא מסתפק בקריאה להפסיק את משפט נתניהו, אלא גם מבטיח ש"יעשה משהו". כמו תמיד אצל טראמפ, צריך לקחת בערבון מוגבל אמירות בומבסטיות כאלה – אבל גם לא להתעלם מהן. זה האיש שהטיל על ברזיל מכס של 50% לאחר שהעזה להרשיע את הנשיא לשעבר חאיר בולסונרו בניסיון אלים להישאר בשלטון. זה האיש שהטיל מכס של 10% על קנדה, בזעם על תשדיר של ממשלת מחוז אונטריו נגד מדיניות המכסים שלו. ואלו שתי דוגמאות בלבד. ההתערבות הגסה וחסרת התקדים הזאת בענייניה הפנימיים של ישראל (מדינה ריבונית, מזכיר לנו שוב ושוב נתניהו – מה שרק מלמד שהיא כנראה לא ממש), אינה צריכה להפתיע. טראמפ עצמו הוא עבריין מורשע (פרשת סטורמי דניאלס), שנמלט ממתן הדין על עבירות חמורות בהרבה שביצע (6 בינואר והמסמכים) בגלל האיטיות של משרד המשפטים ובחסות השופטים אותם מינה לבית המשפט העליון. נתניהו הביא ממנו את הביטוי "דיפ סטייט" וכנראה נתן לו בתמורה את ההתקרבנות חסרת הגבולות. לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב.

איש אינו יודע כרגע – ברמת העובדות, לא הקונספירציות – האם ומה היה חלקם של גלי מיארה ואנשיה בפרשת הפצ"רית. לא שזה משנה לתעשיית הרעל; יפעת תומר-ירושלמי היא רק הבליסטרה להטחת האבנים בחומת מערכת המשפט ושלטון החוק. גם אם לא יימצא דבר נגד מיארה, אנשי הממשלה יציגו את תומר-ירושלמי כהוכחה לכך שחייבים לפרק את המערכת ולכך שמותר להתעלם מהחוק. זה כמובן לא מפתיע. זהו ה"מודוס אופרנדי" (שיטת הפעולה) שלהם. בלי לזלזל כהוא זה בחשדות המיוחסים לתומר-ירושלמי, יש לי שאלה: נניח שמקרה אחד, חמור ככל שיהיה, מלמד על הכלל. אם כך, מה עלינו להסיק לגבי ממשלה שבראשה עומד נאשם, ששניים מחבריה כבר הורשעו וששתיים מהשרות בה נתונות בחקירה? ועל מפלגה ששניים מחברי הכנסת שלה מצויים בחקירה? ועל קואליציה בה יש עבריין מורשע וחברי כנסת שתחת חקירה?

שרים בקבינט כועסים שבנימין נתניהו ורון דרמר מדירים אותם מהדיון על הקמת כוח הייצוב הבינלאומי בעזה. כעת ברור כיצד אותם שרים הופתעו לחלוטין ב-7 באוקטובר.