ההתלהבות בה התקבלו נאשמי כוח 100 השבוע באולם בית המשפט העליון, צריכה להדאיג לא פחות מאשר החשדות המיוחסים ליפעת תומר-ירושלמי. יש בקרבנו לא מעטים – כולל שרים וחברי כנסת – הסבורים שאין לחקור, בוודאי שאין להעמיד לדין, ועל אחת כמה וכמה שאין להרשיע ולהעניש, מי שעל-פי החשד התעללו קשות במחבל. למה? כי הוא מחבל, ואז דמו מותר ואין שום מגבלות חוקיות, מוסריות ואנושיות. לשיטתם, החשד באונס היה עלילת דם נוראה שהוציאה את דיבתה של ישראל. אז תחילה – הסבר משפטי. אונס מוגדר בחוק העונשין כ"חדירה שלא בהסכמה חופשית"; וחדירה היא "החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר מינה של אישה או לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם". כאשר המחבל התלונן שסוהריו החדירו חפץ לפי הטבעת שלו, וכאשר היו ראיות לפגיעה שם – הייתה חובה לחקור שמא מדובר באונס. העובדה שלבסוף החיילים אינם מואשמים באונס אלא בתקיפה וחבלה, משום שלא ניתן היה להוכיח חדירה, רק מלמדת שהחקירה נוהלה כיאות, כפי שחייבת לעשות מדינת חוק. מי שפוגע באדם כלשהו בצורה בלתי חוקית, הוא פושע. מי שמתיר לפגוע במחבלים, מטשטש את ההבדל התהומי שבינינו לבינם. מי שרוצה למנוע חקירה פלילית ממניעים אידיאולוגיים או פוליטיים, מקעקע את יסודותיה של החברה. וזה בדיוק מה שראינו השבוע.

גלי מיארה הייתה יכולה לחסוך חלק גדול מהמהומה, אם הייתה מדירה את עצמה מחקירת הפרשה כבר לפני עשרה ימים. חכמינו לימדו אותנו, כי די במראית עין כדי להימנע ממעשה שאין בו פסול כשלעצמו. למשל: מעיקר הדין מותר לשבת במסעדה טרפה בלא לאכול דבר, אבל מאחר שמישהו עלול לחשוב שאני כן אוכל – אסור לעשות זאת. מיארה עשויה מבטון מוצק, ובזכות זאת היא ניצבת מול ממשלה פורעת חוק שמוכנה לעשות הכל כדי להישאר בשלטון, ומול הסתה ורפש בממדים שלא הופנו מעולם כלפי עובד מדינה כלשהו. החיסרון הוא, שאין היא מסוגלת להתגמש כאשר יש צורך בכך – למשל כאשר דחתה את הצעת בית המשפט לגישור במשפט נתניהו, וגם בפרשת הפצ"רית. היא פסלה את עצמה הרבה מאוחר מדי – תוך נזק משמעותי לעצמה ולתפקיד שהיא ממלאת.

שופטי בג"ץ התייחסו כמעט כמובן מאליו לכך שאסור לנציב תלונות הציבור על שופטים למלא כל תפקיד אחר. זה כתוב במפורש בחוק, בלי הסתייגות כלשהי. אז כיצד אשר קולה נענה לבקשתו של יריב לוין ללוות את החקירה? הוא לא מכיר את החוק המסדיר את עבודתו? הוא לא מבין עברית פשוטה? ועוד: הוא לא היה ער לכך שבנו, תת-אלוף נתנאל קולה, יידרש להתייחס לפרשה כצנזור הצבאי הראשי הנוכחי? למרבה הצער, אירועי השבוע האחרון רק מגבירים את החשש שמא מדובר בעושה דברו של לוין. הוא הסכים להתמנות לנציב התלונות לאחר שלוין הפך את המינוי לפוליטי, ולמרות שכל הנציבים הקודמים היו שופטים בדימוס של בית המשפט העליון – ולנציב יש סמכות גם על שופטי העליון – בעוד הוא היה סגן נשיא בית משפט מחוזי. כעת, כאמור, הוא התייצב ללא היסוס לשירותו של לוין בניגוד גמור לחוק ברור. מטריד מאוד.

צריך לקרוא את הפוסט הזה כדי להאמין שזה אמיתי; אני חשבתי לרגע שמדובר בפברוק תוצרת בינה מלאכותית. כנרת בראשי, תומכת נתניהו בוטה וקולנית במיוחד, מספרת שהיא פנתה לשרה נתניהו נגד מינויו של איתי אופיר לפצ"ר. הנימוקים: מי שהיה היועץ המשפטי למערכת הביטחון לא התבטא בעד הרפורמה המשפטית, הוא לא השמיע דעה (ביקורתית כמובן) על משפט נתניהו ועוד. בראשי שיבחה את נתניהו על תשובתה: היא לא יודעת במה מדובר. יש כאן פנייה לאשת ראש הממשלה (!), כדי שתתערב נגד מינוי של אלוף בצה"ל (!) בידי שר הביטחון (!) וזאת מנימוקים פוליטיים (!) ואישיים (!). והגברת לא אומרת שאינה מתערבת בעניינים כאלה, אלא שאינה מעודכנת במקרה הספציפי. אם למישהו היה ספק כיצד הדברים מתנהלים בממלכת נתניהו, בראשי סיפקה לו – בגאווה בלתי מוסתרת – לא אקדח מעשן אלא תותח מעשן.

עמיחי אליהו הוא תופעה גנטית מרתקת: שונה ב-180 מעלות מסבו הדגול, הרב מרדכי אליהו זצ"ל. היכן הענווה, היכן אהבת ישראל, היכן השכל הישר, היכן ההתחשבות בזולת. הרב אליהו ידע להכניס המון חוכמה ואהבה במילים בודדות. עמיחי אליהו דוחס בהן שקרים ונבזות ללא גבול. השבוע הוא היכה שוב, עם הפוסט שפרסם בעוד יפעת תומר-ירושלמי מאושפזת בעקבות נסיון התאבדות. אליהו טען שהיא מנסה "להימנע מאחריות בצורה מעוררת רחמים", וקרא לה למסור את שמות מי ששיתפו פעולה איתה. אליהו גם יודע בדיוק את הראש של מי הוא מחפש: גלי מיארה, בכירים במערכת המשפט, בכירים במשטרה, בכירים במשטרה ועיתונאים. הכי בזוי: הוא האשים את תומר-ירושלמי בפגיעה בביטחון ישראל ש"סביר שהיא גרמה למותם של חיילים ואזרחים". את עלילת הדם הזו מפיץ שר בממשלת ישראל – תוך שהוא מאשים את תומר-ירושלמי ב"עלילת דם נבזית". וכל זה – מצידו של אחד הפורעים שפרצו לשדה תימן כדי לשבש את החקירה.

הדיון השבוע בליווי חקירת הפצ"רית היה מרגעי השפל של בית המשפט העליון. השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ נכנעו ללא קרב לאווירת הטרור הקבועה של טלי גוטליב. הם אפשרו לה לפנות אליהם כבר בתחילת הדיון ולטעון בסופו, בניגוד לסדרי הדין: היא לא הייתה צד ולא הייתה מייצגת, כך שאין שום סיבה שתקבל את זכות הדיבור. בין לבין, הם התעלמו משלוש השתוללויות אופייניות שלה, כולל צעקות עליהם וקטיעת דבריהם; שטיין אפילו ניסה להתייחס לכך בבדיחות הדעת ("בפעם הבאה נבקש מגבירתי עיקרי טיעון"). סדרי הדין אינם משהו וולונטרי וטכני; הם עומדים בבסיסו של השוויון בפני החוק, כי מטרתם להבטיח הגינות לכל הצדדים. כך גם כללי ההתנהגות באולם: הכל חייבים בכבודם של בית המשפט, הצדדים וההליך. וילנר וחבריה רמסו את שניהם לטובתה של גוטליב, כאשר ברור שכל אדם מן השורה היה מורחק מן האולם ואולי כניסתו הייתה נאסרת מראש, אילו היה מעולל עשירית ממה שהם אפשרו לה. לכך יש להוסיף את הזיגזג שלהם בנוגע לשידור הדיון. הם החליטו לפתע שלא לשדר את החלק החשוב ביותר – הבעת דעתם בפני הצדדים. זאת, למרות שהדיון התקיים בדלתיים פתוחות ולמרות שהיו מי שהסתמכו עליו ולא הגיעו לאולם (כמוני). בפועל, הם שינו את כללי המשחק תוך כדי המשחק – התנהגות שהם פוסלים (ובצדק) כאשר היא נעשית בידי הממשלה והכנסת. זה גם היה מטופש: מטרה מרכזית של השידורים היא שקיפות והגברת אמון הציבור – וכאשר השופטים מפסיקים אותו דווקא כאשר הם נכנסים לתמונה בצורה המשמעותית ביותר, הם משיגים בדיוק את ההפך. כל אלו היו גול עצמי מפואר, כאשר תדמיתו של בית המשפט ממילא מותקפת בידי מי שרוצה להחריבו.