הדיון השבוע בליווי חקירת הפצ"רית היה מרגעי השפל של בית המשפט העליון. השופטים
יעל וילנר,
אלכס שטיין ו
גילה כנפי-שטייניץ נכנעו ללא קרב לאווירת הטרור הקבועה של
טלי גוטליב. הם אפשרו לה לפנות אליהם כבר בתחילת הדיון ולטעון בסופו, בניגוד לסדרי הדין: היא לא הייתה צד ולא הייתה מייצגת, כך שאין שום סיבה שתקבל את זכות הדיבור. בין לבין, הם התעלמו משלוש השתוללויות אופייניות שלה, כולל צעקות עליהם וקטיעת דבריהם; שטיין אפילו ניסה להתייחס לכך בבדיחות הדעת ("בפעם הבאה נבקש מגבירתי עיקרי טיעון").
סדרי הדין אינם משהו וולונטרי וטכני; הם עומדים בבסיסו של השוויון בפני החוק, כי מטרתם להבטיח הגינות לכל הצדדים. כך גם כללי ההתנהגות באולם: הכל חייבים בכבודם של בית המשפט, הצדדים וההליך. וילנר וחבריה רמסו את שניהם לטובתה של גוטליב, כאשר ברור שכל אדם מן השורה היה מורחק מן האולם ואולי כניסתו הייתה נאסרת מראש, אילו היה מעולל עשירית ממה שהם אפשרו לה.
לכך יש להוסיף את הזיגזג שלהם בנוגע לשידור הדיון. הם החליטו לפתע שלא לשדר את החלק החשוב ביותר – הבעת דעתם בפני הצדדים. זאת, למרות שהדיון התקיים בדלתיים פתוחות ולמרות שהיו מי שהסתמכו עליו ולא הגיעו לאולם (כמוני). בפועל, הם שינו את כללי המשחק תוך כדי המשחק – התנהגות שהם פוסלים (ובצדק) כאשר היא נעשית בידי ה
ממשלה והכנסת.
זה גם היה מטופש: מטרה מרכזית של השידורים היא שקיפות והגברת אמון הציבור – וכאשר השופטים מפסיקים אותו דווקא כאשר הם נכנסים לתמונה בצורה המשמעותית ביותר, הם משיגים בדיוק את ההפך. כל אלו היו גול עצמי מפואר, כאשר תדמיתו של בית המשפט ממילא מותקפת בידי מי שרוצה להחריבו.