מי שחייב להתייצב לשירות צבאי ואינו עושה זאת, הוא עריק שניתן לעצור, להעמיד לדין ולכלוא. במצב החוקי הנוכחי, כל חרדי שהגיע לגיל הגיוס חייב להגיע לבקו"ם ולהתחיל את התהליך שסופו בשירות. כולנו יודעים שזה לא קורה, ואיש לא יופתע אם זה גם לא יקרה. ספוילר: החרדים לא יתגייסו אפילו אם הרבי מסאטמר יהיה הרמטכ"ל, כי הרבנים והעסקנים לעולם לא יוותרו על השליטה בצאן מרעיתם. יציאה לעולם הגדול – בצבא, בעבודה, באקדמיה – היא השלב הראשון בדרך לאובדן השליטה. במקביל, יש גם חילוניים שאינם מתגייסים, והשחיקה האיומה של חיילי המילואים בשנתיים האחרונות ובשנה הבאה כבר גורמת לחלקם לא להתייצב, תופעה שמן הסתם תלך ותתרחב. אם וכאשר ייעצרו עריקים שכאלה, הם בהחלט יוכלו לטעון לאכיפה בררנית. אומנם פה ושם נעצרים גם חרדים, אבל כפי שידוע היטב – מדובר בבודדים שמשוחררים אחרי תקופה קצרה. מדובר באפליה בין שווים ולא באבחנה בין שונים, כי כאמור – החוק מחייב את כולם כולל כולם להתגייס. בואו נראה את מערכת האכיפה מתמודדת עם טענה כזאת.

בהחלט יש מקום להוציא להורג מחבלים שרצחו בנסיבות חמורות במיוחד – גם משום שזהו הצדק וגם כדי למנוע את הפיכתם לפיתוי לחטיפת ישראלים לצורכי מיקוח. תזכורת: זו הייתה המטרה הטקטית המרכזית של חמאס ב-7 באוקטובר, שלאסוננו הצליחה לו הרבה יותר מאשר פנטז. אבל אין זה אומר שמותר לעשות זאת בצורה הנוגדת עקרונות יסוד של משפט במדינה דמוקרטית, עקרונות שמדינת ישראל החילה – כראוי – אפילו על אדולף אייכמן. ההצעה מבית מדרשו של איתמר בן-גביר, הנדונה כעת בוועדת הכנסת לביטחון לאומי, היא שיהיה זה עונש חובה למחבל הרוצח מחבל באשר הוא יהודי, ללא יכולת ערעור וחנינה. כל הרכיבים הללו פסולים מעיקרם. וכאשר מדובר רק ברצח של יהודים, זוהי גם גזענות וגם אכיפה בררנית. אם חלילה נרצחים בפיגוע חייל יהודי וחייל דרוזי, האם דמו של האחרון סמוק פחות? האם איש נוח'בה שרצח פועל תאילנדי ביצע פשע חמור פחות מאשר חברו שרצח את מעסיקו היהודי? אפשר להוסיף ולטעון, שיש כאן אכיפה בררנית גם מול יהודים הרוצחים ערבים באשר הם ערבים. עמירם בן-אוליאל ביצע מעשה שהיה לא פחות מתועב מאשר מעללי חמאס. ניתן להשיב, שבמקרה שלו אין חשש מפני פיגועי מיקוח – אבל האם צריך לחכות שיהיו כאלה כדי להעניש במידת הצדק הראויה? אבל זה כמובן לא ייעשה; לימור סון הר-מלך, חברת סיעתו של בן-גביר, הרי תיארה את בן-אוליאל כ"קדוש" שלא הביט בה כאשר ביקרה אותו.

נסו לדבר בקול במהלך דיון משפטי; תקבלו מיד הערה מהשופט או מאיש משמר בתי המשפט. נסו לצעוק על השופט; במקרה הטוב תסולקו מיד מן האולם, ובמקרה הפחות טוב – תיעצרו ואולי אף תיקנסו בו במקום. זאת אומרת, אל תנסו את זה – אלא אם כן אתם טלי גוטליב. לה מותר הכל, ובשבועות האחרונים – תוך קבלת יד חופשית מבתי המשפט. היא התפרצה שלוש פעמים בדיון בבג"ץ על חקירת פרשת שדה תימן, השופט אלכס שטיין התבדח על כך והשופטת יעל וילנר אפשרה לה לטעון למרות שלא הייתה צד ולא הייתה מייצגת. היא צעקה על שופטי נתניהו, דיברה איתו ועם סניגורו – וההרכב בראשות רבקה פרידמן-פלדמן לא אמר מילה. היא התפרצה בעוד דיון בנושא שדה תימן, והשופט חאלד כבוב כמעט התחנן בפניה שתפסיק זאת. מגוטליב אין שום ציפיות; לא ברור האם היא אחראית למעשיה, כן ברור שהיא פועלת בכוונה תחילה ואף קוצרת פירות בשורות הליכוד. אבל השופטים חוטאים בצורה חמורה לתפקידם וחובותיהם. ההתעלמות ממעלליה של גוטליב בהחלט יוצרת עילה של אכיפה בררנית כאשר בתי המשפט פועלים כלפי מי שמעשיהם חמורים הרבה פחות. וחשוב מכך: סדרי הדין וכללי ההתנהגות בבית המשפט חלים על כולם כולל כולם. הם לא משהו טכני, אלא היסוד של השוויון בפני החוק – שהוא בסיס שאין בלתו למדינת חוק.

אם כבר דיברנו על חקירת שדה תימן ואכיפה בררנית, תזכורת קצרה בעניינה של יפעת תומר-ירושלמי. כפי שנכתב כאן, בכלל לא בטוח שהיא ביצעה עבירה כלשהי כאשר הדליפה את הסרטון המפורסם. הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה קובעת, כי "הממונה על החקירות בכל גוף אכיפה יהיה בעל סמכות לאשר, כפוף לכל דין, פרסום... פרטים מחקירה שנאסר פרסומם" לפי אותה הנחיה. מתי? בשני מקרים: "א) אם יש לכך הצדקה מבחינת צרכי החקירה או בשל אינטרס ציבורי מובהק או בשל נסיבות מיוחדות של המקרה. ב) ככל שמדובר בפרסום בתגובה לפניית אמצעי התקשורת או גורמים אחרים, שתכליתו להעמיד דברים על דיוקם ו/או להתמודד עם טענות המבוססות על מידע המוחזק ברשות הגורם הפונה, כאשר המטרה הינה מניעת הטעיית הציבור ו/או פגיעה בחקירה". לפי הנחיה זו, תומר-ירושלמי הייתה רשאית לפרסם את הסרטון והבדיקות בריש גלי – אפילו בלי צורך להדליף – ודאי לפי המקרה השני. הנחיה אחרת של היועץ אומרת כי המדיניות בנוגע לחקירת הדלפות היא "זהירה ומצמצמת", בשל זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות, ומשום שקשה מאוד להגיע למקור ההדלפה בשל החיסיון העיתונאי. מתי כן יש לפתוח בחקירה? כאשר קיימת פגיעה ניכרת ב"אינטרסים חיוניים שונים כגון ביטחון המדינה, ביטחון הציבור, חיי אדם, הליכי חקירה, צנעת הפרט וכיוצא בזה". לנוכח העובדה שכמעט אין חקירות כאלו, והאפשרות שתומר-ירושלמי לא ביצעה עבירה בעצם ההדלפה – ייתכן שהיא תטען לאכיפה בררנית.

גלי מיארה הצביעה השבוע בפני בנימין נתניהו על הפגיעות החוזרות ונשנות של איתמר בן-גביר בעצמאותה המבצעית של המשטרה. היא ציינה גם את התערבותו בחקירות מח"ש, כאשר הוא נותן גיבוי פומבי לשוטרים וקצינים המצויים בחקירה ולעיתים אף מקדם אותם בעיצומה (אך מסרב לקדם קצינה שהשתתפה בחקירת נתניהו). מיארה אינה אומרת זאת, אך להתערבויות של בן-גביר יש אחד משני מכנים משותפים: או שזה מישהו מקורב אליו (קובי יעקובי, אבישי מועלם) או שמדובר באלימות נגד ערבים ומפגינים. בן-גביר דוגל במוצהר באכיפה בררנית: מותר ואף רצוי ואולי אפילו חובה להרביץ למפגינים נגד הממשלה; ואילו ערבים – הם בכלל אזרחים מדרגה שנייה. דני לוי מונה למפכ"ל למרות שהיה ניצב חדש וכושל, כי במשמרת שלו ננקטה יד קשה כלפי המפגינים בקיסריה. עמית פולק מקבל קידום למרות כתב האישום נגדו, כי כמפקד תחנת חדרה הוא הוביל מעצרי שווא של מפגינים. מאיר סויסה אמור היה להתקדם למרות שהוא מואשם ביידוי רימונים לעבר מפגינים. בקיצור: כל דאלים (בן) גבר.

אי-אפשר כמובן בלי עוד כמה מילים על בקשת החנינה של בנימין נתניהו. רבות דובר וכנראה עוד ידובר על הקשיים המשפטיים המהותיים שהיא מציבה, לצד השאלות הפוליטיות והציבוריות כבדות המשקל העולות ממנה. מאחר שעסקינן באכיפה בררנית, הנה עוד נקודה: אם נתניהו יקבל חנינה בלא הודאה ובלא חרטה, האם מי שלא יקבלו אותה בשל העדר הודאה וחרטה יוכלו לטעון לקיפוח? התשובה לכאורה חיובית. נכון שאין כלל המחייב הודאה/חרטה, אבל כך מקובל במאות מקרים קודמים. נכון שבג"ץ קו 300 אשרר את החנינה שנתן חיים הרצוג גם בלא הודאה, אבל בפועל הייתה כזאת של בכירי השב"כ. אלא שהתמונה יותר מורכבת. אכיפה בררנית היא בין שווים, לא בין שונים. הנסיבות של נתניהו שונות מלכתחילה, ואם תינתן חנינה – יהיה זה בגלל סיבות חיצוניות חריגות, יותר מאשר בגלל התיק הספציפי. מצד שני, נניח שיש הצדקה לפגיעה בשוויון בפני החוק בעצם מתן החנינה; האם היא מוצדקת גם מבחינת תנאי החנינה? ונהפוך שוב: האם יש הצדקה להטיל על נתניהו תנאים שאינם קיימים בחנינות אחרות, למשל הפסקת ההפיכה המשטרית או פרישה מהחיים הציבוריים? בקיצור: עוד אחד מרכיבי התסבוכת, שלא בטוח שיש מוצא ממנה.