באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון, וכוחות הביטחון עצרו אותו ברצועה עזה. למחרת בבוקר הסתערה עליו סיירת מטכ"ל, בפעולה בה נהרגו נוסעת ולהבדיל שניים מהמחבלים. שני האחרים הורדו ממנו בחיים, אך נרצחו לאחר מכן. הציבור סער ושתי חקירות (ועדת זורע וועדת בלטמן) לא הצליחו לגלות מי אחראי למותם. יצחק מרדכי, שהיה אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי, הועמד לדין משמעתי לאחר שהתברר שהיכה אותם, אך זוכה משום שהמעשה נועד לקבלת מידע חיוני. בפברואר 1986 חשפו אנשי השב"כ ראובן חזק, רפי מלכא ופלג ורדי, כי השניים נרצחו בידי אנשיו של אהוד יתום בהוראת ראש השב"כ, אברהם שלום. איש השב"כ יוסי גינוסר, שהיה חבר בוועדת זורע, הדליף מידע בזמן אמת מן החקירה והשתתף בתדרוך העדים מטעם הארגון לפני שהללו מסרו לוועדת עדויות שקר. בידוי הראיות חזר על עצמו בפני ועדת בלטמן. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, הורה לפתוח בחקירה – והוחלף בידי יוסף חריש (שעמד ממילא להיכנס לתפקיד). חריש הודיע שימשיך בחקירה, אך אז הועלה רעיון החנינה, מחשש שהמשך החקירה יפגע בשב"כ בעיצומם של ימי פיגועים קשים. ראש הממשלה, שמעון פרס, אישר את הרעיון וכך גם חריש. המעורבים הודו בכתב בחשדות שיוחסו להם, שלום התחייב לפרוש מיידית והנשיא חיים הרצוג העניק את החנינה. לבג"ץ הוגשו מספר עתירות נגד החנינה והוא דן בהן בהרכב הבכיר ביותר: הנשיא מאיר שמגר, המשנה לנשיא מרים בן-פורת והשופט (ולימים הנשיא) אהרן ברק. בפסק הדין באוגוסט 1986 הסכימו השלושה, שלא ניתן לתקוף במישרין את החלטתו של הרצוג, שכן הנשיא חסין מפני כל הליך משפטי הנוגע לתפקידו, אך ניתן לתקוף אותה בעקיפין – דרך ביקורת על הממשלה והיועץ המשפטי. שמגר ובן-פורת דחו את העתירות ואשררו את החנינות, בעוד ברק סבר שיש לבטל אותן.

בנמקו את החנינות, כתב חיים הרצוג: "עשיתי זאת מתוך מטרה לסיים את מחול השדים סביב הפרשה ולמנוע פגיעה קשה נוספת בשירות הביטחון הכללי... החלטתי ניתנה מתוך הכרה עמוקה שטובת הציבור וטובים המדינה מחייבים להגן על בטחוננו ולהציל את שירות הביטחון הכללי מן הנזק הכרוך בהמשך הפרשה. שירות הביטחון הכללי מופקד על המלחמה הקשה בטרור. פעולתם הנפלאה של אנשי השב"כ מונעת עשרות פיגועים מדי חודש". הרצוג עמד על פעולות השב"כ, כולל בנתונים מספריים, והמשיך: "כנשיא המדינה, אני חש חובה להתייצב לצידם של אנשי השב"כ, ביודעי את מלאכת הקודש המסורה, המפרכת והחשאית שהם עושים יום-יום ושעה-שעה, ולמנוע פגיעה מוראלית בקהיליית המודיעין ובמערך האבטחה והלחימה בטרור. בתנאים המיוחדים של מדינת ישראל אין אנו רשאים ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו שום רפיון ושום פגיעה במערכת הביטחון ובאנשים הטובים העומדים על משמר העם. "נוכח הודעתו החד-משמעית של היועץ המשפטי בישיבת הקבינט, כי אין מנוס מהפעלת החקירה המשטרתית בפרשה, נוצר מצב שאנשי השב"כ צריכים היו לעמוד בחקירה בלי יכולת להגן על עצמם, אלא אם ייחשפו סודות ביטחוניים כמוסים ביותר. במצב זה ראיתי לפני בראש וראשונה את הצורך להגן על טובת הציבור וביטחון המדינה ולפעול בדרך שפעלתי".

נקודת המחלוקת העיקרית בין השופטים הייתה האם הנשיא מוסמך לחון מי שטרם הורשע, שכן חוק יסוד הנשיא קובע: "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על-ידי הפחתתם או המרתם". שמגר ובן-פורת פסקו, כי המילה "עבריין" מתייחסת גם לחשוד – שכן היא מופיעה ככזו בחוקים העוסקים בפתיחה בחקירה, כאשר ברור שהאדם טרם הורשע. עם זאת, הדגיש שמגר, "רק נסיבות חריגות לחלוטין, בהן עולים אינטרס ציבורי עליון או נסיבות אישיות קיצוניות ביותר, ואשר בהן לא נחזה פתרון סביר אחר, יכולות להצדיק התערבות מוקדמת במהלך הרגיל של סדרי משפט... אין מקום לכך שהחנינה בטרם משפט תהפוך לערכאת ערעור על החלטותיה של התביעה הכללית. רק נסיבות, שבהן צפוי נזק כבד לעניין שאין לו כל פתרון סביר אחר, ואשר בעל הסמכות יכול לשוותו לנגד עיניו, יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי המתחייב בשימוש בסמכות". שמגר דחה את טענת העותרים, לפיה לא היה להרצוג מספיק מידע כדי להעניק את החנינה: "כשנחה דעתנו, כי היו לפני הנשיא ראיות שנעברו העבירות, אשר פורטו לפני הנשיא בבקשות החנינה בעל-פה ובכתב, ומשנתברר, כי מבקשי החנינה הודו במעשי העבירה וביקשו כי יחונו אותם, היו לפניו נתונים מספקים כדי לשקול בקשתם לחנינה". בן-פורת הוסיפה: "זוהי סמכות, שהשימוש בה חייב להיות נדיר ביותר. החנינה בטרם משפט לא נועדה לתקן עוול שנגרם לנדון. אדרבה, אין מהרהרים אחרי אשמתו של מבקש החנינה ומניחים, שהעבירה המיוחסת לו (במשטרה או על-ידי התביעה) אומנם בוצעה על ידיו. לפיכך שוקלים את חומרת אותה עבירה כנגד האינטרס האחר – הומני, ביטחוני וכו'. לשון אחר, החנינה בטרם הרשעה מבוססת תמיד על מאבק בין האינטרס של שוויון הכל בפני החוק לבין אינטרס חיצוני חשוב אחר. בכך יש לצמצם עד מאוד את המקרים, בהם מן הראוי להשתמש בסמכות זו". לדברי בן-פורת, "כל שיקפיד נשיא המדינה לא לדון בחנינה, כאשר קיימת רשות אחרת המוסמכת עדיין לפעול – כן ייטב".

ברק פתח בהדגישו, כי "הסוגיה כולה מסעירה את הציבור, אך לא סערה זו היא המכוונת את דרכנו. אנו פועלים על-פי אמות מידה קונסטיטוציוניות ועל-פי עקרונות יסוד משפטיים, המשקפים את ה'אני מאמין' של חיינו הממלכתיים... אנו אחת מזרועות השלטון, ותפקידנו שלנו לפקח על כך, כי הרשויות האחרות תפעלנה במסגרת הדין כדי להבטיח את שלטון החוק בשלטון. זרועות השלטון רבות הן, אך החוק רם מכולנו". את התנגדותו לחנינה לפני משפט הסביר ברק כך: "היעלה על הדעת, כי במשטר דמוקרטי-קונסטיטוציוני המשטרה תחקור, אך הנשיא יאמר לה – הרפי; כי התביעה תתבע, אך הנשיא יאמר לה – הפסיקי; כי בית המשפט ישפוט, אך הנשיא יאמר לו – חדל?" זו הסיבה שרק הכנסת יכולה להעניק חנינה כללית, ומכאן המשיך ברק: "מתן חנינה תוך מהלך חקירה או מתן חנינה תוך מהלך המשפט יש בהם התערבות בפעולתן של הרשויות הללו. פירוש המאפשר התערבות זו אינו רצוי". אפילו במקרים חריגים ביותר, בהם הכלי היעיל ביותר הוא חנינה לפני הרשעה – אין בכך כדי להצדיק את השימוש בו. "עלינו לקחת בחשבון לא רק את התקלה ליחיד אלא גם את התקלה לחברה. עלינו לקחת בחשבון אפשרות של שימוש לרעה. עלינו לקחת בחשבון את הדינמיקה, על פיה חריגים מיוחדים ביותר הופכים לחריגים מיוחדים פחות, ולימים הופכים לכלל... הדרך לטפל במצבים חריגים ביותר היא בבחינת הסמכויות של הרשויות השלטוניות המטפלות כרגיל במצבים אלה ולא בהענקת סמכויות חריגות לנשיא המדינה".

פסק הדין בנושא קו 300 הוא נקודת המוצא לדיון על חנינה לבנימין נתניהו, אך לא בהכרח נקודת הסיום. בית המשפט העליון אינו כבול לפסיקותיו, ודאי מלפני 40 שנה. אם וכאשר תינתן חנינה ותוגש עתירה נגדה, יוכל בג"ץ לאמץ את דעת הרוב מ-1986, את דעת המיעוט או כל דעה אחרת. לכן, ההשלכות הן עם כוכבית: נכון לפסיקה הקיימת. יצחק הרצוג יוכל לתת לנתניהו חנינה בעיצומו של משפטו, אם ישתכנע שמדובר בנסיבות חריגות ביותר ובאינטרס ציבורי חשוב במיוחד, ושאין כל פתרון סביר אחר – בעיקר התליית הליכים. ייתכן שיהיה צורך בהודאה של נתניהו; שמגר מציין שהייתה הודאה של אנשי השב"כ, אם כי לא אומר שזהו תנאי לחנינה. בכל מקרה, עצם קבלת החנינה תהווה הכרה בכך שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו. במישור העובדתי ומעבר לפסק הדין, יש לזכור שכל המעורבים עזבו את השירות, ושבג"ץ פסל ב-1993 את מינויו של גינוסר למנכ"ל משרד השיכון בשל חלקו בפרשה – אם כי בהמשך הוא מילא תפקידים ציבוריים אחרים.

בינתיים, בהחלט כדאי להפנות מבט לפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת שמעון שבס, בו הגדיר בשנת 2004 הרכב מורחב את יסודותיה וגבולותיה של עבירת המרמה והפרת האמונים. באותו פסק דין קבע ברק, כי "המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב בו קיים ניגוד בין האינטרס עליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו... ניגוד עניינים מקיים את היסוד העובדתי של 'הפרת אמונים' אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור, או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי". ברק הוסיף: "ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על-ידי האיסור הפלילי... היסוד הנפשי הנדרש להפרת האמונים הוא מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה. בענייננו, זו מודעותו של עובד הציבור לעובדות הפיזיות היוצרות את ניגוד העניינים בו הוא נתון ולהתנהגות ולנסיבות הפיזיות שבגינן ניגוד העניינים בו הוא נתון פוגע בציבור". על פניו נראה, כי נתניהו מצוי במתחם זה כאשר הוא מערב את דונלד טראמפ בבקשתו לחנינה. אומנם לשיטתו של נתניהו הענקת חנינה משרתת את טובת המדינה, אך ברור שמדובר קודם כל באינטרס אישי חשוב ביותר שלו. כאשר הוא וטראמפ מדברים במקביל על החנינה ועל סוגיות מדיניות וביטחוניות לאומיות, זהו ניגוד עניינים – בשל החשש שנתניהו יוותר בענייני המדינה כדי לקדם את ענייניו הפרטיים. אין צורך שזה יקרה בפועל; הימצאותו של נתניהו במצב זה היא העבירה. ובנסיבות בהן מדובר, זוהי עבירה בדרגת חומרה גבוהה במיוחד. אבל ברור שנתניהו אינו צריך לדאוג. אחרי הסיכול הממוקד שביצעו שופרותיו ואיתמר בן-גביר בחוקריו, בתובעיו ובעדים נגדו – קשה לראות מישהו במשטרה שיפתח תיק כזה ומישהו בפרקליטות שינהל אותו. בדיוק כשם שלא נעשה דבר בנוגע ליחסיו של נתניהו עם ערוץ 14, לידם תיק 4000 נראה כמו חניה באדום-לבן. השוויון בפני החוק, שכה הטריד את השופטים בפרשת קו 300, היה למרמס.