אחת העילות לצום עשרה בטבת היא, שבאותו יום ציווה המלך תלמי לתרגם את התורה ליוונית – מה שנודע בהמשך כ"תרגום השבעים". ומדוע זו סיבה לאבל? כי ברור שלא היה מדובר בסקרנות אינטלקטואלית, אלא בבחינת "דע את האויב": להכיר את היהדות מתוכה כדי להילחם בה מבחוץ. מאז ועד היום, אויביו של העם היהודי מחפשים את נקודות התורפה ובמיוחד את החגים.
סג'יד ונאביד אכרם לא ביצעו את הטבח בסידני בתאריך מקרי. הם יכלו למצוא עוד התקהלויות גדולות של יהודים, אבל הם ידעו היטב שמדובר בחג החנוכה. והם אינם הראשונים. הדוגמאות הבולטות ביותר הן מלחמת יום הכיפורים ו-7 באוקטובר. גם הנאצים כיוונו רבים מצעדיהם דווקא לימי ציון יהודיים. נקח לדוגמה את גטו ורשה: הצו על הקמתו פורסם ביום הכיפורים ת"ש, הגירוש הגדול החל בתשעה באב תש"ב והסתיים ביום הכיפורים תש"ג, החיסול הסופי שהוביל למרד החל בערב פסח תש"ג.
התשובה שלנו היא להמשיך לחגוג למרות הכל. שמחת תורה אשתקד היה קשה מאוד, אבל הוא נותר בלוח השנה – והוא יישאר שם, מצולק וטראומתי, ועדיין אחד הימים מלאי השמחה של העם המוכיח שוב ושוב, כי ניתן מדי פעם לנצח אותו בקרב, אך לעולם לא במלחמה.