השופטת: הרשמת הבכירה איריס ענבי-אוזצקיר, בית משפט השלום בתל אביב
המועד: יום ראשון, 14.12.2025, שעה 12:00
הנושא: תביעות קטנות
תיקי תביעות קטנות מציגים אתגר ייחודי בפני השופטים הדנים בהם, משום שהצדדים אינם מיוצגים, ועליהם לנווט בין שמירת זכויותיהם לבין ניטראליות, וכל זאת - תוך שמירה על יעילות ומסגרת הזמן.
לאיריס ענבי-אוזצקיר התווספה העובדה שהתובע "איננו 100" כפי שנוהגים לומר הצעירים. במבט של הדיוט מן הצד, הוא לא ממש מחובר למציאות ובשל כך שש אלי קרב, ועושה זאת בצורה המקשה לנווט אותו בהליך. והערה שלנו: עיון בכתב התביעה מראה מיד שאין בו עילה. מן הצד השני: שכניו של התובע, אנשים שאינם צעירים ושאחד מהם מבקש ממנה לדבר לאט כך שיוכל לקרוא את שפתיה.
מה שהמדור קלט די מהר, ברור שגם ענבי-אוזצקיר קלטה. היא מזהירה את התובע, שואלת האם הוא עומד מאחורי כתב התביעה ומבקשת שיסביר מה קרה. הוא מתחיל עם סיפור על כך שלקח במוניתו ב-2007 את אחד הנתבעים. "אני לא זוכרת שזה נכתב בכתב התביעה, אבל בוא נתמקד. איפה זה כתוב בכתב התביעה? לא מצוין תאריך בכלל. ואתה יודע, 2007 יש התיישנות".
לטענתו, אז החל הסכסוך שהתגלגל ב-2020 לכך שהנתבע איים עליו. "הגשת על זה תלונה למשטרה? מה עלה בגורל התלונה הזאת?" עוד טענה: הנתבע שבר את הפלאפון שלו וניסה לדקור אותו; הוא מציג אישור על הגשת תלונה למשטרה, אך ענבי-אוזצקיר אינה מציגה אותו לנתבעים. התובע גם מציג צו למניעת הטרדה מאיימת.
"על מה בעצם אתה תובע אותם עכשיו?", שואלת ענבי-אוזצקיר . "יש לך קבלה על תיקון הפלאפון? אז איך תרצה להוכיח את הנזק? אז על עוגמת נפש אתה תובע?" הנתבעים צועקים, ענבי-אוזצקיר מעירה מיד וחוזרת לתובע: "אתה תובע את נתבע 1 ואת נתבע 3; מדוע את נתבעת 2?" - כי נתבע 1 גר אצלה והיא אחראית לפשעיו, וכי לקוחותיה חונים בחניה שלו. "יש לך תמונות להראות לי? זו חניה שרשומה על שמך בטאבו?" - לא. "אז על מה אתה תובע? הרי גם אני הייתי יכולה להחנות את הרכב שלי שם".
"זה לא הפורום המתאים"
התובע טוען שהנתבעים הפרו את הצו למניעת הטרדה מאיימת. "פנית לבית המשפט? כי פה אנחנו בבית משפט לתביעות קטנות, זה לא הפורום המתאים. אתה יכול להוכיח את הדברים?" התובע נכנס לדבריה, אך ענבי-אוזצקיר נשארת סבלנית. "אני עכשיו שואלת על החניה שאתה טוען שהיא שלך. יש לך תמונות? מתוך מה אתה מבקש להזיז את הרכב?" - זה מטריד אותו. "אבל זו לא חניה שלך". לבסוף מבקשת ענבי-אוזצקיר שהוא יסכם את נזקיו הכספיים, אך לא מצליחה להעביר לו את המסר. "טוב, תמשיך".
נתבע 3 מגיב. "מה יש לך לומר לגבי כל ההצקות? אני רוצה שתתייחס לנושא צו ההטרדה המאיימת, האם הפרת אותו. אז מה בעצם אתה אומר, שלא פנית ולא איימת עליו?" התובע רוצה לחקור את הנתבע. "אני חוקרת כרגע. איפה אתה גר? במה אתה עוסק?" הנתבע טוען שלתובע יש אפוטרופוס. ענבי-אוזצקיר פונה אליו בתמיהה: "יש לך אפוטרופוס? אתה כשיר?"
כאשר ענבי-אוזצקיר חוקרת את הנתבעת, דווקא נתבע 2 מתפרץ. "אדוני, אתה מפריע באמצע החקירה של הגברת". כאשר נתבע 2 והתובע צועקים זה על זה, ענבי-אוזצקיר מזמינה בלחיצת כפתור את אנשי משמר בתי המשפט, ששניים מהם נכנסים לאולם ואינם מתערבים. נתבע 2 אומר שאינו שומע. ענבי-אוזצקיר: "אתה רק צועק. מה אתה בעצם אומר לי על התביעה הזאת?" לנתבע יש הרבה דברים חמורים מאוד להגיד על הנתבע, כולל עבירות פליליות קשות; התובע לא מכחיש.
כאשר התובע רוצה לחקור את הנתבעים, ענבי-אוזצקיר מגיבה בצורה לא שגרתית: "בסיטואציה הנוכחית לא נראה לי נכון שאתה תחקור. תגיד לי מה אתה רוצה לשאול, ואם אמצא לנכון אני אחקור". בעצם יש לה שאלות אליו: "איפה אתה גר?" במקום אחר. "אז למה אתה טוען שחונים לך בחניה? אז אתה כן גרת שם בתקופה הזאת? אני רוצה למקד אותך. אתה אומר ששברו לך את הפלאפון. זה קרה ב-2020; למה חיכית עד 2025? אתה לא עונה לי על השאלה. הייתה תביעה שהגשת והתבררה ועכשיו אתה מגיש שוב על הפלאפון?"
ענבי-אוזצקיר אומרת לנתבעים שרק אחד מהם יגיב. הנתבעת אומרת שהיא רוצה לסיים את התיק והפסידה יום עבודה. נתבע 2 מתפרץ. ענבי-אוזצקיר: "אי-אפשר כך. אנחנו נצא לחמש דקות הפסקה ותכף נחזור".
"תמעיטו מפגשים ככל האפשר"
אחרי ההפסקה עושה ענבי-אוזצקיר את מה שלמעשה התבקש מהרגע הראשון: מציעה לדחות את התביעה. "אני רוצה להציע לכם כדי לסיים את המחלוקת הזאת, ואם לא - אני אתן פסק דין וזה בסדר גמור. אני מבינה שדם רע עבר בין הצדדים, שיש מחלוקות מן העבר. מפגשים לא בריאים ולא טובים, נאמר את זה כך. אני מציעה לדחות את התביעה ללא צו להוצאות ושכל אחד ימשיך לדרכו. תמעיטו מפגשים ככל האפשר, אני כבית משפט לתביעות קטנות לא יכולה לכפות את זה. יש פה קשיים ראייתיים, לא הוכחה התביעה ולא הוכחו הנזקים".
הנתבעים מסכימים, אבל לתובע יש תנאי: שאיש לא ישתמש בחניה שלו ושאיש מהנתבעים לא יתקרב אליו. ענבי-אוזצקיר: "אני רוצה להיות פרקטית. קודם כל, אני מבינה את הרצון שלך. אבל יש פה קושי מובנה. את החניות האלה לא הסדרתם בטאבו כקניין של התובע או של הנתבעים. לכן, כל אדם שעובר עם הרכב יכול להיכנס ולחנות, כי זה לא קניין פרטי. אני מבינה שאמרתם שיש הסכמה בעל-פה בין השכנים, אבל היא לא אכיפה. אדוני לא יכול לאכוף חוזה שלא קיים.
"אני יכולה לתת תוקף להסכמות שיש ביניכם. תגיעו להסכמות; אדרבה. אני לא יכולה לתת תוקף לדבר שהוא לא נכון משפטית. זכויות קניין צריכות להירשם בלשכה לרישום מקרקעין, והן לא נרשמו בטאבו". היא פונה לנתבעים: "אם אתם מוכנים לעשות מאמץ, שלא תהיה תביעה נוספת". התובע משתמש במילים "את טוענת" וענבי-אוזצקיר ממהרת לדייק: "אני לא טוענת, אני לא אחד הצדדים".
התובע ממשיך להתווכח ולהעלות דרישות ולבסוף רוצה התנצלות. הנתבעים תוהים על מה וענבי-אוזצקיר אומרת: "יש להיות צודק ויש להיות חכם. האדון הסכים למחוק את התביעה. אתם תעברו זה על פני זה בשכונה". הנתבעים מסכימים שלא להשתמש בחניה שלו והנתבעת מציינת שהפסידה יום עבודה. "זה הרעיון - לסיים את זה בפשרה", מסבירה ענבי-אוזצקיר מדוע אין צו להוצאות. "חג שמח לכולם, בשורות טובות, תמשיכו בחייכם".
השורה התחתונה: הדיון בתביעה חסרת כל בסיס עובדתי ועילה משפטית נמשך שעה. מובן רצונה האנושי של ענבי-אוזצקיר לתת לתובע את יומו בבית המשפט, לנוכח מגבלותיו הניכרות לעין, אך גם לכך צריך להיות גבול - במיוחד כאשר מדובר בזמן שיפוטי יקר, שיש להקדישו למחלוקות אמיתיות. ייתכן אף שהיה מקום, כאשר התובע המשיך להתווכח, לתת פסק דין ולחייבו בהוצאות.
יעילות: 7.
מזג שיפוטי: 7.