אילו שלוש פרשיות השבוע האחרונות (וישב, מקץ, ויגש) היו סרט הוליוודי, התפקיד הראשי היה שמור כמובן ליוסף. החל מן החלומות והמכירה, דרך שר הטבחים ובית הסוהר, ועד למשנה למלך וירידת משפחתו למצרים – הסיפור נסוב סביבו. אבל מה היה התפקיד המשני העיקרי? לא יעקב; הוא ברקע, כמעט חסר אונים. לא יהודה; הוא בולט, אך לא מכוון את מהלך העניינים. יהיה זה פרעה (כנראה אמנחותפ השלישי), שכן הוא יכול היה לפעול לגמרי אחרת ואזי הסיפור היה משתנה לחלוטין. פרעה הוא זה שמשליך לכלא את שר המשקים ואת שר האופים, שם יוסף פוגש אותם – היכרות בלעדיה לא היה מגיע לחצר המלוכה. הוא זה שחולם ומזמין את יוסף לפתור את חלומותיו – צעד שבלעדיו יוסף היה נותר אסיר. הוא זה שהופך את יוסף לאיש מספר שתיים במצרים ולמעשה לרודן כלכלי – מה שמאפשר ליוסף לפעול מול אחיו. הוא זה שמזמין את משפחת יעקב למצרים – תחילתה של הגלות. עיון מדוקדק במה שהתורה מספרת לנו על פרעה מוביל למסקנות מפתיעות, כולל אקטואליות.

נתחיל מהאירוע הראשון. התורה מספרת ש"חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים" ושפרעה אוסר את שר המשקים ושר האופים. המונחים שונים ולא במקרה. הן ר' עובדיה מספורנו (במאה ה-16) והן הרב פינחס וולף (במאה ה-20) אומרים, שהפשלות היו בדרג המקצועי, אך פרעה הטיל אחריות על הדרג המדיני. ומה הן היו? לדברי חז"ל: זבוב בכוס היין ואבן בכיכר הלחם. בהמשך שוב מתארת התורה את השניים בתור "המשקה והאופה אשר למלך מצרים", ואז חוזרת לכנות אותם "שרים". מדוע? לפי הרב וולף: בכלא הם הרגישו כמו אופה ומשקה מן השורה. אני מציע: מאחר שהם היו חשודים שטרם נשפטו, הם המשיכו לקבל משכורת – אם כי כמו עובדים מן השורה. תרשו לי השוואה: פרוטוקול ועידת ואנזה התגלה בתיקיו של מרטין לותר, שהיה נציג משרד החוץ בוועידה. בתחילת 1943 הוא חתר נגד השר יואכים פון-ריבנטרופ ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן; משכורתו שולמה כסדרה ובינואר 1945 הוא אפילו קיבל העלאה. על-פי ההסבר של חז"ל, ברור מדוע דינם של שני השרים היה שונה: במקרה של הכוס מדובר בתאונה, בעוד שבמקרה של הלחם – ברשלנות חמורה העשויה להגיע לכדי התנקשות. הנה לנו פרעה כשליט המטיל אחריות, שומר על זכויות עצורים (ברור שלא במובן המודרני, אך בהחלט מעבר למצופה בשעתו) ולבסוף שופט אותם בצדק.

חרטומי מצרים היו האליטה של חכמי המעצמה החזקה ביותר בעולם בתקופת האבות והתורה. הם לא הצליחו לפתור את חלומותיו של פרעה, משום שמשהו בתת-ההכרה שלו גרם לכך שהסבריהם לא יתקבלו על דעתו. ואז הוא מוכן להזמין "נער עברי, עבד לשר הטבחים" – גם צעיר, גם זר, גם עבד, גם אסיר – ולשמוע מה יש לו לומר. לאחר מכן, פרעה מקבל את תוכניתו חסרת התקדים להתמודדות עם המשבר ומפקיד אותו על ביצועה. פרעה מזהה את כישוריו של יוסף ואף מאמין שיש בו "רוח אלוקים", ומעדיף אותו על פני אלו שלא הצליחו לזהות את הבעיה וממילא לא הציעו כיצד לפתור אותה. כאשר יגיעו יעקב ומשפחתו למצרים, הוא יבקש מיוסף: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל – ושמתם שרי מקנה על אשר לי". למרות שהמצרים לא יכולים אפילו לאכול עם העברים (מסיבות דתיות), פרעה רוצה את האנשים המתאימים והמנוסים ביותר. שלא יהיה ספק: פרעה לא פראייר. הוא יכול למנות את יוסף למשנה למלך דווקא משום שהוא זר, חסר כל בסיס כוח ותלוי בו לחלוטין. לכן הוא גם נותן לו אישה מצרייה, מצמרת החברה: כך יהיו ליוסף שורשים במצרים והוא לא ירצה – ומן הסתם גם לא יוכל – לחזור לארץ כנען, שהייתה תמיד מתחרה מרכזית של מצרים. כנ"ל לגבי גם בני יעקב: אם יקבלו משרות טובות, הם ישתקעו במצרים.

מילות המפתח בהכרת דמותו של פרעה הן בתיאור חלומו באוזני יוסף: "לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע", הוא אומר על הפרות הרעות. בזמן שירותי בבה"ד 15, היו בו מדי פעם ביקורים של בכירים ולקראתם נערך כמובן מסדר המפקד לצחצוח החדרים, למרות שהיה ברור שהם לא יתקרבו אליהם. תארו לעצמכם מה קורה כאשר פרעה יוצא לסיור במשקים המצריים: מישהו יראה לו את הפרות הרעות? ברור שלא. אז כיצד הוא ראה אותן וידע להשוות? או שהוא דרש להראות לו הכל, או שהוא יצא לסיורי הפתעה. בניגוד לסמכותנים בכל הדורות, זהו מלך שרוצה לדעת את כל האמת, גם אם היא בעייתית. זהו מלך המבין שרק הכרת המציאות כמות שהיא תאפשר לו להתמודד איתה. ולכן, כשהוא שומע דברי אמת הנכנסים לליבו – הוא פועל על פיהם.

ראו מה קורה לאחר שפרעה ממנה את יוסף לשליט הכלכלי. יוסף הוא זה שאוסף את התבואות בשנות השבע – משימה שמן הסתם אינה מתקבלת בעין יפה בידי האיכרים, המחויבים למכור את תוצרת לחצר המלוכה במחירים נמוכים במיוחד (גם בגלל השפע וגם בגלל כוחו של השלטון). לא מפתיע שפרעה מרחיק את עצמו ממנה. אבל כאשר מגיע הזמן לחלק את המזון בשנות הרעב – הוראתו היא "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו". אפשר כמובן לומר, שמדובר שוב במשימה בלתי פופולרית: התבואה נמכרת במחיר של מחסור ומן הסתם בקיצוב. אין פלא, שאחרי שנה בלבד המצרים מתרוששים, ואחרי שנתיים – נאלצים לוותר על אדמתם הופכים לאריסי פרעה. לצד זאת, ניתן היה לצפות שפרעה לכל הפחות יבוא לטכס גזירת הסרט במחסן המזון המרכזי ויתפאר (ובצדק) בכך שיש עתודות כאלה. הוא אינו עושה זאת. התפקיד הוא של יוסף – גם בעת הגבייה וגם בעת החלוקה.

התורה היא ספר מוסר, המקמץ מאוד במילים בכלל ובתיאורי לוואי בפרט. מדוע היא מספרת לנו את כל זה על פרעה? דומני שיש כאן לקח חשוב, מעבר לשיעור המאלף בניהול נבון וצודק של ענייני ציבור. הוא טמון במילותיו של הרמב"ם בשמונה פרקים: "שְמע האמת ממי שאֲמָרָהּ". האמת היא אמת, גם אם היא נשמעת מפי אדם בעייתי. התפילה נפתחת בכל יום במילים "מה טבו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – אותן אמר בלעם הרשע. למה? כי זו אמת. אפשר ללמוד דרכי שלטון גם מפרעה. ככלל, השם הזה מקושר אצלנו למנעד שבין שחיתות אישית (נטילת שרה) לבין רצח עם (השעבוד). אבל זה אינו הכרחי. הנה לנו פרעה שיכול להוות מופת. זה חשוב במיוחד בעידן בו אנחנו נוטים להזדהות בצורה מוחלטת עם מחנה אחד או אדם אחד, ולפסול לחלוטין מחנה אחר או אדם אחר. ואז אנחנו חוששים לומר שהצד השני צודק במשהו, שמא יראו בכך נטישה של עקרונות ואמונות. בשוק הדעות מתנהל כיום משחק סכום אפס: אם אני תומך בראובן – אני חייב להתנגד לשמעון. אין מצב בו אני יכול לסבור שראובן צודק ברוב הדברים, אבל גם להסכים לעיתים עם שמעון. מזה בדיוק התורה רוצה להרחיק אותנו: כן, פרעה הוא בדרך כלל אדם שלילי. אבל זה שקוראים לו "פרעה" אינו מחייב זאת באופן אוטומטי. המסר הוא: תבחנו לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים.