השופטת: שושנה ליבוביץ, בית המשפט המחוזי בירושלים

המועד: יום שלישי, 30.12.25, שעה 12:00

הנושא: חדלות פרעון

למרות שהדיון נקבע לשעה 12:00, השופטת שושנה ליבוביץ נכנסת לאולם רק בשעה 12:30. היא פונה לעורך דין שנכנס לרגע: "אני אתן החלטה ביום-יומיים הקרובים כדי שלא יהיו עוד בקשות. יש שם בעיות, כתבתי לכם. יש לי כרגע הסדר של נושה אחד, יש תקופת התיישנות. ולשני – להפך. אמרו: אם אתה לא מסכים, למה שניתן לך אותם תנאים? זה הדבר הראשון בעדיפות אצלי, אתן בימים הקרובים וניפטר מזה. לא קיבלתי תגובה של הנאמן, חיכיתי עד היום ב-11:00 ואני אתן החלטה". כעת ניתן לגשת לדיונים שביומן – בערך, כי החייב איננו. "אז אנחנו נקבע עוד דיון והפעם נוציא צו הבאה", אומרת ליבוביץ. בא-כוח הממונה על חדלות פרעון מעיר שהוא שמע ברקע את שיחת הנאמן עם בעל המניות הנעדר; ליבוביץ צוחקת: "אני לא הייתי פה. אני לא ב-loop, אני יודעת שהוא לא עונה לחקירה. כל החקירה היא רק בעניין החשבונות, או שבעל המניות צריך להיחקר גם בנושאים אחרים? "אולי אני אגיע בהמשך גם לדברים שלך, שקודם כל יוצאו צווים נוספים. אולי לא פנו לבנקים. אם פנו ולא נענו, אני אוציא צווים. אני לא יכולה בכל תיק" – אך נקטעת ופונה לנאמן: "ואז יש עדיין צורך בהתייצבות שלו?" הנאמן אומר שיבקש בקשה להוצאת צווים לחלק מהגורמים. ליבוביץ: "אולי נעשה את זה בצורה מדורגת. קודם תבקש ממני להוציא צווים ואחר כך נראה אם להזמין את בעל המניות לדיון. פניתם כבר לבנקים והם לא הגישו לך? אז אולי תגיש לי הודעת עידכון בנוגע לפנייה לבנקים. כמה זמן? חודש מספיק? אוקיי, תודה רבה לאדוני".

"אחר כך מלכה מעבירה לי את כל הסודות"

בשיחה בין הדיונים פונה ליבוביץ לבא-כוח הממונה: "אני רואה שעל אדוני מוטל עומס רב כמו על בית המשפט". הוא מסביר שעובדים רבים חסרים ומעיר שיש מי שחושבים שעובדי מדינה יושבים כל היום ושותים תה. ליבוביץ צוחקת: "תלוי איזה עובד מדינה. אני יכולה רק להגיד, אדוני, שאני ממש מבינה אותך. יש את הבקשה הכי דחופה שאני לא מצליחה להגיע אליה". ליבוביץ גם מספקת הצצה נדירה לאורח המחשבה של שופט על אופן ניהול ההליכים: "תיקים צריכים להתנהל בהיוועדות חזיתית. יש עורכי דין מתל אביב שאני אומרת להם: שבו בבית, חבל על השעתיים נסיעה. זה שעתיים להגיע אלי אולי בשביל דקה לקבל צו – זה לא ענייני ולא אנושי, שניהם". היא אומרת לקלדנית: "אלו תיקים קטנים, תיקי אחרי הצהריים, את התיק הגדול עשינו בבוקר". בהמשך היא תעיר לגביה בחיוך: "אחר כך מלכה מעבירה לי את כל הסודות". ליבוביץ ממשיכה בשיחת החולין המקצועית עם בא-כוח הממונה: "יש לנו באמת בעיה עם סגירת התיקים. אני נותנת לממונה חודש להגיב, הוא אומר שהוא צריך ארכה, בעל התפקיד רוצה את שכר הטרחה שלו. בתיקים קטנים של 5,000 שקל [שכר טירחה], ראוי שברירת המחדל תהיה אישור. אבל התיק ההוא של העדפת נושים הוא תיק יפה. לדעתי בתיקים כאלה ראוי להתפשר".

"תקבל את הצו ונלך הביתה"

כעת לדיון של ממש – שוב, בערך. בקשה לפרק חברה שאינה פעילה. "בוא נשמע את הממונה", האומר שחסרים מסמכים. "לאיזו תקנה הפנית אותי? יש מבחינתכם מניעה שאני אתן את הצו היום, בכפוף? תוך כמה זמן אתה יכול להשלים את הכל? תגיש לי תוך שלושה ימים, תקבל את הצו ונלך הביתה. רק שתכתוב שזה על דעת הממונה. נראה לי שסיימנו, תודה רבה לכם". הדיון של השעה 15:00 בוטל, מציינת ליבוביץ, "כי לא מצליחים להשיג את בעל המניות. הוצאתי צו הבאה. נדמה לי שהשעבוד של המכוניות היה אצלנו [ולכן התיק איננו בהוצאה לפועל]. כל דבר שאני לומדת, לאט-לאט לאכוף את הדברים. אנחנו פועלים בהרכב מאוד חסר, לא ממנים שופטים". ליבוביץ ממשיכה לספר: "יש נוסח פשוט שעורכי דין מגישים בקשה לארכה בכל תיק, רק משנים את התאריך. אני רוצה לסיים את התיקים, אני רוצה להיפטר מהם", היא שוב צוחקת. "לאחרונה אני רואה שמגישים לי כל מיני תיקים ישנים, זה מצוין. יש נאמנים שאצלם שום דבר לא זז. יש תיקים שאתה לא מבין למה הם מתנהלים. מגישים לי תיקים מפני ארבע-חמש שנים שלא נסגרו טכנית נכון. אני אומרת: איזה יופי, בואו ננקה קצת את המערכת, היא קורסת. אני מרוצה מזה, אפילו שזה לוקח כמה דקות". הדיון הבא הוא מחוץ לפרוטוקול, לגבי בקשה למתן זכות עיון בתיק. ליבוביץ מעירה אגב כך: "בעבר התייחסתי באהדה לעמותות, תורמים – איזה יופי, אבל נעשיתי יותר ספקנית". לגבי הבקשה שלפניה היא אומרת: "בדרך כלל אני נענית, אבל פה זה בעייתי. אמרתי שאם אנחנו כבר פה, אז נדון" – והצדדים מגיעים להסכמה. כמו בתיקים קודמים, גם כאן יש בעיה עם זימון וליבוביץ בודקת את התקנות לגבי המצאה לבעלי מניות. "בואו נראה מה השליח כותב. הוא לא כותב שהניח את זה, חבל. יש לי פה תצהיר מוסר? הוא צריך להניח את זה במקום גלוי לעין בביתו או במקום עסקו של הנמען. אין לנו ברירה". עורכי הדין מדברים תוך כדי הכתבת ההחלטה וליבוביץ אינה מעירה להם.

השורה התחתונה: העדר דיונים ממשיים לגופם של דברים אינו מאפשר להעריך את ליבוביץ. הם כן הציפו בעיה הנראית רוחבית: בעלי מניות שאינם מגיעים לדיונים בנוגע לחברות שהיו בבעלותם וקרסו. ייתכן שיש מקום לשנות את כללי ההמצאה ולקבוע שההזמנות לדיונים יישלחו בדוא"ל עם אישור מסירה. במבט מן הצד בהחלט היה מעניין לשמוע את הערותיה ותובנותיה על ניהול ההליכים בכלל.