העמדתם לדין של מחבלי הנוח'בה על פשעיהם ב-7 באוקטובר ובימים הבאים, מציבה אתגרים ובעיות חסרי תקדים בתולדות המדינה. עמדתי עליהם מספר פעמים, ואזכיר אותם בצורה טלגרפית: מספר הנאשמים, מספר השופטים, מספר התובעים, ייבוא סניגורים, חומר הראיות, קביעת סעיפי האישום, פשיעה אינדיבידואלית מול פשיעה בצוותא, חלקים שיתנהלו בדלתיים סגורות, התנהגות הסניגורים הזרים, הענישה, האם יהיו הוצאות להורג המוניות, האם יהיו עשרות ומאות אסירים שיהוו פיתוי לפיגועי מיקוח. בשל צבר זה של בעיות, סברתי שהדרך הכי פחות גרועה היא לכלול את החלאות הללו בעסקות החטופים עם חמאס, ולחסל בהמשך את הגרועים ביותר שביניהם. זה לא קרה – ומן הסתם היו סיבות טובות לכך – וכעת מקדמת הכנסת את הצעת החוק שמטרתה לפתור בעיות אלו. אולם, ספר מרתק שיצא לאור לאחרונה מאיר זוויות נוספות שמן הראוי לתת עליהן את הדעת, כלקח ממשפטו של ג'ון דמיאניוק.

שופטת בית משפט השלום בירושלים, יהודית דורי-דסטון, כתבה דוקטורט על משפט דמיאניוק וכעת הוא מתפרסם בספר "המשפט האחרון: משפט דמיאניוק והסוף לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל" (הוצאת מאגנס). במרכז הספר עומדת שאלת המפגש בין המטרות הקלאסיות של הליך פלילי לבין מטרות לבר-משפטיות, דהיינו: שמחוץ לעולם המשפט. מפגש זה ותוצאותיו הם בעלי רלוונטיות רבה למשפטי הנוח'בות. דורי-דסטון מראה, כי המדינה ביקשה לשחזר לפחות חלקית את משפטו של אדולף אייכמן, ולהגביר את תודעת השואה בקרב הדור שלא הכיר ממקור ראשון את אותו משפט היסטורי, מחצית היובל לפני משפט דמיאניוק. לכן בחרה התביעה דווקא את דמיאניוק, אשר זוהה כאיוון האיום – רוצח ההמונים הסדיסט ממחנה ההשמדה טרבלינקה – כמעין השלמה לאייכמן: הראשון היה בעל תפקיד פיקודי מרכזי, השני היה הרוצח בפועל. אני אוסיף, כי שלא במודע – התביעה נקטה בקו שהפך בעשורים האחרונים למרכזי בהנצחת השואה: מיקרו במקום מקרו, גורלם של יחידים במקום סיפורם של מיליונים. אייכמן הכריז בשלהי המלחמה, כי יקפוץ בשמחה לקברו בידיעה שחיסל 5 מיליון מאויבי העם הגרמני. דמיאניוק היה אחראי לאחוזים בודדים מתוך המספר הזה. אכזריותו של אייכמן באה לידי ביטוי במסמכים. על זו של איוון האיום היו עדים בשר ודם.

כידוע, דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, וזוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון. בשל כך, אומרת דורי-דסטון, המשפט נתפס ככישלון, העדים שזיהו אותו הוצגו כטועים ועדויותיהם נשכחו. דמיאניוק נדון מאוחר יותר למאסר בגרמניה בשל היותו שומר במחנה ההשמדה סוביבור, אך מת לפני הערעור ולכן מבחינת החוק הגרמני נחשב לזכאי. אני סבור שהוא אכן היה איוון האיום, ושקיבל עונש כבד בדמות עשרות שנים של מאסרים, הליכים וחרדות – אך מובן שפסק הדין הוא הקובע. זוהי הנקודה בה יש לחשוב על משפטי הנוח'בות. לכאורה, הסיכוי שמישהו מהם יזוכה הוא נמוך, שכן מדובר במי שנתפסו על חם או מיד לאחר הפשע, ולא יוכלו לטעון – כמו דמיאניוק – לטעות בזיהוי. אבל כאשר דיבר מארק טוויין על שני הדברים היחידים הבטוחים בהם, הוא התייחס למיסים ולמוות; הליך משפטי לעולם אינו בטוח לחלוטין. ייתכן שיהיו אנשי נוח'בות שיורשעו בעבירות פחות חמורות, ייתכן שבדיעבד התברר שהועמדו לדין מי שנמנו "רק" על הבוזזים ולא על הרוצחים והחוטפים והאנסים. בהקשר הזה, למשפט דמיאניוק יש לקחים חשובים. מה תהיה המשמעות מבחינת הזיכרון ההיסטורי? מבחינת העדים והעדויות? מבחינת אמינותה של ישראל בעולם העוין? מה יהיה תפקידם של משפטים אלו בעיצוב הנרטיב ההיסטורי?

בעמוד האחרון של הספר, מעלה דורי-דסטון את השאלות שבהחלט עשויות להיות רלוונטיות גם למשפטי הנוח'בות. "האם המסגרת של ההליך הפלילי מתאימה לצורך גילוי האמת ההיסטורית, או שמא כללים ופרוצדורות שהם חלק אינהרנטי של ההליך מגבילים את יכולתו של בית המשפט לעסוק במתן פרשנות היסטורית לאירועים הנדונים במשפט? "מהם הכלים הראייתיים, מבין אלו המצויים באמתחתו של המשפט, שיכולים מצד אחד להביא לעשיית דין צדק עם הנאשם, ומצד אחר גם להגשים מטרות חינוכיות – האם תעודות היסטוריות, עדים ניצולים או היסטוריונים מומחים הם שייטיבו למלא את שתי המטרות גם יחד? "...מהלכו ותוצאותיו של משפט דמיאניוק מדגימים היטב את הדיכוטומיה של המשפט הפלילי: העדויות מוכרזות רלוונטיות או לא רלוונטיות להליך רק בהתאם למידת תרומתן להכרעה השיפוטית; העדים, קורבנות הפשעים, נמצאים מהימנים או בלתי מהימנים; תוצאת ההליך היא שהנאשם נמצא אשם או זכאי. כאשר ניצב המשפט הפלילי מול הליכים המערבים, מטיבם, בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי, הוא מתקשה (ואף אינו מתיימר) לתת ייצוג ראוי לשניהם, באופן שההליך עצמו, ובעיקר תוצאתו, אינם מסוגלים להכיל מורכבות או הכרעה 'רכה' יותר".

נקודה נוספת עליה עומדת דורי-דסטון היא היחס בין עונש המוות שנגזר על דמיאניוק לבין זיכויו. היא סבורה, כי היה זה עונש חובה לאחר שהורשע בפשעים נגד העם היהודי, ולכן לבית המשפט העליון לא הייתה ברירה אלא לזכותו – כדי למנוע הוצאה להורג כאשר נוצר ספק. אם העונש היה קל יותר, ייתכן שהשופטים היו מותירים על-כנה את ההרשעה ואולי גם את העונש. לדעתי לא מדובר בעונש חובה, אך הטיעון של דורי-דסטון גם בנושא זה ראוי לתשומת לב בהקשר של הנוח'בות. האם השופטים יהססו להרשיע בעבירות החמורות ביותר, אם המשמעות תהיה הוצאה להורג? נכון לעכשיו, היוזמה של איתמר בן-גביר לעונש מוות חובה למחבלים רוצחי יהודים (הצעה גזענית ופסולה כשלעצמה) איננה מקודמת ואיננה חלק מהחקיקה בנוגע לנוח'בות. מה שאירע במשפט דמיאניוק, לשיטתה של דורי-דסטון, הוא בהחלט נימוק נוסף להימנע מחקיקה כזאת.

מאחר שאנו חיים בעידן של טירוף מערכות, צריך לומר את המובן מאליו: הנוח'בות הם בני מוות – אם כך ייקבע בהליך משפטי תקין. מן הראוי שההליכים נגדם ישמשו גם במה לחשיפת פשעיהם, הן לשימוש ציבורי-מדיני עכשווי והן לצורך התיעוד ההיסטורי. ישראל היא מדינת חוק ולא ארגון טרור, וההליכים המשפטיים בה חייבים להיות כהלכתם עד הפסיק האחרון – בדיוק כמו במשפטי אייכמן ודמיאניוק, שפשעיהם היו נוראים בהרבה. הליכים שכאלה טומנים בחובם את האפשרות שיהיו מי שייצאו זכאים, חלקית או בצורה מלאה. ככל שמדובר בעונש מוות, הם גם מחייבים זהירות יתרה. משפט דמיאניוק היה שונה ממשפטים אלו בהרבה בחינות: חלוף הזמן, השאלות שבמחלוקת, טיב הראיות. אבל הוא כנראה ההליך הדומה ביותר אליהם שהתנהל עד כה בישראל. בהחלט מן הראוי להביא בחשבון את הלקחים ממנו.