יחסו של העולם לשואת העם היהודי הוא מן הסוגיות המורכבות שבחקר תקופה אפלה זו. היו מי ששיתפו פעולה עם הרוצחים, היו חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, והרוב היו שקועים בבעיותיהם שלהם ועמדו מן הצד. במובן מסוים, ההתנהגות לאחר השואה היא אבן בוחן משמעותית עוד יותר: הפחד מן הנאצים שוב לא היה קיים, ואילו אסונו של העם היהודי היה ידוע לכל. כיצד התייחסו העמים והשליטים לניצולים? לילדים היתומים? לקהילות? לבתי הכנסת? לפושעים? לאתרי הטבח? התמונה מורכבת, אך בעיקרה קודרת. שערי רוב המדינות נותרו נעולים, כפי שהיו כאשר ניתן היה להציל רבים. מנזרים וכמרים סירבו להחזיר ילדים. ממשלות ותאגידים התעשרו מרכושם של הנרצחים. שכנים קיבלו את השורדים בעוינות. האירוע המזעזע ביותר, ובעל ההשלכות המשמעותיות ביותר, התרחש בעיר הפולנית קיילצה ב-4 ביולי 1946: פוגרום בו נרצחו 47 יהודים. קיילצה שוכנת 180 ק"מ דרומית לוורשה ובה חיים כיום 200,000 תושבים. עיר מנומנמת, שבמרכזה מדרחוב נאה המוליך מתחנת הרכבת לאתריה ההיסטוריים. לכו בו עשר דקות מזרחה ופנו שמאלה לרחוב פְּלַנְטי, הנמשך לאורך פלג נחל עטור עצים. בדרך תחלפו על פני אנדרטה לחסיד אומות העולם יאן קרסקי, שייזכר שוב בהמשך סיפורנו. בבית מספר 7 התחולל הפוגרום. עוד כמה דקות של הליכה צפונה והגענו לרחוב וויקוב קיילץ התשיעי, מרחובותיה המרכזיים של העיר. בפינה: אנדרטה לקורבנות הפוגרום. מצידו השני של הכביש, באתר בו שכן הגטו, אנדרטה נוספת בדמות מנורה שקועה באדמה - לזכר קורבנות השואה מהעיר. כמה מאות מטרים מזרחה שוכן בית הכנסת הגדול שהוקם בשנת 1903, כיום סגור ונטוש, ולידו אנדרטת שואה נוספת. קורבנות הפוגרום טמונים בבית הקברות הישן, כמה קילומטרים דרומה. זה כל מה שנותר מקיילצה היהודית. ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בקיילצה 18,000 יהודים, קרוב לשליש מתושביה - מספר בלתי מבוטל לנוכח העובדה שרק ב-1862 הותר להם להתגורר בכל חלקי פולין ובעקבות זאת הגיעו גם לכאן. באופן בלתי מפתיע, עד מהרה צצה אנטישמיות, שהובילה בשנת 1914 לניסיון להחרים את החנויות היהודיות. חמור בהרבה היה האירוע שהתחולל ב-11 בנובמבר 1918: פוגרום בו נרצחו ארבעה יהודים ונפצעו למעלה מ-100. החקירה הובילה למעצרם של מעורבים אחדים; האישום נגדם: שוד.