הסברים בדיעבד אלו כמובן לא עניינו את שורדי השואה בפולין - 240,000 באותה עת. הפוגרום בקיילצה היה שיאן של רדיפות אנטישמיות שהבהירו לרבים מהם, כי אין סיכוי שיוכלו לשקם את חייהם במדינה שרק שבע שנים לפני כן הייתה ביתם של 3 מיליון יהודים. בתוך שלושה חודשים עזבו את פולין 95,000-90,000 יהודים במסגרת תנועת ה"בריחה". תנועה זו, במסגרתה נעו 250,000 ניצולי שואה ממזרח אירופה למערבה במטרה להגיע לארץ ישראל, החלה בצורה ספונטנית בראשית 1945. מאוחר יותר הוקמה מסגרת ארגונית בראשותו של הפרטיזן ניצול השואה ולימים הסופר אבא קובנר. הסובייטים לרוב אפשרו את היציאה משטחי הכיבוש שלהם, אם כי לעיתים התנכלו קשות לניצולים ולמארגנים; הבריטים התייחסו בצורה עוינת למי שהגיעו לשטחי הכיבוש שלהם; ואילו האמריקנים הסכימו בדיעבד לכניסתם. "הבריחה הייתה אפוא תנועת הגירת ההמונים היהודית המאורגנת והבלתי-חוקית הגדולה ביותר בעת החדשה", כותב פרופ' יהודה באואר ב"אנציקלופדיה של השואה", ומוסיף: "ארגון הבריחה לא פרסם מעולם ספרות או תעמולה. מעולם לא היה צריך לצאת בקריאה ליהודים לעזוב את בתיהם. נהפוך הוא, תכופות לא יכול היה הארגון להתמודד עם זרם הרוצים לברוח". הנה כי כן, הפוגרום בקיילצה חיסל לא רק את הקהילה היהודית בעיר זו, אלא במידה רבה תרם לסיומן של 1,000 שנות היהדות המפוארת בפולין. 90% מיהודי המדינה נרצחו בשואה, ולאחר הפוגרום נטשו אותה רבים מבין השורדים המועטים. כמעט כל מי שנותרו, עזבו את פולין בשנים הבאות לאחר גלים נוספים של אנטישמיות.

במשך עשרות שנים התנהלו ויכוחים בין חוקרים ואישי ציבור על הגורמים לפוגרום, מציינת בנדר. היו שהפנו אצבע מאשימה לעבר הימין הקיצוני, בטענה שמטרתו הייתה להטביע את פולין במלחמת אזרחים. אחרים דיברו על הממשלה הקומוניסטית, שמטרתה הייתה להסיט את תשומת הלב מבעיות פוליטיות פנימיות. השירות החשאי הואשם גם הוא, כמי שביקש לגרום למנוסתם של יהודים שתפסו משרות בכירות בממשל. גם חלקה של ברית המועצות לא נפקד: אולי היא גרמה לפוגרום כדי להוכיח את הצורך לסייע לממשלה בוורשה להשתלט על המצב. והיו גם – איך לא – שטענו שמדובר בפרובוקציה יהודית-ציונית, כדי להוכיח עד כמה מצבם של היהודים קשה ולקדם את הקמתה של מדינה יהודית. הפוגרום היה חוליה נוספת בשרשרת של רציחות ופרעות ביהודי פולין מאז שנות ה-1930, אותן ביצעו בעיקר קבוצות ימניות, אומרת בנדר. היו אלו אותן קבוצות שבזמן השואה רצחו והסגירו אלפי יהודים, ואחריה רצחו מאות ניצולים אותם האשימו בבגידה ובתמיכה בשלטון הקומוניסטי. חוגים רחבים בציבור הפולני תמכו בעלילות אלו ובכך הכשירו את הקרקע לפוגרום בקיילצה. בשנת 1967 נסגר בית הקברות היהודי בקיילצה. עברו 14 שנים עד שהוקמה בו אנדרטת זיכרון מ-330 המצבות שחוללו ונשארו פזורות בשטחו. לאחר שש שנים הוא גודר והוקמו אנדרטאות לזכר חללי הפוגרום והילדים שרצחו הגרמנים במאי 1943. הפוגרום הלך ונשכח, ואולי גם הושכח. בוגדן בְּיָאלֶק, נוצרי הפועל מזה עשרות שנים להנצחת הרצח, כתב במאי 1995: "לא היה כלל דיון בנושא, ולא רק כי זה היה רצונו של השלטון הקומוניסטי, מה שיכול היה להיות הסיבה לשנים רבות של שתיקה בבתי הספר ובתקשורת. לא דיברו על זה גם בכנסיות או בשיעורי דת. לא דיברו על זה בבית, בקרב בני המשפחה, עם חברים. וכאשר סוף-סוף הדיון התחיל, אמרו שהיהודים הביאו על עצמם את הגורל הזה, או שאלה היו הסובייטים – כאילו קיילצה ננטשה ליום אחד וכל התושבים הצדיקים לקחו יום חופש ונסעו להרים".

אירוע הזיכרון הראשון לפוגרום התקיים בשנת 1981 ביוזמתה של תנועת סולידריות, שהייתה אז בראשית דרכה האנטי-קומוניסטית. בשנים הבאות ניסו גורמים פרטיים להזכיר את הפוגרום ב-4 ביולי מול הבית בשדרות פלנטי או בבית העלמין היהודי, אך המשטרה החשאית מנעה זאת מהם. בשנת 1990 – לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי – הוצבו שני לוחות זיכרון על קירות הבית, אחד מהם ביוזמתו של לך ואלנסה, יו"ר סולידריות, חתן פרס נובל לשלום ונשיא פולין. כאשר הזכיר האפיפיור יוחנן פאולוס השני את הפוגרום בביקורו בקיילצה ביוני 1991, הדברים עוררו תרעומת. נדרשו 50 שנה – עד יום השנה לפוגרום ביולי 1996 – להשמעת התנצלות. ראש עיריית קיילצה דאז, בוגוסלב צ'ישֶלסקי, נשא דברים בפני קהל רב ובו גם ניצולים מהפוגרום. אין להתכחש לעובדה שהיו בעיר אנשים שנטלו לידיהם מוט ברזל, אבן או קרש ורצחו יהודים שנפגעו באכזריות במלחמה, אמר בקשת הסליחה היא מחווה בסיסית כלפיהם, הוסיף. ראש ממשלת פולין דאז, וולודז'מייז' צ'ימובישץ, הביע אף הוא חרטה וצער. בשנת 2005 היה ביאלק בין מקימי אגודת יאן קרסקי – חסיד אומות העולם ומי שסיכן את חייו כדי לאסוף מידע על גורל יהודי פולין והעבירו בנובמבר 1942 לממשלה הגולה בלונדון. האגודה היא המפעילה כיום את המוזאון הקטן באתר הפוגרום, והיא גם שיזמה את הצבתו של לוח זיכרון בו, ועליו התפילה שכתב יוחנן פאולוס והטמין בפתק בכותל המערבי במארס 2000. מאוחר יותר הוצבו אנדרטה לזכר הנרצחים בפינת הרחוב, ואנדרטה לזכר קורבנות הגטו מצידו השני של רחוב וויקוב קיילץ התשיעי. פלנטי 7 הוא בניין שמור היטב בסביבה רוגעת, כמעט פסטורלית, למרות שהוא מרוחק דקות בודדות בלבד הן ממרכז קיילצה והן מנתיב תחבורה סואן. על המדרכה בחזיתו הותקנו "אבני נגף" – מרצפות מתכת קטנות הנושאות את שמות הנרצחים. רוב המבקרים בו הם תיירים; הוא אינו אתר חובה לתלמידי בתי הספר המקומיים. הפוגרום הוא נוכח-נפקד בקיילצה – כמו יהדות פולין.