כשאני חושב על פיטר ביינארט אני נוטה להשוות אותו לצעיר יהודי אמריקני אחר, ברט סטיבנס. ביינארט פרסם לפני כחודש וחצי מאמר גדול ולא חכם במיוחד ב'ניו-יורק ריוויו אוף בוקס' נגד הממסד הציוני בארצות הברית. מטרה עומדת, גדולה וקלה. אבל המאמר הפך אותו לפיגורה, ולפני שבוע הוא כבר התראיין ל'הארץ'. האמירה שלו מתמצית בדיווח על מסר שנשלח אליו מסטודנט יהודי בעקבות מאמרו הגדול: "מה שהם (הממסד היהודי, כמובן) לא מבינים זה שלרוב האנשים בקולג' שלי, באוניברסיטה, הסטודנטים היהודים, אובמה חשוב יותר מישראל". "כלומר, אובמה הוא נוכחות חשובה יותר בחייהם מישראל", הדגיש ביינארט.
ביינארט פנה לכיוון הזה משום שבממסד שאליו הוא משתייך, לא ה"ממסד היהודי", יש ביקוש לעמדה שהוא נקט. ומעמדו בתקשורת הליברלית אכן חשוב יותר בעיניו מהאמת ובטח ממדינת ישראל. זה לא אומר שהוא מתקרב אפילו לדווח על המצב העכשווי בקרב יהודי אמריקה. הוא ציטט במאמרו ב'ניו-יורק רוויו אוף בוקס' כמה סקרים, ביניהם כאלה שהם כנראה קצת מיושנים. אבל סקרים עדכניים לגבי הקול היהודי מלמדים חד-משמעית שהתמיכה של היהודים באובמה צנחה מ-78 אחוז - שיעור התמיכה העצום שאובמה קיבל ביום הבחירות מהיהודים - ל-42 אחוז לפני חודש או חודשיים. לזה אפשר להוסיף סקר אחרי סקר אחרי סקר בחתכים שונים, המוכיחים שהתמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקני גדולה מאי פעם.
האם הצניחה בתמיכת היהודים באובמה קרתה בגלל ממדיניותו הכלכלית הכושלת? האם זה קרה משום שהיהודים לא מרוצים מהגדלת הממשל הפדרלי לממדים בולשביקיים? האם זה קרה בגלל חוק ביטוח הבריאות? איש לא מאמין בזה. כל אלה יסודות חשובים ביותר בנשיאותו של
ברק אובמה. אבל יהודי אמריקני לא ילך לרב בגללם, ודאי שלא ילך לעשות ניתוח לשינוי מין בגלל הכישלונות הנשיאותיים האלה, ודליפת הנפט במפרץ מקסיקו לא תזיז אף יהודי מתמיכה בנשיא דמוקרטי לתמיכה גורפת במועמדים רפובליקנים.
לעומת זה מדיניותו העוינת והמסוכנת כלפי ישראל, שפרצה את סכרי האנטישמיות נגד ישראל בזירה הבינלאומית, היא סיבה רצינית מאוד לירידה דרמטית בתמיכת היהודים בנשיא. עד כדי רצון להעניש את הדמוקרטים. גם המופע המוצלח והחייכני של
בנימין נתניהו ואובמה לפני שבוע וחצי בבית הלבן לא ישנה את זרמי המעמקים האלה.
ייתכן שהיהודים הצעירים של היום שכחו הרבה דברים, אבל אני נוטה להאמין לידיד ממוצא אמריקני שאמר לי על עורך מגזין ידוע וליברלי מאוד: גם הוא כשהוא מתעורר שטוף זיעה קרה באמצע הלילה הוא יהודי קודם כול, ורק אחרי זה אמריקני.
המפגשים שערכו מנהיגים יהודיים ורבנים שנבחרו בקפידה עם נציגיו הבכירים של אובמה השאירו מקום להרבה פרשנויות לגבי טיב המסר שהועבר שם. אפילו תומכי אובמה שהשתתפו במפגשים יצאו עם סימני שאלה גדולים. הגרעפס האנטישמי של הלן תומס עוד גורם לתחושה של קבס שלא תיעלם במהרה. צחנתו מדברת חזק יותר מניתוחיו המתייפייפים של פיטר ביינארט. ביינארט בא כדי להפחיד את האליטה השמאלנית בישראל. הוא בא כדי למסך את האמיתות השונות לגבי האיומים המקיפים את ישראל.
הוא בן 38 ועדיין זכור כילד פלא שקיבל לידיו את עריכת ה'ניו-ריפבליק' בגיל 28. ברט סטיבנס להערכתי צעיר ממנו בשנתיים-שלוש. אבל איזה הבדל. הוא היה בגיל הנזכר, אולי שנה מבוגר יותר, כשכבר החזיר את המפתחות של ה'ג'רוזלם פוסט' לאחר ששימש כעורך ראשי במשך שנתיים וחצי. לפני שעזב את הארץ ערכתי איתו ראיון גדול ל'מקור ראשון' (אוקטובר 2004). סטיבנס, להבדיל מביינארט, מבין מה מוטל על כף המאזניים. הוא מבין מהן הסכנות ומי האויב ומה זה זה אסלאמו-נאציזם ומה זה טרור ג'יהאדיסטי, כל הדברים שפיטר ביינארט מעלים אותם בעוד הוא מתאר ארגוני שמאל החוברים למאבקו של האיסלאם כאילו הם מייצגים את תפארת האדם והדמוקרטיה.
סטיבנס נשבע אז שלא יחדל מלהגן על ישראל. אם להשתמש בציטוט מג'ון קנדי: הוא לא יחסוך שום מאמץ ולא יירתע מלעמוס כל משא בהגנה על החופש, על הדמוקרטיה ועל ישראל. בעוד ביינארט עוסק בסוג של לוחמה פסיכולוגית מוזרה, כאילו הבעיה היא הדמוקרטיה בישראל, ברט סטיבנס מראה מעל דפי ה'
וול סטריט ג'ורנל' ובהרצאות שהוא נושא את תפארת הדמוקרטיה בישראל אל מול פניהם של אויבים המאיימים גם על ביינארט וחבריו באמריקה. הכי מגוחך שביינארט מתאר את ימי נשיאותו של בוש כתקופה אפלה, שאת הדיה מרגישים עכשיו בישראל. מלבד השנה האחרונה של נשיאותו,
ג'ורג' בוש ייזכר בעתיד בגעגוע על-ידי האמריקנים.