ליאור אנגלמן גדל בנתניה והחל ללמוד בישיבה התיכונית שם. "לא הייתי תלמיד של מסגרות", הוא אומר על התקופה ההיא. אחרי כשנה עבר לישיבת כפר-הרוא"ה, אך גם שם לא מצא את מקומו. את כיתה י"ב הוא בילה בבית, ניגש לבחינות הבגרות באופן עצמאי, "ורק אז התחלתי לבנות את עצמי, כשהלכתי ללמוד בשבי חברון".
אחד הסיפורים בספרו של אנגלמן, '
הרב שכמעט עשני כופר', מתאר את הדומיננטיות של הרבנים בעיצוב התפיסה הדתית של תלמידיהם. ברשימת התודות המופיעה בסוף הספר מציין המחבר את הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון, "שבזכותו הסיפור הגיע לסופו הטוב". "קשה לי להרחיב בדיבור על כך", אומר אנגלמן, "אבל את הסיפור הזה לא כתבתי כרב, אלא כתלמיד. מתוארת בו חוויית המפגש שלי עם לימוד התורה בגיל צעיר, שהייתה לא קלה, ויש דמות אמיתית מאחורי כל דמות בסיפור. הייתי שמח לראות שעולם התורה מתקן חוויות קשות כאלו. במקרה האישי שלי, הרב בלייכר היה התיקון".
למרות הנגיעות האוטוביוגרפיות בחלק מהסיפורים, אנגלמן מבהיר שרובם אינם קשורים לחייו האישיים. "אחרי שפרסמתי בעלון 'באהבה ובאמונה' שיר על מצוקתה של אישה עקרה, שמופיע גם הוא בספר, כולם התחילו לחטט ולחשוב 'בטח אין להם ילדים'. אז ברוך השם, יש לנו חמישה. אז אנשים חשבו - הם בטח חיכו הרבה שנים עד שנולדו להם ילדים. גם זה לא נכון. אחרי ששתי האפשרויות נשללו, המסקנה ששמעתי הייתה שבגלגול הקודם בטח הייתי אישה עקרה. אותו דבר קרה לי עם הסיפור 'קאלות', שנכתב מנקודת מבטה של רווקה מבוגרת. אנשים אמרו 'הוא בטח התחתן מאוחר', אבל אני דווקא התחתנתי מוקדם מאוד. ואחרי שפרסמתי סיפור שמציג נקודת מבט של איש זקן, הגיעה אליי אישה ששאלה 'אתה ליאור אנגלמן? הייתי בטוחה שאתה בן שמונים'".
רוב התגובות לסיפורים, הוא אומר, מגיעות מנשים. "כנראה יש לי איזה מטען עודף של רגישות שנשים מתחברות אליו יותר, אבל זה קשור גם לדמויות בספר. מעניין שכשעוסקים ברווקוּת מדברים יותר על הבנות, וגם כשמדברים על בעיית עקרוּת - למרות שגם לאבא אין ילדים, הדמעות נופלות אצל האישה. זה קשור למה שכתוב בגמרא 'לעולם יהא אדם זהיר באונאת (גרימת צער ל-) אשתו, שמפני שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה'".
אבל יש גם תגובות של גברים, בעיקר על הסיפור 'משפחת שלם', המתאר משפחה עם בעיות קשות בתקשורת הבין-אישית. "קיבלתי מגברים תגובות כמו 'הרבה זמן לא בכיתי, ועכשיו זה קרה'. זהו למעשה הסיפור של הרבה משפחות, שבהן תחת מעטה של הכול מושלם ומסודר, ושקט כאן בין שתיים לארבע - יש הרבה כאב ורעש".
אף שהספר ראה אור דרך ספריית בית-אל, המזוהה עם הציבור הדתי, אנגלמן מספר על תגובות המגיעות מקוראים חילונים. "מעניין שהם 'מגלים' שאני רב, למרות שזה לא כתוב בשום מקום בספר. המגמה שלי היא בהחלט לפרוץ למודעות הכללית, כיוון שהנושא המרכזי בספר הוא חברתי מאוד. אני מקווה שהעובדה שמבית המדרש צומחת אמירה חברתית, תסייע לשבור את המחסומים".
על סיפור אחד בספר אפשר לומר שהוא 'מוזמן'. לאחר אחת מהרצאותיו של אנגלמן, ניגשה אליו אישה וביקשה ממנו לכתוב מאמר על בעיה חברתית שבה נתקלה: היא ובני משפחתה עברו דירה ליישוב חדש, ולאחר שלושה חודשים בעלה עדיין מחפש מקום באחד מבתי הכנסת, נודד ביניהם ואינו מוצא. במקום מאמר, החליט אנגלמן לכתוב סיפור. "עוד באותו היום כתבתי את הסיפור 'מקימי', שמבוסס על המקרה שסופר לי. לגמרי במקרה, באותה שבת התארחנו ביישוב בצפון, ישבתי בבית הכנסת, ולפתע באה אליי ילדה קטנה ואמרה לי 'תקום בבקשה, זה המקום שלנו'".