שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית

ניסית לעסוק באמת בשאלה איך הגענו למצב הזה באוניברסיטאות – בחו"ל אבל גם בארץ? "זה מעסיק אותי. אני מבין שאני צריך לחזור לשורשים האישיים שלי. איך קרתה התפנית. גם אני עברתי בשנות ה-60 את שלב הרדיקליזם בחיים שלי. מ-64' בערך, כשהתחלתי תואר ראשון. הרגשתי את הצייטגייסט. המאבק נגד הממסדים. ובמקביל האמונה באוטופיות למיניהן. כיום קשה לי להבין איך חשבו שמהפכת התרבות בסין היא אידיאל, ולא הבינו שזה היה מעשה זוועה. חשבו שכמו שבסין עושים מהפכה תרבותית צריך לעשות כזו גם במערב. אני זוכר את זה כמו היום. מאו, יחד עם קסטרו, צ'ה גווארה והו צ'י מין, נתפסו כגיבורים של המאבק האנטי-אימפריאליסטי. "זה השפיע עליי עד כדי כך שב-1968, כשחזרתי מסטנפורד בקליפורניה לאירופה ובצרפת פרץ מרד הסטודנטים – מיד, כרפלקס של מהפכן נודד, הלכתי לפריז. חצי עמדתי מהצד והסתכלתי על המהומות, וחצי הצטרפתי בעצמי לכל זה. בסוגריים צריך לומר שקליפורניה, וקודם כול ברקלי, הייתה ערש תנועת הסטודנטים. 'תנועת חופש הביטוי' (Free Speech Movement). זה היה שלב א', שלא היה אלים. ואז תנועת הכוח השחור הצטרפה. אני זוכר את ההתבטאויות של סטוקלי קרמייקל. הייתה פה נימה אנטישמית ואנטי-ישראלית". אז גם לך הייתה נקודת התפכחות. "כן, עוד באותה שנה. לקחתי פסק זמן ונסעתי לפראג. פראג של דובצ'ק, עדיין בעידן הקומוניסטי אבל שם ניסו מה שנקרא 'סוציאליזם עם פני אנוש'. נשארתי שם למרות הקומוניזם, ובאוגוסט, כשאני בלב פראג, הגיעו הטנקים הסובייטיים. נשארנו תקועים במלון. זו הייתה מציאות שנחתה עלינו מהשמיים. אני זוכר את הוויכוחים עם הטנקיסטים הסובייטים. הם דיברו עם העם ברחובות. הם הונחו לנהל תעמולה ולהסביר שהם באו כדי לחסל את הקונטרה-רבולוציה. זו הייתה נקודת האל-חזור שלי. בסוף 68' הבנתי שכל החלומות של מרד הסטודנטים היו חלומות שווא. אבל מה נשאר? בחרתי לבוא לישראל, לשנה. הרגשתי יהודי. הרגשתי שיש לי זהות יהודית. זה לא שהייתי ציוני גדול. סבי היה יהודי שומר מצוות. הוריי אהבו את ברית המועצות. שם, בקזחסטן, נולדתי אחרי המלחמה. במקור הוריי היו פולנים, ופולנית הייתה שפת האם שלי. כך שהיה לי קשר עם העולם הזה, אבל לא היו לי אשליות לגבי רוסיה". אם ידעת מה זאת רוסיה הקומוניסטית, מה בכל זאת קשר אותך לשמאל הרדיקלי? "האמנתי לפחות בצורך להרוס, ברוח הניהיליסטים – צריך להרוס עולם ישן כדי לבנות עולם חדש. ב-1969 באתי לישראל. עבדתי ולמדתי. שמעתי הרצאות של פרופסורים, נסעתי לתל אביב. הייתי אז בן 23. התמניתי כעורך ב'ניו אאוטלוק', כתב העת באנגלית של מפ"ם. הם חיפשו מישהו שמסוגל לתרגם את העמדות שלהם, ויש לו אנגלית ברמה של עורך. העורך היה שמחה פלפן, שהתמנה במקום עורך קיבוצניק שפרש. פלפן קבע את המדיניות, ואני הייתי עורך בפועל. שישה חודשים עבדתי איתו, במשרד ברחוב קרל נטר בתל אביב. בלי מיזוג, בלי מאוורר. עם תמונה של מרטין בובר תלויה על הקיר. זה היה המפגש הרציני הראשון שלי עם מגמות פוליטיות בישראל. היכרות עם הסוציאליזם הציוני. וזה מאוד סקרן אותי. "באוניברסיטה היו יעקב טלמון, יהושע אריאלי ושאר הפרופסורים, אבל הם לא היו מעורבים ישירות בעניינים פוליטיים. חזרתי לאנגליה אחרי שנה וחצי כיוון שכל החברים הישראלים שלי אמרו לי: תעשה דוקטורט בחו"ל, רק אז יסתכלו עליך; אם תעשה בארץ זה לא יעזור לך. הבנתי שאם זה הייעוד שלי, אז אולי יש בזה משהו. עשר שנים לא הייתי בארץ, אבל ידעתי שאחזור. ולא מפני שהייתי ציוני. זה משהו רגשי. הייתי חדור שכנוע פנימי עמוק שמדינת ישראל היא עתידו של העם היהודי. או שאתה רוצה ליטול בזה חלק, או שאתה נשאר מתבונן מהצד. לא רציתי חיים בגלות. בכלל, הגלות היום, באנגליה למשל, מאוד לא 'נחמדה'. אני לא חושב שיהודי שמכבד את עצמו יכול לחיות במדינה כזאת".

אתה מגיע במחקר שלך עד אחמדינג'אד, למעשה. יש אנשי מקצוע, דוגמת קציני המודיעין למיניהם, שחולקים עליך במסקנות הדי חד-משמעיות שלך. "הם לא כל כך מסתכלים על האידיאולוגיה של אחמדינג'אד. הם צריכים להתמודד עם שאלות טכנולוגיות ושאלות פרקטיות מעשיות. אבל אני אכן לוקח ברצינות את הקטע המשיחי השיעי, אני לוקח ברצינות את הצהרותיו של אחמדינג'אד. אני שואל: מה הוא רוצה לומר לנו? ואני חושב על היטלר. דבר אחד תמיד חרות בזיכרוני, למרות שלא הייתי שם: אנשים אמרו כל הזמן על היטלר, אלה סתם דיבורים. אבל כשהיטלר דיבר על רצונו, כשהכריז בינואר 1939 על רצון ההשמדה שלו, כשאמר שבמקרה שתפרוץ עוד מלחמת עולם זה יוביל להשמדת יהודי אירופה, זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. פעם אחת זה מספיק. "היטלר לא הסתיר את כוונותיו, וגם אחמדינג'אד לא מסתיר את כוונותיו. זו אובססיה קטלנית שכבר חווינו פעם על בשרנו. מה עוד אנחנו צריכים? גרמנים אמרו לי: זו רק רטוריקה, ולישראל יש הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אז ממה אתה מפחד? אז אני לא אומר שצריך לפחד. אבל הדברים כתובים על הקיר, ואסור לנו להתייחס אליהם כאל רטוריקה גרידא. ובנושא הזה ממשלת ישראל עושה נכון כשהיא מתריעה נגד הדברים". ההשוואה בין היטלר לאחמדינג'אד נכונה? "אנחנו עושים נכון כשאנחנו מזכירים לעולם ולעצמנו שיש פה הצהרות מפורשות על הכוונות של ההנהגה האירנית. זו חובת הממשלה, והיא ממלאת אותה. עלינו להיות מוכנים לתסריט הכי גרוע. אין לנו ברירה אחרת. האנטישמיות היא בפירוש חלק מהרטוריקה של ההצהרות שלהם. הכחשת השואה, התעמולה המטורפת נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. מדוע הם חוזרים על ההצהרות האלה כל הזמן? הם חוזרים כי זה עובד. זה נקלט בעולם הערבי. "אבל אני לא מדוכא. עם כל הבנת הדברים על הקושי הרב שיש בהם. אני אדם מאמין. אני מסתכל על תולדות עם ישראל. אני חושב שהמדינה הזאת היא נס. היא ההישג הגדול של המאה ה-20. ואנחנו מצווים לשמור עליו. אני מוצא נחמה בזה שכל צוררי ישראל לדורותיהם איכשהו פשטו את הרגל, מהמן ועד היטלר ואחמדינג'אד. יש משהו ברעל האנטישמי שמתנקם באלה שהם נושאי הדגל שלו. זה מעביר אותם על דעתם ותבונתם נפגמת. זה רעל שאולי במינון מסוים אדם יכול להצליח בעזרתו. גיוס המונים, גיוס תמיכה רחבה. אבל מעבר לזה, זה כבר מבשר את החורבן שלהם. אם כי זה לא מוריד מהצורך שלנו להתגונן. "הקמת מדינת ישראל הייתה צריכה להביא לזה שניפטר סוף סוף משונאי ישראל. מסתבר שלא. אבל אני יודע שמצבנו הרבה יותר טוב מב-39'. איננו חסרי אונים. בנינו כוח. גם בתפוצות זה לא אותו סיפור. ב-39' היו צריכים להתחנן בפני רוזוולט, ואנחנו היום במידה מסוימת כן מעצבים את גורלנו בעצמנו. אז אפשר לסיים באופטימיות זהירה. הייתי רוצה שיבינו את הספר כקריאה להתגייסות. במקביל, הקפדתי שזו תהיה עבודת מחקר לכל דבר. יש כלים ויש כללים. שמרתי על הכללים".

פרופ' ויסטריך, האם יש איזו נקודת זמן שבה הרגשת ששווה לחקור את האנטישמיות כמפעל חיים? "קשה לי להצביע על רגע מסוים או מאורע ולומר 'הנה, זה הקטליזטור'. לא התחלתי עם הנושא הזה. כתבתי את הדוקטורט שלי על יחסו של השמאל ליהודים במאה ה-19. אני עומד לסיים ספר על מה שקרה לשמאל בארבעים השנים האחרונות – ומה שקרה לו, בהקשר שלנו, הוא התפתחות מזעזעת. כך שכבר בתחילת דרכי עסקתי בשאלת היהודים. האנטישמיות היא כמובן נושא מרכזי בשאלת היהודים. זה כולל את הפרובלמטיקה של הזהות היהודית ושל מעמד היהודים גם באזורים מחוץ לאירופה. האנטישמיות כבר הייתה שם בתחילת הדרך". היו חוויות אישיות שדחפו אותך בכיוון הזה? "ברמה האישית מעולם לא האמנתי שחוקרים הם נטולי רגשות, ושכל בחירה שאדם עושה בתחום האקדמי היא נטולת הקשר לחוויותיו האישיות. עם זה, לא הגעתי לאנטישמיות כמרכיב מרכזי במחקר שלי מתחושה של רדיפה אישית. גדלתי באנגליה בשנות ה-50, ה-60, ה-70. חוויתי אנטישמיות, אבל מתונה. לא בוטה, לא אלימה, אבל גם לא מתחת לפני השטח. "רוב המורים שלי בבית הספר לא הסתירו את דעותיהם השליליות על יהודים. בית הספר שלי היה בקילבורן, ושליש מהתלמידים היו יהודים. והם היו התלמידים המצטיינים. הייתי אומר ש-90 אחוז מהמורים היו אנטישמים סמויים או גלויים. קיבלנו את זה כחלק מהחיים. חלק מנורמה מסוימת שרווחה באותו זמן; היום אסור להתבטא בצורה כזאת. והמשכנו הלאה. אפשר היה לחיות עם זה. הרגשתי כמעט רחמים כלפי המורים האלה. התייחסו אליי באופן אישי בצורה מכובדת. הייתי התלמיד המצטיין בכיתה והייתי טוב בספורט. ולא סתם, אלא הייתי הקפטן של נבחרת הקריקט של בית הספר, וקריקט זה ספורט מאוד אנגלי. זה לא הוריד מהאנטישמיות שקלטתי מהסביבה. "אחר כך, כשהגעתי לקיימברידג', נתקלתי בפעם הראשונה באליטה של החברה האנגלית. אלה היו גינונים אחרים. אלה היו השרידים האחרונים של האימפריה. ממש ההבהוב האחרון, וזה היה בשנות ה-60. שם נתקלתי במה שעדיין קיים היום: אותה רתיעה, בביטוי מתון. רתיעה שמורכבת מתחושת עליונות מעמדית. הסתכלות מלמעלה. היהודים נתפסו כ'לא משלנו'. אבל בעשור האחרון הרגשתי שינוי לרעה דרמטי למדי בכל היחס אל הנושא היהודי. בראש ובראשונה למדינת ישראל והציונות". האם יכול להיות שאותם אנשי אקדמיה ישראלים שהלכו לאוקספורד ולקיימברידג', כמו אילן פפה ואבי שליים, בעצם הושפעו מהסביבה הזאת וזה עיצב את גישתם כהיסטוריונים חדשים? "אין זה מקרה שהישראלים המובילים בהסתה ובמאבק האידיאולוגי נגד ישראל והציונות בחרו באנגליה כמקלט. זו לא אנגליה שגדלתי בה. היום האווירה הרבה יותר קשה. כשאני מבקר שם אני בקושי יכול לנשום באווירה הזאת. יש שם רשעות בתקשורת. ב'בי-בי-סי', ב'גארדיאן', ב'אינדיפנדנט', באקדמיה. לעומת זאת, מי שהוא אנטי-ישראלי, ובייחוד ישראלי שהוא אנטי-ישראלי, יתקבל שם בזרועות פתוחות. יחבקו אותו. ישראלי הוא אליבי מושלם בשבילם. מצטטים אותך, נותנים לך את כל הבמות. מתייחסים אליך כאל דיסידנט, עם כל העיוות של הדימוי הזה שלקוח מהדיסידנטים של ברית המועצות. הישראלי האנטי-ישראלי הופך לגיבור תרבות. גיבור המאבק למען הצדק והאנושיות. יצא לי להרצות גם בפורומים עוינים. שומעים אותי. לא ספגתי דברים שאי-אפשר להתמודד איתם. אבל יש ירידה ברמת הוויכוח". להתווכח עם אנשי האקדמיה האנטי-ישראלים היום זה לא כמו שהיה להתווכח עם ארנולד טוינבי. "זאת ירידה בכל רמות החיים. זה משקף בכלל את מערב אירופה. רמת ההשכלה יורדת, רמת הידע הכללי. אנשים שמדברים על ישראל פשוט ספגו השפעות מהתקשורת. אני חושב שבקושי יודעים איפה ישראל, מה גודלה, מה הרקע ההיסטורי. יש מידת בורות בלתי נתפסת. זה חלל ריק שישראל אשמה בו לא מעט. זניחת השטח ושילוח אנשים לא מתאימים בעתות משבר לצורכי הסברה".

כשאתה קורא ספרים שעוסקים בהיבטים מסוימים של האנטישמיות, אפילו אנטישמיות בקולנוע, אתה לפעמים רוצה להשליך את הספר בייאוש. זה ממש מדכא. לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה את האנטישמיות מושפרצת מהקירות. "אני מודע היטב לכך שקריאת הדברים יכולה לגרום לך להיתפס לייאוש, לחוסר אונים. מה לעשות, זה מדכא. אולי יהיה לך קשה להאמין למה שאני עומד לומר, אבל בזמן שכתבתי, הדברים לא רק שלא דיכאו אותי, אלא כתבתי אותם כמעט בתחושה של התרוממות רוח. אינני מתכוון להרגשה של סיפוק או שמחה; חס וחלילה. כוונתי לתחושה של שליחות. תחושה של דבר שמתגלה לך. אלה לא היו דברים חדשים. ידעתי שהתופעה קיימת. אבל הפרטים המדויקים, המעשים כפי שהתגלו – זה היה הגילוי". לחוקרי סרטן יש לפחות הנחמה והפיצוי שהמחקר עשוי להוביל למציאת טיפול חדשני ואולי תרופה. ואילו לסוג הסרטן שאתה חוקר נראה שאין מרפא. "אולי יש לי נוגדנים. אולי כמו רופאי הסרטן, שרואים גם את המקרים הסופניים, אתה מפתח הגנות. אז איך התמודדתי: אני יכול לומר שזה לא מדכא אותי, כיוון שמזמן השתכנעתי שיש נושאים שככל שאתה בורח מהם הם ירדפו אותך וישיגו אותך, ואז תיתפס במצב של חוסר סיכוי, בלי שום מערכת הגנה. כשזה משיג אותך, אתה אפילו לא מבין מה קורה לך. אמרתי התרוממות רוח, וזה לא לגמרי מבטא את ההרגשה. זו תחושה של חובה. חובתי להמחיש לקורא את גודל הבעיה, בתקווה שזה ייתפס כקריאה אל הנשק". זו בעצם רוח קרב. "זו קריאה: תתעוררו! תתקוממו! תתארגנו". אפילו לימודי השואה באירופה לא פעלו כתרופה לאנטישמיות, אלא אולי ההפך. "זה נכון. האמינו שלימוד השואה יכול לשמש כנוגדן. לא התאימו את לימודי השואה למצבנו – והיום זה מנוצל לרעה. כל הדימויים והטרמינולוגיה הלקוחים מחקר השואה מופנים נגד ישראל. צריכים להיות זריזים בהבנה איך הדברים משתנים. התרופה הזו כבר לא מועילה, אבל אנחנו עוד לא החלפנו דיסקט. אין הרבה הבנה לתופעה. מדברים על דה-לגיטימציה, אבל לא קושרים בין התופעות. לא ערים לנזק המצטבר. בכל זאת, אני מרגיש שהספר הזה ישפיע. אי-אפשר להתעלם ממנו. זוהי נקודת ציון. וההוצאה (רנדום האוס) הלכה איתי לכל אורך הדרך בנושא הזה. הם לא יהודים. הם הבינו מה עומד כאן על כף המאזניים. והם התעקשו. חשבתי שיבקשו שאקצץ. ולא. הם רצו שהספר יתפרסם במלוא היקפו, 1,200 העמודים".

שמעת על האירוע של הגרפיטי על חומת גטו ורשה – הכתובת שהשאיר יונתן שפירא על שחרור גטו עזה? "בספרי הקדשתי פרק ליהודים נגד ציון. וגם בהזדמנויות אחרות כתבתי על האנטי-ציונים. אבל עכשיו אנחנו מצויים בשלב אחר. זה לא כמו האנטי-ציונות לאורך השנים הרבות שלפני קום המדינה. אז זה היה מגוון דעות אנטי-ציוניות של האורתודוכסים, של המתבוללים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הבונד. כשאתה קורא את הדברים שאמרו וכתבו לפני קום המדינה, רוב הנימוקים נגד הקמת מדינה יהודית היו משכנעים. לנימוקים של האנטי-ציונים באותה תקופה לא היה שום קשר עם אנטישמיות. להוציא אולי את הקומוניסטים בארץ ישראל. אי-אפשר לחשוד ברוב מבקרי הציונות כמו הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג ואחרים. "לעומת זאת, מאז קום המדינה יש הידרדרות מתמדת הן ברמת הטיעונים, הן בטון של הדברים הספוגים דמגוגיה מפחידה. אלה שמובילים באוניברסיטאות את המסע להחרמת ישראל דוחפים להשמיט כל לגיטימיות היסטורית לציונות – וקוראים לה אפרטהייד ושמות גרועים מזה. אני אומר לעצמי: אלה אנשי רוח? אלה קוראים לעצמם אינטלקטואלים? אלה אנשים שמעניינת אותם האמת? כל זה בא ממקור רגשי. אבל איזה רגש? רגש של שנאה. "יש כאלה שאומרים: שנאה עצמית. אני לא אוהב את הביטוי. הוא גם לא מסביר את האופן הגורף שבו שוללים כל דבר שקשור לישראל. לפעמים זה, למען האמת, בדיוק ההפך משנאה עצמית: הם מאוהבים בעצמם. הם אוהבים להעמיד את עצמם על הר מוסרי נישא, כמו נביאי הזעם של פעם. אבל מה לעשות, אפילו נעם חומסקי אינו הנביא ישעיהו. האנשים האלה מונָעים חלקית מתחושת תסכול שישראל לא מתנהלת על-פי הדגם האידיאולוגי שקבעו לה. זו תפיסה משונה: מדינה לא עונה על ציפיותיך – ולכן היא פגומה וחסרת זכות קיום. זו תגובה פתולוגית. בקלי קלות אתה מבטל את המדינה מפני שהיא לא תואמת בדיוק את האוטופיה שלך. "ויש גם שיקולים אופורטוניסטיים. אני אומר את זה גם בצער וגם בציניות מסוימת. אדם צעיר שמחפש לעצמו דרך באקדמיה או בתחומים אחרים, אם הוא ייתפס בעולם הגדול כמי שתומך בישראל, או אפילו מתייחס אליה בצורה הוגנת, הסיכויים שלו בקריירה אינם מזהירים. אפילו בארצות הברית. שיקולים קרייריסטיים משפיעים על הרבה אנשים. גם בישראל. דור הסטודנטים הנוכחי וגם הדור הקודם כבר ספג את התזות של המרצים, תזות שגורמות לסטודנטים ניכור מהמדינה. אני שואל את עצמי, מה מקולקל פה? איך הגענו למצב כזה? אלה מגמות הרסניות".

ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה, הוא דמות שכתבת עליה לא מעט, גם בספרך הנוכחי. ידעת שהוא ואורי אבנרי היו חברים עוד מסוף שנות ה-50? "אני מבין מדוע אורי אבנרי וקרייסקי יכלו למצוא שפה משותפת. מהרגע שאבנרי עבר את המהפך שלו בנושא הפלשתיני, הייתה להם הבנה בנושא הזה. יצא לי לדבר בזמנו עם היועץ הקרוב של קרייסקי ועם עוד אנשים שהיו קרובים אליו מאוד, כולל ברברה טאופר. הוא השתיל אותה פה כ'מרגלת' לטובתו. אחר כך היא הפכה למישהי אחרת לגמרי. הייתי בארכיון קרייסקי והתאפשר לי לקרוא שם הרבה חומרים. הוא לא היה שונא ישראל, אבל לקה בתסמונת יהודית קלסית. האמביציה שלו להגיע, להשיג. הוא מבחינתו הצליח, ועוד במדינה הכי אנטישמית באירופה. הוא העניק לאוסטריה את האליבי שהייתה זקוקה לו באותן שנים. הוא עשה זאת בשיקול דעת. מהרגע שנבחר ב-1970, הוא אמר: אני קנצלר של כל האוסטרים. הוא מינה לקבינט שלו ארבעה שרים שהיו בעברם קציני אס-אס. באף מדינה באירופה לא היו מעזים לעשות את זה. וזה אדם שכעשרים מבני משפחתו נספו בשואה. הוא נתן בכך אליבי לאומה שהתכחשה לשיתוף-הפעולה האקטיבי ביותר שלה בפתרון הסופי". איך כל זה התחבר ליאסר ערפאת, שקרייסקי, יחד עם אורי אבנרי, סייע לקידומו וללגיטימציה שלו? "זה מה שהיה מעניין בשבילי. זה גילוי של השנים האחרונות. חילופי המכתבים בין קרייסקי לערפאת. הוא היה הראשון שהפך את ערפאת לדמות מקובלת בטרקלינים של אירופה, למי שראוי להתקבל בחברה הטובה. אורי אבנרי פעל כמתווך. קרייסקי התאכזב מאוד משמעון פרס בנושא הזה. הוא קיווה שיקבל את דעותיו בנושא אש"ף. אם כי כשאתה מסתכל על תוכניות השלום שמונחות היום על השולחן, אפשר להגיד שקרייסקי הקדים את זמנו. הוא הלך נגד הזרם. "אבל האמת היא אחרת. בשנים 1979–1982 היה גל פיגועים באירופה: פיגועים אנטי-יהודיים, לא בהכרח אנטי-ישראלים אבל גם נגד מטרות ישראליות. קרייסקי תמיד שמר על עמדתו העקרונית שצריך לחבק את ערפאת, להכיר באש"ף וללכת על הפתרון שהאירופים ואפילו במידת מה האמריקנים כבר נטו אליו; אלא שבהתכתבות שלו עם ערפאת, קרייסקי מתגלה כמאוכזב עמוקות. הוא לא קיבל את הטיעון שאבו-נידאל עומד מאחורי, למשל, הרצח של ראש אגודת הידידות ישראל-אוסטריה, שקרייסקי הכירו מקרוב. קרייסקי בפירוש אמר לערפאת: אתה אחראי. אבל הוא לא אמר זאת בפומבי. כבר ב-1981 הוא אמר לו: תחליט, אתה מנהיג של תנועת גרילה או מדינאי? אם אתה מדינאי, חובתך לעצור את כל הנטיות הטרוריסטיות. "קרייסקי גם ראה בערפאת אחראי לרצח עיסאם סרטאווי (איש אש"ף שדגל בדיאלוג עם ישראל). סרטאווי היה ידיד נפש של קרייסקי. איש אמונו. וקרייסקי כתב לערפאת: 'גם אם לא נתת את ההוראה להורגו, אתה גרמת לזה'. הוא טען שערפאת הסיר את חסותו ממנו והפקיר את דמו. והוא הסיק מסקנות לגבי ערפאת. היה לו אח בארץ, והוא סייע לו. בצד ההומניטרי הוא ידע לפעול. הוא תיווך לטובת ישראל בנושא של שחרור שבויים".