כשפרץ לחיינו החופש הגדול, התפרצו הביתה גם הילדים ושאלו בפה מלא מתי כבר נוסעים לצימר בצפון.
"השנה, ילדים", עניתי, "כנראה לא ניסע".
"למה?", התמרמרו הטיילים הצעירים, "למה?"
"בגלל הטורקים", נאנחתי, "הם עברו לצד של הרעים, אז אנחנו לא נוסעים לשם יותר".
"אבל גם קודם לא נסענו לטורקיה", הקשו הילדים הנבונים.
"נכון", אמרתי, "אבל כל אלה שפעם נסעו נשארים עכשיו לנפוש בארץ, מה שמביא לעליית מחירים מטורפת. זו כלכלה בסיסית. אם רמת הביקוש עולה, ורמת ההיצע נשארת ללא שינוי, התוצאה היא עליית מחירים. הבנתם?"
"כן", הנהנו הסטודנטים מהירי התפישה, "אז מתי נוסעים לצימר?" ומאז לא העלו עוד את הנושא, אלא רק מלמלו מדי פעם הערות חרישיות לגבי אחד האבות שלהם שמתקמצן על חשבון הילדים שלו. גם אחת האמהות שלהם אמרה שחייבים לצאת איתם מהבית, אחרת כולנו נשתגע.
"בסדר, בסדר", רטנתי, "אני אבדוק את זה".
|
למחרת הרמתי טלפון לצימר אחד בצפון שהיינו בו פעם והיה לנו נחמד. האמת היא שהוא לא ממש בצפון, וגם לא כל כך צימר וממש לא נחמד, אבל ברמת המחירים המטורפת של היום חייבים להתפשר.
"יש לי חדרון אחד פנוי", אישר באוזניי בעל הצימר חסר הסבלנות, "זה על בסיס לינה וארוחת בוקר, לא כולל ארוחת בוקר".
"והמחיר?", לחשתי.
"אלף חמש מאות ללילה".
"אלף חמש מאות שקל למשפחה?", נזעקתי.
"מה פתאום משפחה", הוא השתעל, "זה לפי בן אדם".
ראיתי שהוא לא בן אדם, לכן עזבתי אותו והתקשרתי לרשת מלונות אחת שמציעה נופש עממי במחירים נסבלים.
"אין לנו חדרים פנויים עד נובמבר", לעסה הפקידה, "אבל אני יכולה להציע לך מבצע ייחודי, מנוי לבריכת הילדים שלנו על בסיס הכל כלול, לא כולל ארטיק, מגבת, שתייה, שמשייה, קרם הגנה וכניסה לבריכה".
"אז מה זה כן כולל?".
"אלף שקל לאדם", היא אמרה, "מזומן או אשראי?"
לא נתתי לה שום כרטיס אשראי (היא יכולה להוציא את הפרטים כמו כולם מהאינטרנט), אבל קיללתי בשקט את האימפריה העותומנית המושחתת ואת הישראלים האלה שעושים דרמה מכל שטות, ובמקום לזחול לרגלי הטורקים כמו פואד, מעלים על נס את גאוותם הלאומית ועל הדרך מעלים גם את המחירים בארץ.
|
"עזוב אותך מצימרים", אמר לי חבר שמבין בטורקים, כי אמא שלו היא חצי כורדית, "בואו תצטרפו אלינו לנופש המושלם".
"לאן?", שאלתי בשקיקה.
"לכנרת!", הוא צהל, "נקים אוהל על החוף, נתנדנד בערסל, נדוג דגים, נשחה".
"וכל זה בתנאי שטח, 45 מעלות צלזיוס ותשעים אחוזי לחות", התחלחלתי והתלחלחתי בו זמנית, "אני לא יודע מה איתך, אבל אני בתנאים כאלה הופך מהר מאד לשלולית נוזלית עמוקה במיוחד".
"מצוין!", אורו פניו, "זה יעלה את מפלס הכנרת!"
|
זרמתי ממנו מהר ופתאום נזכרתי: הרי יש לי חבר שגר ברמת הגולן. אומנם לא דיברנו כבר 17 שנה, אבל דווקא בגלל זה אני בטוח שהוא ישמח לארח אותנו. בעצם, למה שיארח אותנו? למה שלא ישאיר לנו את הדירה וייסע לו לאיזה צימר, נגיד בטורקיה?
ביד רועדת חייגתי את המספר. "שלום יקירי", צהלתי.
"השכרתי את הדירה שלי עוד לפני פסח", הוא אמר בקול צונן, "למה שלא תקפצו אלינו אחרי החגים?".
"תקפצו אתם", ניתקתי את השיחה, כי אין לי זמן להצעות נבזיות שלא פותרות לי את הבעיה. באמת, למה שלא תקפצו? גם לנו יש בבית כמה צימרים (אתם יודעים שצימר זה סתם חדר, נכון?), שקיעה מהממת ובריכה עירונית לא נורא רחוקה, ותמורת אלף וחמש מאות שקל לאדם גם אנחנו מוכנים לעמעם את התאורה בסלון, לשים באמבטיה ברחשים ולבנות עבורכם ערסל מעל הדשא. בתוספת תשלום סמלית אנחנו אפילו מוכנים להשאיר לכם כמה גבינות במקרר. תבואו, באמת, יהיה אחלה. רק בבקשה תודיעו לפני שאתם באים, שנוכל לסדר לנו בינתיים איזה צימר בצפון.
|
|