רבות דיברו בשנים האחרונות על מידת נחיצותו של דייויד בלות'נטל בנבחרת ישראל, כמי שנחשב לאחד השחקנים הטובים ביותר מבין בעלי אזרחות מקומית. אחרי מספר דחיות מצדו ובסיוע לחץ רב מהסביבה, כולל מצד האגודה בה הוא משחק, מכבי ת"א, הבחור הרים את הכפפה ומשחק עבור נבחרת ישראל הקיץ. כעת הוא חלק בלתי נפרד מהנבחרת, לפחות נכון לקיץ הזה, אבל בראי ההיסטוריה בלות'נטל הוא רק עוד חייל אחד שלא נולד כאן ויצא לקרב עם נבחרת ישראל. לא יותר. היו רבים וטובים לפניו.
אם ניכנס לזה ספק אם נוכל לצאת, אבל לנסות תמיד אפשר. נבחרת הכדורסל של ישראל ידעה לאורך השנים כל מיני סוגים ומינים של יהודים שלא נולדו בישראל: יהודים מבטן ולידה שהגיעו כעולים חדשים, מתאזרחים, מגוירים, כאלה שנותרו לחיות כאן גם לאחר פרישתם וכאלה ש"עשו טובה", והקדישו קיץ או שניים לנבחרת.
במובן הזה קשה מאוד להגדיר מיהו שחקן החיזוק הראשון של הנבחרת בתולדותיה. האם זהו רלף קליין ז"ל, יליד גרמניה, הנחשב בעינינו כישראלי לכל דבר והיה בעצם עולה חדש ששיחק בשורות הנבחרת באולימפיאדת הלסינקי ב-1952? אולי מרסל חפץ ואליהו עמיאל, ילידי מצרים, ששיחקו איתו באותה נבחרת? ואולי דווקא בילי וולד, יליד ארצות הברית ששיחק באליפות אירופה ב-1967?
מה שבטוח הוא, שמרגע שנבחרת ישראל עלתה על הרעיון של שילוב שחקנים יהודים ממוצא אמריקני, הזרם הלך וגבר. וולד היה יהודי-אמריקני יחיד ב-1967, אבל באליפות שאחריה כבר היו שניים: איבן לישינסקי ומארק טורנשיין. ב-1973 אפשר היה למצוא בנבחרת את בארי לייבוביץ' וג'ק אייזנר ו-1979, שנה בלתי נשכחת עבור נבחרת הכדורסל שהסתיימה בזכייה במדליית כסף היסטורית, הציגה ארבעה יהודים אמריקניים בסגל: לו סילבר, סטיב קפלן, בארי לייבוביץ' ואריק מנקין. שיא? תחשבו שוב: שנתיים לאחר מכן, 1981, בסגל הסופי של הנבחרת לאליפות אירופה נכללו חמישה ילידי ארצות הברית: לו סילבר, ג'ים בוטרייט, ג'ון וויליס, סטיב שלכטר ובארי לייבוביץ'.
כך שבזמן הזה שבו נלחם בלות'נטל במדי הנבחרת, כיהודי יחיד שאינו יליד ישראל, בכמה מבכירי שחקני אירופה בקמפיין המוקדמות, הנה מבט אל כמה מהדמויות הבולטות בהיסטוריה של נבחרת ישראל שתרמו רבות להישגים המקצועיים, עמדו זקוף ומלמלו במבטא זר את מלות ההמנון הלאומי.