לוליינות קונפדרטיבית

אל לנו להתעלם גם מהמניעים של העומדים מאחורי היוזמה הזו, אלו מיודעינו מ"הקל"ח" (הקרן לישראל חדשה). אנשי הקרן מנצלים כל סדק ופירצה על-מנת להשליט על הרוב בעם את משנתם, משנת המיעוט שאינה לרצון הרוב היהודי בארץ ישראל. מכיוון שאינם יכולים לשכנע באורח דמוקרטי את תושבי ישראל בתקפות האידיאולוגיה הפלשתינית, השמאלנית-מרקסיסטית בה הינם אוחזים, הריהם פונים לחתרנות נבזית נגד המדינה, מוסדותיה ועמה. "הקל"ח" ובנותיה - אלו מאות העמותות לשיטנת ישראל - פועלות בדיוק כך. לכאורה פעולותיהן גלויות, כוונותיהן מוצהרות אך למעשה אין דבר גלוי ואין דבר אמת בהצהרותיהם. תרומות המתקבלות מדווחות לפרקים קטועים ובאורח אגבי-מכוון, פעולות וכוונות מוסוות מאחורי ביטויי חזית כגון "זכויות אדם", "שאיפה לשלום", "אחווה בין עמים", "שלום צודק" ועוד מנטרות מעוורות-עיניים. אין להתעלם מהעובדה כי קיימים פעילי שלום אשר פיהם וליבם שווים ופועלים ברוח חפצה, באמת ובתמים להשכנת שלום באזורנו. מאידך-גיסא, כבכל עניין ועניין, אותם התפוחים הרקובים האחרים בתחתית החבית מחמיצים ומעפשים את כלל החבית. אותם "פעילי שלום וזכויות אדם" המחצרצים מנטרות אלו תוך גניבת-דעת והפיכתן לקרדום פוליטי לחפור בו נגד השלטון הלגיטימי במדינה הדמוקרטית, הם המוציאים שם רע לכלל תנועות השלום העולמיות והישראליות.

הקל"ח ובנותיה - זה ארגון הגג ואלו הארגונים החוץ-פרלמנטריים הממומנים על-ידי הקרן בהתאמה - הינה קבוצת חזית חתרנית, סימביוטית לדמוקרטיה, הממומנת נכבדות בידי שוטמי-ישראל בארה"ב ובאירופה, אשר עמלה יום ולילה, שנה אחר שנה, מזה כעשרים שנים, באורח חתרני ומאחז-עיניים, למוטט את אושיות הדמוקרטיה הישראלית, לכופף ידה ולהכריחה לפעול ולנוע בהתאם לאידיאולוגיה של הקרן, גם אם פעולה זו נוגדת את רצון הבוחר. הקל"ח אינה פועלת באורח ישיר לסילוף משטרה הדמוקרטי של מדינת ישראל ולהסבו לצרכי פעיליה. התחכום של פעולות הקרן הוא רב מזאת. הקרן מממנת גם ארגונים שונים, מהם הומניטריים לגיטימיים וזאת על-מנת לשמש ככסות, כמצג-שווא בעבור הרשויות ואזרחי מדינת ישראל, בעוד אשר את מרב כספי התרומות מייעדת הקרן למימון אדיר ושוטף של עמותות השטנה נגד קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ומכאן, הקל"ח משמשת כסוס טרויאני, כמחלת סרטן בקרבי העם בישראל תוך שמשלמת כספי אתנן לעשרות אלפי פעילים ישראלים בסיכום כללי, המוצאים פרנסתם המובטחת בשפע, בעוד שכל שעליהם לעשות הוא להרים תרומה להכפשת ישראל הן מבפנים והן בארצות הים. לרשות הקרן עומד ארגון חזית, הלא הוא ארגון "שתיל" המעמיד פנים כ"ארגון חברתי", "ללא מטרות רווח" ועוד הבלים כגון דא, אך למעשה הינו המוציא לפועל של "הקל"ח" ומממניה - שוטמי-ישראל, בארץ ישראל. ארגון "שתיל" הוא האקדח המעשן. עצם מעורבותו בתמיכה מקצועית וכספית ביוזמה החדשה היא המעידה על כוונות חבריה ועל אלו העומדים מאחור, פעילי "הקל"ח". לכאורה אין פסול בשאיפתם של ארגונים חוץ-פרלמנטריים ישראלים (הדגש הוא על ישראלים, לא גורמי-חוץ) לשנות את המשטר ואת הכיוון בו צועדת הדמוקרטיה. אך כאשר פעולות אלו נערכות באופן חתרני בשיתופם של שוטמי-ישראל מעבר לים, כאשר פעילי העמותות החוץ-פרלמנטריות הללו אינם פועלים בהתאם לקוד הדמוקרטי לנסות ולשכנע אחרים לתמוך בדעתם, אלא מבצעים הלכה ולמעשה "הפיכה שלטונית רכה" כנגד כל שהדמוקרטיה מאמינה ודוגלת בו, בניגוד לרצון מרבית העם ונגד כיוון ההובלה של נבחרי העם; כאן כבר נחצה קו אדום, כאן כבר נחצה הגבול שבין הלגיטימי לפלילי, כאן נשבר החוק (בין אם קיים ובין אם שחייב להיחקק) ומתחילה האנרכיה השלטונית.

1. אתר רוטר.נט www.rotter.net 2. יוסי אבישר בפייסבוק [קישור] 3. לי קפלן - עוד חתרנות להרס ישראל [קישור] 4. אתר קונפדרציה ישראלית פלשתינית [קישור] 5. חוקת הקונפדרציה [קישור] 6. אתר ארגונה של דליה שטיינר [קישור] 7. מסמך שיתוף פעולה "וויקו" [קישור] 8. דף "וויקו" באתר שתיל – פרטי הפרטים חסומים במתכוון [קישור] 9. משנתו הקומוניסטית-רדיקלית של שמואל ירושלמי [קישור]

במבנה קונפדרטיבי אין אפשרות לדרוש את פירוז החלק הפלשתיני ומכאן שצבא פלשתיני באימון ובחימוש אירני ייווצר בתוך שנים ספורות מהכיוון הפלשתיני. זו אינה אפשרות תיאורטית, כך בדיוק יקרה. ולכן, עם פרוץ פעולות האיבה, אשר כאמור חייבות תהיינה לפרוץ, באשר נושאי הליבה נותרו בלתי פתירים ופתורים, הרי שישראל היהודית, במסגרת הקונפדרציה, תהיה חייבת לעמוד בפני נחשול צבאי אדיר הנלחם בה בכל האמצעים מתוך קרביה היא. סיכויי שרידותה של ישראל בתרחיש זה שואפים לאפס. עת פרוץ מעשי האיבה, לא תוכל ישראל להגיב כיאות ולהתגונן, באשר ידיה תהיינה כבולות בהסכמים קונפדרטיביים אשר לא תוכל להפירם מבלי להעלות עליה את חמת כל העולם המערבי (העולם האיסלאמי אינו נכנס במשוואה זו וברבות אחרות, באשר תמיד ובכל מצב יהיה נוגד ושוטם-ישראל), וכך כאמור סיכויי התבוסה הישראלים יהיו גבוהים ביותר. ניסיון העבר באשר לערבויות בינלאומיות מלמד כי אינן שוות את הנייר עליו הודפסו.

קונפדרציה תאפשר לכל פלשתיני (ערבי) להתיישב בכל מקום בארץ ישראל היהודית באשר יחפץ. ניסיון העבר מלמד כי גבולות פתוחים מסוכנים ליהודים מונים רבים מאלו של הערבים. שוברי שבר ערבים מכל המזרח התיכון יתקבצו תחת כנפי מדינת הרווחה היהודית, יציפו אותה ויכריעו אותה מכובד משקלם הדמוגרפי. מאז הסכם אוסלו זלגו כ-350 אלף פלשתינים שב"חים שהפכו לתושבי קבע דה-פקטו בתחומי מדינת ישראל. שיטפון זה הפך בוודאי (בהערכה זהירה) לצבר אוכלוסיה ערבית ופלשתינית נוספת על שהיה קיים בגבולות הקו הירוק, להמון בן 500,000 נפש ומעלה עם חלוף השנים וברמת הילודה הגבוהה המקובלת באוכלוסיה זו. אין כל סיבה שלא להניח כי את אשר הווה הוא שיהיה, אך במספרים גדולים יותר לאין שיעור. גם אם נתנגד ל"זכות השיבה" בתחומי הקו הירוק והשטחים בגדה המיושבים על-ידינו, גם אז תמומש "זכות השיבה" הלכה ולמעשה, בפרט במצב של קונפדרציה, אשר בו החלק הישראלי לא יוכל להתנגד באופן יעיל לזליגה ולשיטפון של פלשתינים לתחומה, ויהפוך דה-פקטו לעוד מדינה פלשתינית במרחב, אשר תתאחד עם החלק הפלשתיני של הקונפדרציה.

הפן הכלכלי הינו חיובי כאשר באים אנו לשקול משטר קונפדרטיבי. שינוע סחורות ואנשים לא יהיה מוגבל, וקרוב לוודאי כי השטח שממערב לירדן יחווה פריחה כלכלית גדולה ועצומה. הקונפדרציה, אשר תהווה משקל כלכלי סגולי רב יותר מסכום חלקיה, תוכל לשאת ולתת עם מדינות אחרות מעמדה בכירה ובפרט מאחר שישראל, על כושרה הטכנולוגי, תהווה גורם מכריע בהעצמת החלק הפלשתיני והעלאת הרף הטכנולוגי שלו לאין-שיעור ממצבו דהיום. מאידך-גיסא, השינוי הכלכלי והטכנולוגי הגדול ישרת את החלק הפלשתיני אך לא יתרום באותה המידה לחלק הישראלי, אם בכלל. דהיינו, קונפדרציה תטיב עם הפלשתינים, אך זו תישען על העוצמה הטכנולוגית הישראלית הקיימת ממילא כיום, ומכאן שלא יוטב בהתאמה עם זה הפלשתיני. ומכאן, ברי כי רעיון הקונפדרציה מיועד להטיב ראש וראשון ובאופן למצער גורף עם הפלשתינים. לאור האמור לעיל, מדוע זה חייבים אנו לדאוג לנעשה בחלק הפלשתיני? כל היתרונות הכלכליים לישראל ממסחר פתוח וער עם הפלשתינים יכול להתבצע בדיוק באותה המידה בפתרון שתי המדינות; מדוע עלינו להכניס אם כן ראשנו הבריא למיטת החולי הקונפדרטיבי?

רעיון הקונפדרציה אמור לכאורה לשפר את מצבנו המזרח-תיכוני, הגיאו-פוליטי, בהשוואה לקיים. אפשר כי החלק הפלשתיני לקונפדרציה יהווה את הגשר שבין הצלבנים המודרניים (כך אנו נתפסים בעיניים ערביות-איסלאמיסטיות), לבין המרחב המזרח-תיכוני. אך כתר נא זעיר, הפלשתינים נחשבים גם ברבות מארצות ערב כערב-רב, חסר חוט שדרה, וחמור מכך - במדינות רבות הפלשתינים אינם רצויים מכל וכל, באשר הינם נתפסים כשותפים לחתרנות בוטה החוברת לאיסלאמיסטים קיצוניים ומטורפי הג'יהאד העולמי כנגד המשטרים הערבים השונים. חוסר האמון של המדינות הערביות כלפי הפלשתינים עולה לעיתים קרובות על חוסר האמון שמפגינים הערבים במרחב המזרח-תיכוני כלפי היהודים במדינת ישראל. ומכאן, התזה הגורסת כי הפלשתינים יהוו את הגשר בינינו לבין העולם הערבי נשענת על כלונסאות מאוד רעועות. הוסף על זאת את חוסר האמון הבסיסי כלפי היהודים, הוסף על זאת את התחושה הערבית כי היהודים הם הצלבנים החדשים הפולשים לתחומם - והרי לנו דחייה מדינית בעייתית של הקונפדרציה המוצעת במרחב המזרח-תיכוני-איסלאמיסטי. כל זאת כאמור עד שייושב הסכסוך העולמי בין מערב למזרח, ומשזה ייושב הרי ממילא ייותר הצורך בקונפדרציה. חישוב להעיר כי בסקר אשר נערך במרס 2010 על-ידי מכון טרומן באוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המרכז לחקר דעת קהל ברמאללה, ציינו 71% מהישראלים ו-57% מהפלשתינים כי הינם תומכים במתווה "שתי מדינות לשני עמים". בסוגיית הקונפדרציה בין הפלשתינים לישראלים תמכו רק 24% מהישראלים ו-26% מהפלשתינים.

חזון, כל חזון, נחוץ וחיוני בחיי כל אומה ובוודאי בחיי אומת היהודים בארצה - ישראל. הא ראיה, חזונו של בנימין זאב הרצל הוא שדחף להקמת התנועה הציונית אשר הביא לגלי העלייה הציונית לארץ ישראל ובעקבותיהם את הקמת מדינת ישראל. חזון אשר יביא לפתרון הסכסוך בין היהודים לפלשתינים הוא יותר מרצוי, הוא צו השעה. מאידך-גיסא, חזון קלוקל אשר נשען על כרעי תרנגולת סכנתו גדולה אף מחוסר חזון, באשר הינו גורם לציבור לנהות אחריו, הינו מעוור חושים ועיניים, כמוהו כמולך, כמוהו כנביאי השקר, כמוהו כעגל הזהב, המבטיחים להביאנו למחוז חפצנו אך לאמיתו של דבר מהווים "חזון תעתועים" אשר יורידנו ביגון שאולה. בחינת היוזמה שזה מקרוב נוצקה, של כינון "קונפדרציה ישראלית-פלשתינית", היא מסוג אותו החזון האמור דהיינו - "חזון תעתועים". על פני השטח, הרעיון והחזון נראים נאותים. לכאורה, באם ניסינו "הכל" ופתרון של שלום לא צלח בידינו עד עתה, הרי נראה הגיוני כי ננסה דרך אחרת כלשהי. דרך שונה זו לכאורה יכול לשמש הרעיון-חזון של "קונפדרציה ישראלית-פלשתינית" אשר בה יתקיימו שתי ישויות, למצער עצמאיות, זו בצד זו, הנשלטות תחת מטריית ממשלה קונפדרטיבית. בחינה מדוקדקת יותר, הירידה לפרטים, שהרי השטן כידוע מצוי בפרטים, תלמד כי לא כצעקתה; היוזמה הזו מחוררת יותר מגבינה שוויצרית משובחת. כשלי היוזמה עולים מונים רבים על "יתרונותיה" במידה שאלו כלל קיימים. תרומה גדולה לחשיפת ההתארגנות האמורה שמורה לאתר רוטר.נט¹ אשר ידוע כאתר המפרסם תחקירים חושפניים, רבים מהם ראשוניים וייחודיים על אודות עוולות שלטוניות במקומותינו.

פעילי היוזמה אומרים לנו בפירוש: "קודם לכל ניצור את הקונפדרציה המוצעת, ואת נושאי הליבה הבוערים והבסיסיים ביותר נשאיר ל'ממשלת הקונפדרציה' לפתור". הבה ונבין דברים לאשורם, הללו מה"יוזמה" אומרים לנו, הבה ונשכח לעת עתה מנושאי זכות השיבה, חלוקת ירושלים, ישראל כמדינת העם היהודי ועוד "פכים קטנים" מסוג זה, הבה ונקים את הקונפדרציה ואז, כן, רק אז נטיל את המשימה הזו על ממשלת הקונפדרציה. במקומותינו אנו מכנים זאת "לרתום את העגלה לפני הסוס". על השאלה המתבקשת מאליה - מה יהיה גורל יוזמת הקונפדרציה (לאחר שכבר החלה במרוצתה) במידה שזו תיכשל, במידה שהצדדים לא יישבו את נושאי הליבה ביניהם, אין ליוזמים כל תשובה. ברי כי לא תהיה בידם תשובה לכך, באשר הרי שלא אף החלו בפתרונה ואין בידם מושג כיצד לפותרה. קיימים מספר תנאים תחיליים אשר במידה שלא ייפתרו במשא-ומתן לשלום לא ייכון שלום באזורנו: 1. על היהודים והפלשתינים להכיר זה בזכותו של זה להגדרה עצמית דתית ואתנית ללא סייגים. 2. אזרחי שתי המדינות יוכלו בתנאים ובמגבלות מסוימים להתגורר בשתי המדינות, או שלא להתגורר כלל במדינה האחרת. הסימטריה חייבת להישמר בדקדקנות. 3. על הפלשתינים לוותר על "זכות שיבה" גורפת למדינת ישראל ולהסתפק בפתרון צודק לבעיית הפליטים בארצות מושבם. 4. על ארצות ערב לשקם את הפליטים המתגוררים בתחומן. בעיית הפליטים חייבת להיפתר ולהתחסל. שלום אומנם עושים בין אויבים, נכון. אך שלום עושים בין צדדים אויבים המעוניינים או מכירים בחוסר הברירה המוטל על שניהם להגיע לשלום בנוסח: אני מנצח - אתה מנצח". במידה שצד אחד בסכסוך אינו מעוניין בפתרון של שלום, או שמעוניין בפתרון לפי תנאיו הוא באורח מוחלט, אשר למעשה יחסל את יריבו; ובהנחה כי היריב (אנו, היהודים) אינו אידיוט מוחלט - הרי שאין כל סיכוי להנעת כל תהליך שלום אמת שהוא, ומכאן שהמנטרה "שלום עושים בין אויבים" הינה מנטרה ריקה מתוכן ואף מאחזת-עיניים, שהרי זו כוונתה מלכתחילה. מאידך-גיסא, הבה נניח כי נושאי הליבה בינינו לבין הפלשתינים יושבו - מדוע אם כן זקוקים אנו כלל לייצור בן הכלאיים הזה הנקרא "קונפדרציה ישראלית-פלשתינית", באשר אנו כבר יודעים כי הסיכויים לכישלון בצורת פתרון זו הינם אדירים. נהפוך הוא, הסיכויים לפרוץ מעשי איבה בין הצדדים השותפים לקונפדרציה עקב בעיות ליבה שאינן פתורות, הינם למצער בלתי נמנעים. ומכאן, הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, יהיה זה אשר יהיה, במסגרת ממלכת ירדן או במקום אחר שהוא, ודאי וודאי שהינו ישים יותר וסיכוייו לשרוד הינם טובים יותר. הסיכון בצורת ממשל זו לכן הוא עצום, לא לפלשתינים - ליהודים. פרוץ מעשי איבה בין יהודים לפלשתינים, משכוננה כבר צורת ממשל קונפדרטיבית אשר למעשה חשפה את הבטן הרכה של המדינה היהודית בפני "שותפיה-אויביה" הפלשתינים, ומכיוון שנחשולים עצומים של פלשתינים וערבים שוברי שבר ושונאים בדוקים יזרמו לתוככי מדינת הרווחה היהודית, ומכיוון שישראל היהודית התפרקה כבר מכל נכסיה האסטרטגיים - הרי שפרוץ מעשי האיבה, בפירוש, באופן ברור ביותר, יכריע את מדינת היהודים ויהפוך אותה למדינה פלשתינית. והרי זה אשר חפצים הפלשתינים מלכתחילה וזאת אשר אנו עומדים כנגדו בנחרצות.

די לנו משרלטנים המדמים בנפשם כי הינם "מצילים את המולדת" אך בסופו של יום מקעקעים עוד יותר את זכות קיומה של מדינת היהודים במדינתם ישראל, גם באם מונעים הם מכוונות טובות. די לנו מ"הצבועים אשר מעשיהם כמעשה זימרי אך הדורשים שכר כפנחס"; אלו אשר רוממות הדמוקרטיה וטובת ישראל בפיהם וחורבן פירוד ודאבה בידיהם. הבה ויימצאו אנשים טובים בינינו אשר ירימו את הכפפה וייצאו חוצץ נגד עוד סממני חורבן עלינו בידי אנשים טובים אם זדים, אשר טחו עיניהם ובמימוש כוונותיהם מוליכים אותנו לגיהינום. בל נותיר את הזירה בעבור דורשי רעתנו ונדמה בנפשנו כי חזיונות השווא הללו יתפוגגו מעצמם. רק באם נעמיד חזית נחושה מלוכדת, מאוחדת, אידיאולוגית ומוסרית כנגד תופעות מעין אלו, נשרוד בסופו של יום.

בניגוד למחצרצי המנטרות בעולם ובינינו, הרי שהאמירה "חלון הזדמנויות" אין מטעה ממנה. הללו עמלים לנטוע במוחותינו עובדה מופרכת כי "במידה שלא נגיע להסכם שלום עכשיו-עכשיו הרי שנינזק". אפשר שהדוברים בנושא כוונתם טובה, אך ברי הוא כי עיניהם טחו מראות את התהליכים הגלובליים המתרקמים והשפעתם על הסכסוך האזורי שלנו. ככל שיחלוף הזמן ואנו נאחז בנחישות בעמדותינו, הרי שנצא נשכרים יותר. העולם נמצא כיום במלחמת תרבויות ודתות; אכן, טנקים אינם שועטים ומפציצים, אינם פורקים מטענם על צבאות אויבים, אך בל נטעה - המלחמה ניטשת ובעוצמה רבה. ההבדל הוא כי המלחמה המסורתית, הפיזית, הכוחנית עברה למלחמה רכה, מלחמת מודיעין, חבלה ממוקדת-מטרות, מלחמת תקשורת על דעת הקהל ועל לגיטימציה או דה-לגיטימציה, לא רק כלפי ישראל אלא ידם של הכל בכל. האיסלאמיסטים בעזרת בני בריתם מהשמאל הקיצוני במערב מנסים להפוך את המדינות הדמוקרטיות לבלתי לגיטימיות, ואילו מדינות המערב מחזירות מידה כנגד מידה, אומנם בהיסוס ובצעדים מהדסים מנסים להחזיר (עדיין כתגובה) לעולם האיסלאמיסטי כגמולו. סביר להניח כי הלוחמה על דעת הקהל תגיע לשלבה העילי כאשר מדינות המערב הדמוקרטיות יפנימו כי עצמאותן וקיומן נמצאים בסכנה עקב ההשתלטות האיסלאמיסטית הזוחלת בארצותיהם, אזי יעברו ממצב תגובה על האירועים למצב יוזמה והתקפה, הן תקשורתית והן כוחנית. העולם המערבי, הנוטה ברובו כיום לעבר מדינות ערב והעולם האיסלאמי מפאת שיקולים אסטרטגיים, כלכליים ודמוגרפיים, ישנה את עורו מהכא להתם [מפה לשם], מטעמים קיומיים בתוך כ-20 עד 40 שנים. שינוי המגמה הזו ישליך על המוצאות אותנו במזרח התיכון. לא עוד התייצבות גורפת לצד הערבי בכל תקרית ואירוע, שלא להזכיר משא-ומתן לשלום. מדינות המערב יפנימו לבסוף את ערכה האסטרטגי של היות מדינה דמוקרטית כישראל במזרח התיכון כמעצור הראשוני, אפשר כי היחידי, למגמות ההתפשטות האיסלאמיסטית מערבה ואנו נחזה בהתפקדות הולכת וגוברת של מדינות המערב מאחורינו. משישנה המערב סוף-סוף אסטרטגיה ויחל להדוף מעליו את מחריביו שלו מבית, את האיסלאמיסטים ועוזריהם בתוככי קרביו, רק אז ייפתח המרחב התימרוני הפוליטי הממשי בפני ישראל לשאת ולתת עם אויביה ממעמד של שווים. זהו השלב בו עלינו לפתוח במשא-ומתן אמיתי לשלום, לא קודם לכך. כל משא-ומתן סופי לשלום בזמננו זה יפשיט את ישראל מנכסיה האסטרטגיים, יציב אלפי טילים מול אזור "גדרה לחדרה" ויגרום למלחמת השמד נגדנו, באשר לבטח הטילים שיופיעו במערכה הראשונה יתפוצצו בלב ישראל המיושבת במערכה השלישית. ומה עד אז? עד אז אל לנו לאבד עשתונותינו ולנהות אחר נביאי-שקר ומאחזי-עיניים במתכונת ה"קונפדרטיבים" או כל מתכונת אחרת. עד אז עלינו להגיע להסדרי ביניים, תוך משא-ומתן עם אויבינו, אשר יבנו בהדרגה אמון בין האויבים באזורנו. עד אז הרווחה הכלכלית שאנו נעזור לאויבינו להגיע אליה, חזרה לשגרה אזרחית בינינו לבין אויבינו, היא אשר תקהה את הדחף לאלימות בין האויבים, היא שתביאנו לזמנים בהם ראוי ונאות יהיה לפתוח במשא-ומתן לשלום אמת. תזוויג קווי הזמן מתאים. הצורך בסביבה בונת-אמון והצעדים לכך נצרכים ל-40-20 שנים. התעשתות המערב למול הכיבוש הזוחל האיסלאמי נצרך ל-40-20 שנים. הדיפה הדרגתית של האיסלאם מתוככי קרבי המערב וייצוב קווים ואידיאות נצרך ל-50-20 שנים. זוהי מסגרת הזמן אליה עלינו לשאוף להגיע ללא זעזועים אסטרטגיים רבים מצידנו.

• השורות לעיל מכוונות לסוג הפתרון המעשי, ארוך-הטווח, חסר הזעזועים האפשרי, בין יהודים לערבים, זהו הפתרון הגורס שיש להפריד, בפרט באזורנו, באזמל מנתחים חסר-רחמים, עמים ואומות האחת מרעותה. במקומותינו נקרא הפתרון "שתי מדינות לשני עמים".

אל לנו להיחפז גם משיקולים פרגמאטיים. ממלכת ירדן, כפי המוכרת לנו היום, קרוב לוודאי שתשנה את פניה בתוך מספר עשרות בשנים ותהפוך הלכה ולמעשה ל"מדינה הפלשתינית". כבר כיום מהווים הפלשתינים בממלכה כ-70% מכלל האוכלוסיה הירדנית. כבר כיום הנטיות האיסלאמיסטיות מכתיבות את מהלכיו של המלך (מאחר שחפץ שרידות הוא) וקיימת אפשרות שאינה תיאורטית, כי לערך במחצית המאה העשרים ואחת לא תשרוד ממלכת ירדן כממלכה. במידה שתרחיש זה יתממש, הרי בעיותיה הטריטוריאליות של ישראל עם הפלשתינים נפתרו מאליהן. כמובן כי תיווצרנה בעיות אחרות אך תוך מצב אסטרטגי טוב לאין שיעור בעבור ישראל. כך או כך, גם אם נניח ונקבל את רעיון הקונפדרציה, הרי זה לא יוכל להיות מיושם לפני שכל מדינה שתקום, המתעתדת להיות חברה בקונפדרציה, חייבת לעבור תהליך של עצמאות מדינית רעיונית ותרבותית משלה, שלאחריו תכיר כל מדינה חברה בלגיטימיות השלטונית והתרבותית של כלל האחרות, לפני שניתן יהיה בכלל לשבת לשולחן המשא-ומתן ליצירת הקונפדרציה. ומכאן, מדוע דווקא קונפדרציה, מדוע לא להקים גוש כלכלי אזורי וחסל סדר?

מעורבותה התמנונית של "הקרו החדשה לישראל" (הקל"ח) בכל שקורה במדינת ישראל, בעיקר מהכיוון הפוליטי, המשפטי, האקדמי והתקשורתי - כבר פורסם וידוע. לאחר שמימנו ודחפו את הסכם אוסלו הכישלוני, את הפיכת פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון ל"חורבות מתמקמקות" של משפח, את קניית מרב עיתונאי ישראל בשלמונים ובאתננים פוסט-יהודיים וציוניים, את הקמת גילדות האקדמאים אשר הושפעו ב"ממון אתנני" עד בלי די, את "יוזמת ג'נבה" הכישלונית (כמובן), את הסכמי טאבה המזעזעים (באדיבותו של יוסי (פני-תינוק) ביילין), הנה הגענו לתעלול הבא של תחמני הקל"ח, המדובר הוא ביוזמת "הקונפדרציה הישראלית-פלשתינית". בהשקט ובהיחבא, ללא תופים, מחולות ותרועת חצוצרות מתרקמת לה בערבות קליפורניה הדוויה התארגנות חוץ-פרלמנטרית המייעדת עצמה לשלוט על מוסדות מדינת ישראל הנבחרים, הכנסת וממשלת ישראל הריבונית, הנקראת "הקונפדרציה הישראלית-פלשתינית". יצירת הקשר בין הקושרים, מפגשים והחלטות נעשים באמצעי תקשורת אלקטרונית בעיקרה, ללא מעורבות מדיה מודפסת בשלב זה, כגון משלוח מסרים דרך אי-מיילים, טלפון (ראה שיטת ביניש), טוויטר, פייסבוק וכדומה. היזם ה"קונפדרטיבי" הבולט הוא עורך הדין יוסי אבישר², תושב קליפורניה ארה"ב, אשר הציג את רעיון הקונפדרציה עוד בשנת 2006, בטענו אומנם כי היוזמה אינה פוליטית, אך הקשר להקל"ח מלמד כי הינה פוליטית וחתרנית להלל³. כמובן שאבישר שאב את הרעיון ממקום מושבו - ארצות-הברית של אמריקה, שהינה מדינה קונפדרטיבית וברצונו ליישם את המודל האמריקני על ישראל. אלא מאי, מדינות הקונפדרציה האמריקניות אינן מדינות ערב האיסלאמיסטיות. על כל מדינות הקונפדרציה האמריקנית היה להכיר בייחודיות של כל מדינה במסגרת הכוללת ולא להתערב בענייניה הפנימיים. ועובדה - כאשר עיקרון זה לא פעל, אירעה מלחמת האזרחים האמריקנית וה"קונפדרציה" למעשה הושלטה בכוח הזרוע, כוחן של מדינות הצפון המנצחות. ברי כי אין להשליך מההוויה האמריקנית למקומנו במזרח התיכון, בו אין האיסלאמיסטים משלימים עם קיומה מכל וכל של מדינה יהודית במרחב השמי. קל וחומר, הם אינם משלימים אף עם קיומו של יהודי יחיד ביניהם. ונזכיר נשכחות-קרובות: "מי שמתגלה כאנטי ציוני הוא בהגדרה אנטישמי [או אוטו-אנטישמי במקרה דנן, א.ר.], שכן הוא תומך בשלילת הזכות הטבעית של העם היהודי למדינה עצמאית, המוקנית לכל עם אחר" (וינסטון צ'רצ'יל). היוזמים מתכננים קיום בחירות. לא, אין טעות, בחירות מתחת לאפה של המדינה הדמוקרטית המתוכננות לבחירת ממשלה קונפדרטיבית, נשיא וסגן נשיא עוד השנה בתאריך 12 בדצמבר 2010, ובחירות כלליות למפלגת הקונפדרציה מתוכננות לתאריך 12 בדצמבר 2012. ה"בוחרים" יוכלו להצביע לנשיאות, לממשלת ולפרלמנט הקונפדרציה.⁴⁵ בפרלמנט יכהנו 180 צירים ישראלים ו-120 צירים פלשתינים. ברשימת המועמדים לנשיאות (הרשימה עדיין פתוחה), מתוך כלל 13 המועמדים, מופיעים 11 מועמדים פלשתינים ושני מועמדים יהודים - פלוני אילן קובלסקי ואלמוני נתן גאי סנדלר. ברשימת חברי פרלמנט הקונפדרציה נמנים 38 מועמדים, מהם 29 פלשתינים ו-9 יהודים. עליהם נמנים: פלונית יעל גידניאן, ואלמונים ניר רוזן, ד"ר דליה רחל בק שטיינר, עידו אברהם זילברשטיין, שמואל ירושלמי, אוריאל זוהר, רותם דן, ג'פרי אלן גולדשטיין. דליה בק שטיינר⁶⁷ - מייסדת ונשיאה עולמית של "וויקו" - ארגון בינלאומי של נשים ומועמדת ל"פרלמנט" הקונפדרטיבי. מי שיעיין בעקרונות היסוד של "וויקו", ימצא כי אומנם הארגון מתהדר (כמובן) במנטרות יפהפיות כמו שלום, אחווה, שוויון וכדומה, אך מאחורי מילים גבוהות אלו מסתתרת לה בצינעה "מדינת כל אזרחיה" ממערב לירדן, היא מדינת פלשתין. ארגון "וויקו" מככב באתר "שתיל" כנתמך ומסתייע בידי הארגון שהוא זרועה הביצועית של הקל"ח בישראל.⁸ "וויקו" מאוגד ב"קואליציית נשים לשלום" הישראלית, שהינה גוף שמאלני מרקסיסטי קיצוני, התומך בזכות השיבה הפלשתינית לתוככי ישראל וביצירת "מדינת כל אזרחיה", המאגדת כתריסר ארגוני נשים רדיקליים, כולם ממומנים נכבדות בידי הקל"ח ו"שתיל". אילן קובלסקי - מאמן כדורסל ומועמד לנשיאות הקונפדרציה הישראלית-פלשתינית. קובלסקי היה מועמד לאמן את נבחרת הכדורסל של "פלשתין" אך עקב החשיפה התקשורתית המוקדמת הוקפא המינוי בחודש פברואר 2010. שמואל ירושלמי - משורר ואיש ציבור, עולה מחבר העמים (1988), קומוניסט מושבע ומתנגד עקבי לרעיון הציוני. מפרסם באתרי אינטרנט ועיתונות פוליטית בארץ ובעולם ברוח משנתו שוטמת הציונות. את דבקותו של ירושלמי במהפכה הקומוניסטית ניתן לראות באתר המצורף, בו הוא מטיף להמשך המהפכה הקומוניסטית.⁹ כותב ירושלמי בלהט מהפכני: "הניסיון המהפכני לא היה לשווא! הנה תקופת אוקטובר שוב לעלומיה חוזרת, באמריקה נס-המרד נגד האימפריאליזם הונף, המהפכה העולמית קדימה צועדת. עמי העולם סוף-סוף החלו להבין, כי לא בקפיטליזם הישע, הכל לוהט באש המהפכני. המהפכה, חומת מגן נגד הרשע".