הנגבי ואפרתי מבקשים מחילה מבית המשפט

המבקש השני הוא ארז אפרתי, שכאמור, אין קשר בין סוג הפשע עליו נתבע לבין סוג הפשע של הנגבי. אבל גם הנגבי וגם אפרתי עברו על החוק ועשו מה שבא להם ברגע שכך החליטו. ארז אפרתי יצא ממסיבת רווקים שנערכה לכבודו בלילה מסוים, לפני יום חתונתו, אחרי ששתה לא מעט, אולי עישן אולי לא. במגרש ליד מועדון הלילה, באזור נמל תל אביב וקרוב לירקון, החליט הגבר עמוס הטסטוסטרון להתנפל על אישה צעירה שנכנסה למכוניתה שחנתה בסמוך, והתחילה להתניעה על-מנת לנהוג. אפרתי, גבר גבוה וחזק פיסית, גרר את הצעירה שצווחה לעזרה, אל בין השיחים שליד הירקון ובאלימות הנדרשת ניסה לבצע בה מעשה סדום. בין השאר הצליח להגיע לפורקן שסימניו הצביעו עליו כמבצע האקט. בשל הצעקות ובגלל התנגדות הצעירה, הגיעו אנשים שעזרו לצעירה להשתחרר מהאנס המסוגנן. ארז אפרתי ש"לא זכר" משך חדשים ארוכים שום דבר מאירועי הלילה הזה הודה, לבסוף, במעשה, זמן רב אחר שנתפש, נשפט ונידון לשמונה שנים. בימים אלה, בעצת עורכי דינו של האנס, מערער ארז אפרתי על גובה העונש. לדבריו ובעצת עורכי דינו, מצהיר הנאשם שהנאנסת "לא נפגעה ממש אלא רק נחבלה קלות". מעניין שלא הוסיף כי הנאנסת גרמה לכך שיעשה את מה שיעשה בגלל שהעזה להימצא ליד מועדון הלילה וניסתה סתם לחזור הביתה בשלום. ארז אפרתי מבקש רחמים כי "הוא עמד לפני חתונה" ובכלל הוא בעצם צדיק אמיתי שלא ידע מה הוא עושה כי היה שיכור, ואולי התבלבל בין הנאנסת לבין אשתו לעתיד. במקרה הזה קשה להאמין כי בית המשפט העליון יתייחס ברצינות לטיעוני האנס. גם כי הוא אנס, גם כי הוא חצוף ודוחה, וגם כי אינו שייך לשום "משפחה נכונה". אבל ארז אפרתי, כמו צחי הנגבי וכמו רשימה ארוכה של שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, בעבר ובהווה, חושבים תמיד כי הם מעל החוק. כך חושבים בני משפחות הפשע, גנבי רכב, דורסים ובורחים ושאר עוברים על החוק מכל הסוגים. הגיע הזמן שידונו כל ישראלי על-פי החוק, באופן ענייני למעשיו. כך ילמדו כולם שיש שכר למעשים רעים וכי אחריות למעשים זו לא סתם מילה במילון אלא מילה בעלת חשיבות עליונה. כאשר ידעו כאן לקבל אחריות למעשים, בכל הרמות ובכל הדרגים, נעלה סוף-סוף כיתה להיות ככל העמים התרבותיים.

המבקש הראשון הוא צחי הנגבי, היום איש-קדימה, לשעבר איש-ליכוד פעיל ונאמן, כל חייו קודש לפוליטיקה ולמפלגה, ידוע במעלליו כפורע חוק בנעוריו שבמהלך התבגרותו הפך לבן-אדם שקול בתחום הקריירה שלו. הנגבי הצליח בקריירה והתברג יפה בצמרת השלטון עם כמה תפקידים ברמת שר, שאת חלקם ביצע עם "תוספות" שהביאו אותו לבית המשפט. האשמה קשורה ל"מינויים פוליטיים" - "נורמה" ידועה בין שרי ישראל מכל המפלגות. הנגבי זוכה מהאשמות אלה והורשע במתן עדות שקר (הקשורה למינויים הפוליטיים). את עדות השקר מסר בעודו מכהן כשר בישראל, בזמן היותו פוליטיקאי רב-ניסיון, אדם בוגר המבדיל בין טוב ורע, ומודע למקומו בהיררכיה ולדוגמה שעליו לתת כאיש ציבור בכיר שאמור להיות ללא רבב. לקראת גזר הדין של הנגבי, שטרם ניתן ותאריך קביעתו מתקרב, נשלחו לבית המשפט מכתבים של מליצי יושר מתחומים שונים בישראל ומחוצה לה, המבקשים לפטור את הנגבי מאשמת קלון בשל השקר (העונש המקסימלי על עדות שקר הוא שבע שנים). במכתבי ההמלצה סיפרו מליצי היושר על תכונותיו של הנגבי כאיש ציבור מסור שעוסק בענייני ציבור שנים רבות. בין כותבי המכתבים: ראובן ריבלין, דליה איציק, הנשיא לשעבר יצחק נבון, אלי ויזל, יורם קניוק, גיורא איילנד, שופטים וחברי כנסת לשעבר, ועוד. הגדיל לעשות ראובן ריבלין, כאשר בראיון ברדיו סיפר למראיינת איזה אדם יקר הוא צחי הנגבי, שהוא מכירו עוד מאז שהיה ילד, כי הכיר את ההורים בעלי הזכויות גאולה כהן ובעלה הנגבי. רמת ההשתפכות על זכויותיו של הנגבי, לא התחברה, לטעמי, עם שולחי המכתבים. בעצם כתיבת המכתבים יוצרים אנשי הציבור שולחי המכתבים איפה ואיפה במקרה הנגבי. הם מסתמכים בבקשת הרחמים על אישיותם הציבורית ומעמדם החברתי-מקצועי ומבקשים, בצורה "אובייקטיבית" כביכול, רחמים עבור הנגבי. לא מתאים שאנשים ברמה כזו יעשו צחוק מבית המשפט ומדעתם של השופטים שיקבעו בקרוב מה שיקבעו, על-פי החוק - בהבאת המלצות על נאשם. וכי היו עושים זאת בעניין נאשם שאינו סלב-איש-ציבור-ותיק בפוליטיקה-בעל "ייחוס משפחתי"? שוב לומדים אצלנו אזרחי ישראל ובני הנוער שבקרוב יהיו חיילים ואזרחים בעלי חובות וזכויות, כי "כל בני האדם שווים אבל ישנם כאלה ששווים יותר". השיטה הישראלית של בקשת רחמים, הקלות, דין מיוחד לאנשים מסוימים מלמדת את כולם כי לחוק אין ערך, כי בית המשפט לא שווה אגורה, שאין שוויון לפני החוק וכי תמיד לחזק, לבעל הקשרים או לחילופין - לבעל הממון, תמיד יש זכויות יתר. הוא אומנם עומד למשפט, אבל בעניין הצדק, יש הרבה סוגי צדק מותאמים לנתבעים ולנאשמים שונים. כל אחד לפי מעמדו.