רצח בחוג לסוציולוגיה

מנויי 'הארץ' התעוררו שני בקרים רצופים לקולות אזעקה בכותרת הראשית. פעמיים חרד ביטאון הבון-טון לשלום המרצים הפוסט-ציונים באוניברסיטאות. שתי הכותרות, של כתב החינוך אור קשתי, הזהירו מפני איומים מימין על החופש האקדמי בחוגים למדעי החברה. באחד מימי שני חשף העיתון כי נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' יוסף קלפטר ביקש לעיין בסילבוסים (רשימות חומר הקריאה הנדרש) בקורסים בסיסיים במחלקה לסוציולוגיה, לאחר שקיבל לידיו טיוטת דוח של המכון לאסטרטגיה ציונית על הטיה אנטי-ציונית בוטה בחומרי הלימוד של רוב המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל. קלפטר הסביר לקשתי יומיים אחר כך, בגיליון יום רביעי, שדוחות כגון זה של המכון לאסטרטגיה ציונית מסוכנים כי הם מהווים "התערבות בתכנים אקדמיים". הדוח, הוסיף העיתון ביום רביעי, הועבר למחלקות לסוציולוגיה בידי המועצה להשכלה גבוהה, עם ההערה ש"זה נראה יותר רציני מהדוח של אם תרצו". הכוונה היא למחקר של תנועת הסטודנטים 'אם תרצו' שפורסם בחודש מאי, ובדק בעיקר את הנעשה במחלקות למדעי המדינה. דוח 'אם תרצו' בחן את התפלגות חומרי הלימוד בסילבוסים בין מאמרים ציוניים ופוסט-ציוניים, ומצא שברוב המחלקות הסוג השני שכיח פי כמה וכמה. בדוח אף נאספו עדויות של סטודנטים על עידוד כוחני של חשיבה אנטי-ציונית בכיתות - כגון עדויות על שיחת אזהרה שנערכה לסטודנטית ששאלה שאלות קשות מדי מרצה שהתבטא בכיתה נגד מדינת ישראל, ועל הורדת ציון לסטודנט שכתב במבחן 'ארץ ישראל' במקום 'פלשתין המאוחדת'. על 'אם תרצו' נסבה הכותרת הראשית של 'הארץ' ביום שלישי. הכותרת קבעה - "תנועת 'אם תרצו' לאוניברסיטת בן-גוריון: 'פטרו מרצים שמאלנים או שנבריח תורמים'". בגוף הכתבה למד הקורא לדעת שהכותרת - שהפכה להנחת היסוד של הדיון הציבורי שהתלקח מיד בתקשורת - היא כותרת מסולפת, שלא לומר שקרית. הידיעה סיפרה על מכתב ששלחו ראשי התנועה, רונן שובל וארז תדמור, לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון פרופ' רבקה כרמי, ובו קבלו על ההטיה האנטי-ציונית הבולטת בחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטה זו, ש-9 מתוך 11 חברי הסגל שלו הם פעילים בארגוני שמאל רדיקלי. הם קראו לנשיאה "לפעול לשים קץ להטיה", אחרת יפעלו הם להצגת הנתונים, העובדות ותוכני הקורסים בפני תורמים פוטנציאליים ונרשמים פוטנציאליים ללימודים. לא היה במכתב כל רמז לתביעה לפטר מרצים. "לשים קץ להטיה" אפשר גם באמצעות בקרה מוסדית פשוטה על איכותם האקדמית של הקורסים. ייתכן שפרופ' כרמי הבינה שמדובר בדרישה לפיטורי מרצים על-רקע אידיאולוגי משום שהיא מנוסה בכך למדי. כרמי התנגדה לדרישות לפטר את ד"ר ניב גורדון מהחוג לפוליטיקה וממשל על-רקע פעילותו למען חרם אקדמי בינלאומי על ישראל. לעומת זאת, סמכה את ידיה לפני כחודשיים על הפסקת עבודתו של ד"ר ירוחם לויט וקטיעת קורס שלימד. לויט, ממייסדי המחלקה לרוקחות באוניברסיטת בן-גוריון, היה לאחר פרישה ולימד שם כמרצה מן החוץ. הוא הודח לאחר שהתבטא בפני תלמידיו שתיתכן השפעה סביבתית על התפתחותה של נטייה הומוסקסואלית. עמדה שיש לה גיבוי מחקרי - אך מתברר שאסור להשמיעה בכיתה. אין זה מן הנמנע שהייתה פה השפעה לעובדות שלויט מתגורר בקריית-ארבע, ושיוזם ההדחה, ראש בית הספר לרוקחות, נקרא פרופ' ריאד אגברייה. פרשת המכתב של 'אם תרצו' עוררה סערה שהשכיחה מעט את פרשת המחלקות לסוציולוגיה מיום האתמול. ועד ראשי האוניברסיטאות הוציא תגובה חריפה נגד מכתבים של שובל ותדמור, נשיאים ורקטורים השמיעו את קולם, שר החינוך גדעון סער התבטא נגד השימוש בנשק התרומות, ופרופ' קלפטר, הנשיא מתל אביב, מיהר לרכוב על הגל ולטהר את שמו שהוכתם אך ביום האתמול בחשד להתייחסות רצינית לדוחות 'ימניים'. "איומים כאלה על ראש מערכת אוניברסיטאית לא זכורים לי", צוטט קלפטר ב'הארץ'. "מעבר לכך, הדלת הפתוחה של אנשי 'אם תרצו' לדרג הפוליטי בישראל היא המטרידה בסיפור הזה".

שני הדוחות, של 'אם תרצו' ושל המכון לאסטרטגיה ציונית, מציירים תמונות דומות למדי: קורסי יסוד שלמים מחדירים בסטודנטים, דור החוקרים העתידי, ידיעות חלקיות וחד-צדדיות על מדינת ישראל ועל הציונות. הדוח של המכון לאסטרטגיה ציונית עוסק במחלקות לסוציולוגיה, וכתיבתו עוד לא הושלמה; מה שהועבר לעיונן של האוניברסיטאות הוא טיוטא, שעדיין אין בה פרק של מסקנות והמלצות. המכון מתכוון לפרסם את נייר העמדה (הדוח) המלא אחרי החגים. הדוח, נכון לעכשיו, סולידי יותר מזה של 'אם תרצו'. הוא נמנע מעיסוק בדברים שאינם מדידים. נזהר בפושרין לאחר קיתונות מי הקרח שנשפכו על דוח 'אם תרצו' בדמות טענות על בעיות מתודולוגיות. בפתיחת ראיון עם מחבר נייר העמדה של המכון לאסטרטגיה ציונית, ד"ר חנן מוזס, ביום שלישי ב'לונדון וקירשנבאום' בערוץ 10, אמר ירון לונדון כי "יש שני דוחות, אחד של גוף רציני ואחד פחות". מסע הדה-לגיטימציה לדוח של 'אם תרצו', הממוסמך היטב למען האמת, נחל אפוא הצלחה. עכשיו נותר לאקדמאים המבוקרים להדביק גם למכון לאסטרטגיה ציונית את מדבקת ה'לא רציני', והכול יהיה בסדר. "ממצאי הבדיקה", כותב חנן מוזס בסיכום נייר העמדה על בדיקת הסילבוסים, "העלו שבכל האוניברסיטאות למעט אוניברסיטת בר-אילן אכן קיימת הטיה פוסט-ציונית ברורה במחלקות לסוציולוגיה (...) באוניברסיטאות תל אביב ובאר-שבע נמצאו קורסים בהטיה קיצונית, למשל קורסים עם 74 מקורות פוסט-ציוניים לעומת 13 מקורות ציוניים, 31 מקורות פוסט-ציוניים לעומת 0 מקורות ציוניים, ו-25 מקורות פוסט-ציוניים לעומת מקור אחד ציוני. התוצאה הסופית לכלל הקורסים [בכל האוניברסיטאות ביחד] הייתה 146 מקורות ציוניים לעומת 440 מקורות פוסט ציוניים, דהיינו יחס של אחד לשלושה". התמונה בפועל קיצונית יותר, משום שמוזס היה זהיר מאוד. 'פוסט-ציוני' במחקר שלו אינו כל מי שחושב שהציונות סיימה את תפקידה, אלא רק מי שכתיבתו האקדמית מלמדת שהוא רואה בהקמת המדינה חטא קדמון, שמלחמת העצמאות היא בעיניו פשע מלחמה ציוני מתמשך, ושהנחת היסוד שלו היא שמדינת ישראל כיום אינה מדינה דמוקרטית אפילו לא באופן חלקי. את זרם 'דור הביניים' בסוציולוגיה הישראלית, בראשות יונתן שפירא ז"ל וסמי סמוחה, מוזס לא כלל בקרב הפוסט-ציונים, ולא ספר באחת הקטגוריות בבדיקת הסיבלוסים – אף שזרם מחקרי זה סבור שמדינת ישראל אינה ממש דמוקרטיה אלא 'דמוקרטיה אתנית', פגומה, הנותנת שוויון זכויות רק ליהודים. אילו כלל מוזס בחישובים מאמרים של אנשי זרם זה, התוצאות המספריות המציבות את מקורות הלימוד הציוניים במיעוט היו בוטות אפילו יותר. כך גם היה לו כלל מאמרים של חוקרים דוגמת אדריאנה קמפ שהפוסט-ציונות, לדברי מוזס, רק מרומזת בהם ואינה מוטחת בגלוי. אותה ד"ר קמפ – רק לשם הטעימה מהדוח המפורט – מלמדת את הקורס 'פוליטיקה וחברה' בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכל ששת המקורות בסילבוס של קורס זה העוסקים בלאומיות שוללים את קיומה האותנטי של תופעת הלאומיות ורואים בה המצאה מודרנית. עוד מלמדת קמפ, חברת ההנהלה של האגודה לזכויות האזרח, את הקורס 'ארגוני שינוי חברתי'. "מתוך שמונה ארגונים המנותחים בקורס", כותב מוזס, "ארבעה הינם בעלי אג'נדה שמאלית מובהקת: שתי"ל, אדווה, אחותי, מוסאווה. הארבעה האחרים נעדרים צביון פוליטי ברור". "היחס שמצאנו, אחת לשלוש בערך, הוא בין ציוני לפוסט-ציוני", מדגיש מוזס. אם היינו בודקים ימני לעומת שמאלני, היחס היה אולי אחת לשלוש-מאות. באופן גס אפשר לומר שזירת השיח הלגיטימית בסוציולוגיה בישראל כוללת את הזרם הציוני הישן המקביל לעבודה ולמרצ, את זרם הביניים הקרוב בעמדותיו לחד"ש, ואת הזרם הביקורתי שמסתובב במחוזות של בל"ד. מרכז וימין כמעט לא תמצא".

מוזס מספק בדוח פסקאות מתוך ספרים ואסופות-מאמרים המככבים בסילבוסים של הקורסים. השכיח בהם, לדבריו, הוא הספר 'החברה הישראלית – היבטים ביקורתיים' בעריכת פרופ' אורי רם. הספר הוא מעין אנתולוגיה של המאמרים הקלאסיים מזרם 'הסוציולוגיה הביקורתית' – אותו זרם פוסט-ציוני מובהק המוביל כיום את המחקר הסוציולוגי באקדמיה בישראל. המאמרים הללו פורסמו במקור בכתבי עת בחו"ל ובספינת הדגל של הפוסט-ציונות האקדמית בישראל, כתב העת 'תיאוריה וביקורת'. וכך מצטט מוזס מתוך מאמרו של רם עצמו המופיע בספר: "הסוציולוגיה הביקורתית רואה את עצמה כמחויבת לערכים מסומים ולקידומם, ולביקורת הסדר החברתי הקיים. (...) המכנה המשותף לסוציולוגים הביקורתיים: הטענה שישנה פסגה גבוהה יותר מפסגת החזון הציוני שממנה ניתן להשקיף על המציאות העכשווית. הנחת המוצא אותה באה הסוציולוגיה הביקורתית לקעקע היא כי החברה הישראלית הינה שם נרדף לחברה היהודית בארץ ישראל". במאמר גם מוגדר ההבדל בין 1948 ל-1967 כך: "מַעבר מקולוניזציה טהורה המוגבלת בתביעותיה הטריטוריאליות, שהייתה אופיינית לתנועת העבודה, לקולוניזציה טהורה מוחלטת, האופיינית לימין הלאומני ומאופיינת בשאיפה להתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בלא להתחשב בהרכב האוכלוסיה". אין כמעט קצה לצימוקים הנוספים שמוזס שולה מספרי היסוד של תלמידי הסוציולוגיה באוניברסיטאות ישראל. בספר 'אי/שוויון', למשל, מופיע מאמרו של יואב פלד 'אזרחות' הקובע כי עד לשנים האחרונות "השתמשה האליטה היהודית-אשכנזית-גברית של ישראל בתפיסה הרפובליקנית של אזרחות כדי להעניק לגיטימציה לזכויות היתר שהיא נטלה לעצמה באמצעות שליטתה במדינה ובמוסדות ציבוריים אחרים, בשעת מימוש המיזם הקולוניאלי הציוני". ניצולם של נשים, מזרחים, פועלים וערבים לצורך פרויקט הנישול הציוני הוא תֵמה העוברת במאמרים כחוט השני. כנראה כדי להעלות חיוך בפניו העגומים של הקורא מצטט מוזס בין היתר גם ממאמר של גליה זלמנסון-לוי המופיע בספר חביב-המרצים 'המיליטריזם בחינוך'. זלמנסון-לוי קובלת על כך שחוברות לימוד תנ"ך בחינוך הממלכתי "אינן מציינות כלל ששמות רבים המוזכרים בהן הם של מקומות הנמצאים בשטחים כבושים" וניתן להסיק מהן "כי הארץ שהבטיח אלוהים ליהושע כוללת את השטחים הכבושים". חוצפן היהושע הזה. הלאה משם בנייר העמדה, כשמפורטות למשל תוכניות כנסים בחסות מכוני המחקר של האוניברסיטאות בשיתוף ארגונים לאומניים ערביים כמו עדאלה ומוסאווה והרצאות כגון "פלשתין כגלות" (פרופ' עדית זרטל) ו"מדוע עדויות חיילים אינן מסייעות לקורבנות בשטחים הכבושים" (יוסי וולפסון), ספק אם החיוך נשאר על פני הקורא. מוזס הוא איש מדע המדינה, שנושאי מחקריו הם על גבול הסוציולוגיה. הדוקטורט שלו, שנחתם לפני כשנתיים וזכה להתעניינות תקשורתית, עסק בתהליכים עכשוויים בציונות הדתית. מוזס מיפה בו, גם מספרית, את תת-הזרמים בתוכה ואת עמדותיהם. את הרעיון לבדוק את מצב המחלקות לסוציולוגיה בישראל הוא זה שהציע למכון לאסטרטגיה ציונית. למה דווקא סוציולוגיה? "כי היא נכבשה כולה בידי הזרם ה'ביקורתי'", הוא מסביר. "להבדיל למשל מהיסטוריה, ששם ההיסטוריונים החדשים, שאמנם מרבים לדבר עליהם, הם מיעוט די רדום. במחלקות לסוציולוגיה הפוסט-ציונים בשיא כוחם, ובאוניברסיטאות מסוימות הם נותני הטון".

יש לסוציולוגים השפעה מיוחדת על המדיניות, על המציאות?

"אני לא יודע אם יותר מחוקרים בדיסציפלינות אחרות, אבל השפעה חזקה. הם מייצרים ניירות עמדה משפיעים. פוליטיקאים זקוקים לחוות דעת של מומחים; הרי הם לא יכולים לדעת לבד הכול. וכך למשל בוועדת גולדברג על הבדווים בנגב, אורן יפתחאל, חוקר גיאוגרפיה חברתית מבאר-שבע, מקדם את האג'נדה של להכיר בכפרים ולתת לנגב להיכבש בידי הבדווים. סוציולוגים מעורבים מאוד גם למשל בתחום המהגרים באפריקה, ומקדמים את הכנסתם בלי סינון".

והרשויות שמקבלות את חוות הדעת הללו מהסוציולוגים לא מבינות שיש כאן אג'נדה?

"סביר שכן, אבל הם צריכות ליישר קו. להראות שהן בתוך התמונה, בתוך גבולות הלגיטימציה. את הגבולות האלה של השיח הציבורי מסמנים בישראל אנשי מדעי החברה והרוח, האליטה התרבותית והאקדמית. הם קובעים מהם הערכים הראויים. בדיון הציבורי בישראל כולם, גם אנשי ימין, עסוקים בלהצדיק את עצמם על-פי הנורמות הללו. וכך גם קובעי המדיניות".

"ההשפעה היא גם מעשית יותר", מוזס מוסיף. "מכוני המחקר מייצרים פעילות, חוות דעת, פניות לבתי משפט. הם חברים במכונים ועמותות שמשפיעים על סדר היום ומפציצים את בג"צ. ישנה למשל עמותת 'בַּמקום' שכמה סוציולוגים פעילים בה מאוד, שמגישה התנגדות לכל בנייה יהודית וכך מעכבת מתן אישורים. מי שמפתח ומטפח את העמותות הללו הוא האקדמיה. והסוציולוגיה, יותר מענפים אחרים, משפיעה על השיח ועל המציאות בכיוון פוסט-ציוני".

נדמה שהסוציולוגיה גם קלה יותר לשימוש פוליטי. מאמרים מחקריים של סוציולוגים נראים במקרים רבים כניסיון פובליציסטי לבסס טענות אידיאולוגיות. סוציולוגים מתווכחים ביניהם על השקפת עולם.

"אפשר להגיד את זה על כל מדעי החברה. ההבדל בין מדע לפובליציסטיקה הוא שעליו לעבור במבחן התיאוריה. במדעי החברה התיאוריה אולי לא יכולה להיות אחד לאחד, כי התופעות מורכבות מאוד, אבל עדיין זה לא יכול להיות באוויר. הרבה מאנשי מדעי הטבע חושבים שמדעי החברה אינם מדע, אבל אני לא ממליץ לאמץ את הטיעונים הללו. יש סיבות טובות לקבוע שזה כן מדע. לתקוף את הסוציולוגיה כולה לא יהיה ממין העניין. יש תיאוריות סוציולוגיות שצריך לבחון אותן בזהירות, ולתקוף אותן ספציפית. וכאלה הן לדעתי תיאוריות בסוציולוגיה הביקורתית, שלא עומדות על שתי רגליים". בעניין זה הוא כותב בנייר העמדה שלו שהסוציולוגיה הביקורתית פוגעת באיכות המחקר האקדמי. לדבריו, החלוקה בין סוציולוגים 'שמרנים' ו'ציונים' לבין סוציולוגים 'ביקורתיים' ו'פוסט-ציוניים' היא למעשה, במידה רבה, גם חלוקה "בין חוקרים המחויבים לנורמות המחקריות" לבין "חוקרים התופסים את עיקר עיסוקם בקידומה של אג'נדה אידיאולוגית". "התוצרים המחקריים המוטים של אסכולת החוקרים האנטי-ציוניים", הוא כותב, "לוקים לא אחת בפרשנות מוטה, בהחלה אנכרוניסטית של מערכת מושגים מתקופה אחת על תקופה אחרת, ביישום תיאוריות כלליות בלי להתייחס לייחודיותו של המקרה הציוני, בהתעלמות מההקשר התרבותי והפסיכולוגי של מושאי המחקר, בהתעלמות מהאקטיביזם הפלשתיני בייזום הסכסוך, ובסילוף מכוון של עובדות על-מנת שאלו תצדקנה את התיאוריה". מוזס מפרגן, בסך הכול, לדוח המוקדם יותר של 'אם תרצו', אם כי יש לו לדבריו השגות מתודולוגיות קלות עליו. "הם סטודנטים, ואנחנו מכון מיושב יותר, ולכן יש שוני בטון של הדוחות. לנו גם חשוב יותר להפגין את המחויבות הכנה שלנו לחופש האקדמי. לכן אני מסתייג מהמסקנות המעשיות שלהם. למנוע תרומות זה לא הכיוון הנכון, וזה גם לא יעבוד. צריך להיכנס פנימה לאקדמיה, לנסות ליצור אלטרנטיבות. הפוסט-ציונים השיגו חלק ממעמדם, לא את כולו, ביושר. הרי הם לא טיפשים. יש להם אמירה. בעיניי האמירה הזו בעייתית מאוד, ואם הצד הנגדי בחברה הישראלית רוצה להתחרות בהם הוא ישיג את זה לא בהקמת עוד ישיבות אלא בכניסה לאקדמיה".

ודווקא מהדוח שלך רואים כמה קשה להיכנס אליה אם לא רוצים לכופף את הראש ואת העובדות בפני המרצים בעלי הסמכות.

"גם זה נכון. מדברים על מקארתיזם, וזה המקראתיזם. השיח האקדמי מתקיים לפעמים כדיון במעמד צד אחד. סיפר לנו למשל פרופ' ארנון סופר שעבודות גרועות מכל בחינה אקדמית שהיא מאושרות בקלות רק כי הן שמאל רדיקלי. כמובן לא יכולנו להוכיח את זה, אז לא נמצא בדוח. ועל כך נוספת בעיה אקדמית יותר, הנטייה לאכוף את התיאוריה על המציאות. נשענים בעיקר על תיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות ופוסט-מרקסיסטיות, שהן פופולריות בקמפוסים מערביים בשל רגשי האשמה שלהם כלפי מדינות שהיו מושבות שלהם. ומחילים את זה על ישראל, ואפילו רואים בה את אחרונת המדינות הקולוניאליסטיות, בלי קשר למציאות. "לאנטי-ציונים יש משום כך עמדת זינוק טובה יותר באקדמיה, כי חוקר שרוצה להתקדם צריך לפרסם בכתבי עת מדעיים, מוטב בחו"ל, ושם חומר אנטי-ישראלי מתקבל בברכה ואילו חומר פרו-ישראלי לפעמים פשוט לא יתקבל. בצורה הזו, השליטה האנטי-ישראלית באקדמיה מזינה את עצמה ומנציחה את עצמה".

ואחרי כל זה אתה חושב שתעודד סטודנטים ציונים ללכת ללמוד סוציולוגיה ולהשפיע מבפנים?

"להיות מיעוט זה לא כל כך נורא. הסטודנט צריך להיות מודע לכך שמה שהוא לומד הוא תלוי תיאוריה. שעליו להיות ביקורתי כלפי החומר ששמים בפניו. נכון שזה פרופסורים, אבל גם הם רק בני אדם. שיידע כל מה שמתבשל מאחור. שיהיו לו כלים להתמודד. אבל הוא לא יוכל להתמודד לבד, וההתמודדות האמיתית תהיה כשיהיה בית אקדמי לכל זה. יש מספיק כסף שמסתובב אצל אנשים ציונים בארץ ובעולם, וצריך להפנות אותו לכך".