כן, ההומור של ברגנר השתמר, אבל אי-אפשר לומר עליו שהוא כעת במיטבו. זה לא רק בגלל הגיל שכבר נותן בו את רישומו. "נפלתי, אתה יודע", הוא מספר. "פתאום מצאתי את עצמי בבית-חולים. שמו אותי בחדר לבד. מילא. כשנכנסתי לחדר האוכל, לא האמנתי למה שראיתי. פני החולים היו מעוותות כמו הדמויות שציירתי. הינדה, שאלתי את הבת שלי, איך הציורים שלי הגיעו לבית החולים?" שפתו נותרה ברגנרית טיפוסית. העברית שלו רחוקה מלהיות מושלמת והיא מהולה ביידיש, באנגלית, אולי גם בשפות נוספות. איך זה קורה לו לאחר 60 שנה בארץ?- "שויען זעכציק (כבר שישים)?" הוא תוהה ומאלתר תירוץ. "למדתי בוורשה בבית הספר של ה'בונד'. הם היו שם נגד העברית ומאז היא לא נכנסת לי לראש. אולי אני דיסלקטי?..." ברגנר מדבר בשפת האסוסיאציות, מקפץ מנושא לנושא. כשאני שואל אותו אם חרף הבעיות שיש לו פה ושם עם העברית, הוא מרגיש לגמרי ישראלי, ברגנר משיב כדרכו: "קודם כל אני יהודי. איך מרגישים לגמרי ישראלי? בשום דבר אני לא לגמרי. תמיד יש ספקות. למה כל-כך אהבתי את המחזות של נסים (אלוני)? – מפני שאצלו שום דבר לא היה עד הסוף. תמיד זה על-יד. כשנסים לא היה בטוח באיזו מילה, הוא היה שולח אותה ל...טיול. גם כשהייתה חוזרת עדיין על-יד, זה כבר היה משהו אחר". אתה מתגעגע לנסים?

"כן, כל הזמן. גם ליוסי (בנאי). הם חסרים לי. ושלא תבין אותי לא נכון. לא היינו כמו זוג יונים. ידענו גם לריב. נסים אמר שאם לא רבים, אז לא חברים כמו שצריך. חברים אמיתיים רבים ועושים שולם. בעיקר רבנו בתיאטרון. התפקיד שלי שם היה להכין תפאורות ותלבושות להצגות שלו, אבל אני הכנסתי את האף לכל דבר ונהיה שמח". יש המתפלאים מה חיבר אותו, היידישאי כל-כך, עם אלוני, בן המשפחה הבולגרית מפלורנטין. "הכל התחיל מהתפאורות שהביאו לנו חברות לכל החיים", הוא שח ותולה מבט רווי געגוע בצילום ישן-נושן שלהם, הניבט מהקיר אל שולחן העבודה שלו. "בהתחלה הכנתי תפאורות ללהקות צבאיות במסגרת שירות המילואים שלי. אחר כך הזמינו ממני עבודות לתיאטרון, גם להצגות ביידיש. איך אומרים? – כל העולם במה. אבל לא היה כמו לעבוד עם נסים שגם איירתי ספרים שלו ואוי, כמה שתינו יחד. המון!"

הוא השפיע עליך?

"בלי סוף, אם כי אני לא יודע מי מאיתנו השפיע יותר. הרבה פעמים הרשיתי לעצמי לגנוב ממנו רעיונות. עד היום אני יודע בעל פה קטעים ממחזות שלו. לא פעם אמרתי שהוא פתח את השער לחנוך לוין, אבל כנראה פתח יותר מדי. לוין ירד יותר מדי בכתיבה שלו. כשיורדים, צריך לדעת כמה לרדת. לכן, לא אהבתי את ההצגות הגדולות שלו. ואילו הטקסטים של נסים יישארו לתמיד".

וכיום?

"אין כמו נסים. מיקי גורביץ' הוא בתיאטרון 'החאן' הממשיך שלו". ברגנר קם ממקומו, ניגש לאחת המגרות, הופך והופך בה ודולה ממנה את תוכניית הצגת "אהובת הדרקון", שהעלה התיאטרון הירושלמי. "איזה הצגות יפות עושה מיקי", הוא מהלל ואגב כך נותן להבין שחרף גילו הוא מעורה בתיאטרון העכשווי.

אנחנו חוזרים אל הציורים שהם כל חייו. יש דבר כזה ציור יהודי? – אני מבקש לשמוע ממנו. "אם יש בציור טרגדיה עם הומור, זה ציור יהודי", הוא קובע.

כמו של מי?

"כמו הציורים של שאגאל. בציורים שלו הוא היה מאוד יהודי. אבא שלי ( המשורר מלך ראוויטש – י. ב-א) הכיר אותו".

ואתה?

"פעם ראיתי אותו בפאריס. הצגתי שם באיזה מוזיאון קטן וישן, שפונקט היה ליד המשרד שלו. אני זוכר אותו עומד ליד הדלת, מסתכל על התערוכה שלי מהצד ויוצא החוצה מבלי להגיד מילה. כנראה, עניין של כבוד. יכולתי להגיד לו שאני הבן של מלך, אבל לא רציתי. עניין של כבוד, אמרתי..." למחרת, ברגנר מתקשר פתאום אלי. "אמרתי לך ששאגאל הוא הצייר הכי יהודי", הוא מפתיע אותי בחיוניותו. "אז אני רוצה לתקן. מאוריציו גוטליב, הצייר המוכר בציור יום הכיפורים שלו בבית הכנסת, הוא הכי יהודי שהיה..." משהזכיר את אביו, אנחנו מגלגלים את סיפורו מבראשית. "מקשרים אותי, בצדק, עם היידיש, אבל השפה הראשונה ששמעתי הייתה גרמנית", ברגנר מעיר. הוא נולד בווינה, בן למשפחה ספוגת אמנות. אמו, פאניה, בת העיר לודז', הייתה זמרת מצו-סופרן. היא הגיעה לבירת אוסטריה עם מלגת לימודים ופגשה את אביו, אז עובד בנק ולדברי ברגנר, בן שיחם של סטפן צווייג ופראנץ ורפל. "היא נתנה את הקונצרט האחרון שלה כשהייתי אצלה בבטן", הוא מספר. שמו הרשמי של אביו, זכריה חנא ברגנר, אפעס לא הצטלטל לאב כשם ההולם משורר. הוא התלבט אם לאמץ את שמו של המשורר היידי האהוב עליו, מלך כמלניצקי, או שמא להיקרא ינקו ראוויטש, גיבורו של סיפור שאהב. ההכלאה בין השמות הביאה לו את שמו המלכותי. "הם היו שלושה אחים וכל אחד מהם הסתובב עם שם משפחה אחר", מספר ברגנר. "אבא נהיה ראוויטש, אחיו הצעיר, הרץ, שהיה סופר, נשאר ברגנר ואילו לאחיהם הבכור קראו משה הררי".

מה פתאום הררי?

במקום להסביר בפשטות שזהו התרגום לעברית של שמם, ברגנר מפליג בסיפור ואגב כך נוטל לידיו את ה"שטקאלע", מקל ההליכה הדקיק של דודו. הדוד משה, שהיה מבוגר מאביו בשנה, ברח בשנת לימודיו האחרונה מהגימנסיה ועלה לארץ האבות. כאן למד ציור ב"בצלאל", היה מעורב בהרפתקאות שונות, שירת בגדוד העברי וכשחזר לארץ-ישראל, האידיאלים התפוגגו. הוא נסע לאחיו – זכריה, כזכור – כדי להשתלם בווינה בציור, אבל נפשו התערערה ויום אחד ירה בעצמו ושם קץ לסבלותיו. יוסל, אחיינו, היה אז תינוק בן חצי שנה. הוא הכיר את דודו מהסיפורים וצילום גדול שלו, כשומר עברי מקושט בכפייה ובעבאיה, חמוש ברובה, חולש על הסטודיו שלו. על הדלת – אחד הציורים שהוריש. וכן, שנים לאחר שהשיב דודו הדווי את נשמתו לאלוקיו המשיך אחיינו להשתמש בקופסת הצבעים שלו... הוא מעולם לא נקרא יוסף וגם לא רצה להיקרא כך. בצאתו לאוויר העולם, העניק לו אביו שני שמות – ולדימיר, ללא שום קשר ללנין, שם של גויים, שצלילו מצא חן בעיניו ויוסיף, שם שצלצל לו כיהודי דיו. אמו קראה לו בובי, לא בדיוק לשביעות-רצונו, בשביל סבתו בעיירה, שאצלה היה שוהה ממושכות, הוא היה תמיד יוס'לה ולימים, כשהיגר לאוסטרליה, כינוהו ג'ו, אבל מבחינתו היה ונשאר יוסל. בהיותו בן שנה, עקרה משפחתו לוורשה. אביו היה מזכיר אגודת הסופרים היהודיים בבירת פולין. ביתו המה בוהמה. כששואלים אותו כיצד היה לצאת מבית כזה, אומר ברגנר במשובה: "מי שגדל בבית כמו זה שבו גדלתי לא יכול שלא לצאת ממנו א-ביסאלע (קצת) משיגע".

כשברגנר נשאל לגבי נוף ילדותו, הוא פושט על עמדה אסטרטגית בסטודיו שלו ודולה ספר בכריכה אדומה, המוכר לי היטב כזה שהנציח לפני 40 שנה את שרגא פרידמן, שחקן "הבימה", עם פטירתו בחטף. "היינו שכנים ברחוב גנשה 21", הוא מציין ומצביע על ציור רחוב ילדותם, שצייר לספר וממנו עולה ההווי מאז עם טיפוסים כמו מוכר הכעכים, סבל הפחמים והאיש שגלגל את הקתרינקה, כדבריו. פרידמן היה שכנו. בכיתתו למד יורק, ילד שלימים נודע כאמרגן של המדינה, גיורא גודיק. כיתה מעליהם למד מארק אדלמן, סגן מפקד גטו ורשה הבונדאי. ברגנר ניגן באורגן והתרוצץ בין רגלי האורחים הבוהמיינים, בהם פרץ מרקיש, ש"היה יפה מאוד" ואורי צבי גרינברג ש"עדיין לא כתב שירים כמו אלה שאיתם התפרסם כאן" וגם יצחק בשביס-זינגר. בין האורחים היה איציק מאנגר. "הוא היה פואט טוב, אבל נגד אבא שעזר לו", טוען ברגנר. "למה? – כי הוא היה אגוצנטרי שכזה..." בין שכיות החמדה האצורות אצלו גם ציורו הראשון. רואים בו ליד רכבת נוסעת אשה וילדה אחוזות תמיהה ולאורך הפסים גופת גבר מרוסקת, שגפיה מנותקות ממנה. מתחתיה כתב יוסל הילד ביידיש: "וואס וועל איך טאן?", היינו מה אעשה? מאז הוא מצייר, אבל עד היום הוא מסרב להיקרא אמן. "כשקוראים לי אמן, מיד אני מתקן ואומר שאני צייר", הוא מבהיר. "צייר זה מקצוע. מה זה אמן? נותנים א-שמיר (מריחה) וזה א'ב של צייר. כשאמרתי לאבא שאני רוצה להיות צייר, הוא אמר שקודם חשוב שיהיה לי מקצוע ושלח אותי לבית-ספר טכני, אולי בגלל שחשב שיצא ממני מכונאי". למלך ראוויטש לא בדיוק היה זמן להשגיח על מהלכי התכשיט. הוא נדד בעולם חמוש במצלמה. בין שלל הרפתקאותיו הגיע לאוסטרליה, מצויד במכתב מאלברט איינשטיין, לא פחות ופתח במגעים ל...הקמת מדינה יהודית בקימברלי, חבל ארץ נידח ביבשת החמישית. אותה יוזמה תמהונית העלתה חרס, אבל כעבור שנים אחדות, כשאירופה החלה מתכסה בחשרת העבים המאיימת של הנאציזם, הרחיקה משפחת ברגנר עד מלבורן. קודם לכן, כשראוויטש ביקר בברלין לאחר עליית הנאצים לשלטון, התמלא באימה. מצמרר לקרוא שיר שבו חזה את הבאות: "על גדות מימיה של הוויסלה/ בתי-עולם יהודיים יצמחו/ על פני שווקים, סמטות עיירת,/ רחבי ערים, במרומי קרת". ראוויטש קרא ליהודי פולין להימלט על נפשם, קריאה שבמידה רבה הייתה קול קורא באפלה. הברגנרים יצאו ב-37' באונייה שהפלגתה מסביב לעולם עד אוסטרליה נמשכה חצי שנה. באונייה התפתחו קשרי רעות עמוקים בינו לבין יוסל אחר, הסופר והמספר יוסל בירשטיין שכאח היה לו. כעבור זמן, בתקופת מלחמת העולם, שירתו יחד בצבא האוסטרלי. אז כבר היה צייר צעיר ומבטיח, שלא נזקק לאישורו של אביו כדי להתחיל ללמוד בבית הספר לאמנות שליד הגלריה הלאומית במלבורן ולפרנסתו עבד בבית-חרושת לגרביים. ברגנר התחיל כצייר חברתי שצייר ציורי-מחאה שבהם מחה בשם האבוריג'ינים, הילידים האוסטרלים על קיפוחם. לפתע התהפך עליו עולמו כצייר צעיר. "כשהגיעו הידיעות מהשואה, עברתי לציורים יהודיים", הוא נזכר. "החדשות שהגיעו מאירופה גרמו לי 'שוק' גדול. מרחוק ציירתי את השואה כפי שראיתי אותה בדמיון שלי. מי יכול לצייר אגרטלים במצב כזה?" כשהשתחרר מהשירות הצבאי וחזר ללימודיו באקדמיה, פגש סטודנטית לאמנות, צעירה ממנו בשבע שנים, ממוצא גרמני-סקוטי, לא יהודייה. ביניהם התלקחה אהבה. אודרי קלר הפכה לאודרי ברגנר, ציירת ומעצבת תפאורות לתיאטרון מוערכת בזכות עצמה. היא הלכה בעקבותיו, תחילה למונטריאול שבקנדה, שם אביו שהה באותה עת, לאחר מכן לישראל. מערכת היחסים הסבוכה שלו עם אביו זכתה שם לפיתול נוסף. "הבאתי למונטריאול שניים-שלושה ארגזים עם ציורים", סיפר לרות בונדי, מידידיו, בספר "עיקר שכחתי", שהקדישה לו. "יוסל, אדם טוב', אמר עלי, לא צייר טוב. אבא היה נוכח שם בתערוכה, שם הצביעו עליו בפעם הראשונה כאבא של יוסל ברגנר ולא עלי כבן של מלך ראוויטש. כשכעבור שנים אחדות בא ארצה וחי כאן את השנים האחרונות שלו, הופתע למצוא אצלי ספרים שכתב. 'צריך להכיר את השונא', אמרתי לו..."

ב-50' הגיע ברגנר לישראל. זה היה מתוך ציונות? – אני שואל אותו. "איזו ציונות?", הוא משיב בשאלה. "היהודים הקימו מדינה, אז כיהודי הצטרפתי אליהם, בלי אידיאלים. הייתה אנטישמיות בכל מקום. כן, גם באוסטרליה. 'יהודים, צאו!', כך אמרו לנו".

ואשתך אודרי?

"כשהיינו בדרך הנה במונטריאול, אבא לקח אותה לידיים. תוך חודש היא קראה את 'מוטל בן פייסי החזן' של שלום עליכם ביידיש. היא יודעת פרפקט יידיש!" כשהם הגיעו לנמל חיפה, המתין להם שם בירשטיין, אז רועה בגבת והביא אותם לקיבוצו. הפסטורלה שם לא המיסה אותם. שני הציירים הרגישו שהעסק לא ממש בשבילם. ליתר ביטחון סרו אל מזכיר המשק, שלימים הוכר כשר החקלאות חיים גבתי. הוא הסביר לשניים בעדינות שלאחר חמש שנות חברות בקיבוץ יוקצב להם, אולי, יום אחד בשבוע לציור. "הרמנו את הפיסאלאך (הרגליים) וברחנו משם", ברגנר לא ישכח. הם נדדו קצת. ברגנר נדחה אחר כבוד על-ידי אגודת הציירים, שאליה ביקש להתקבל. "אתה גלותי!", הטיחו בפניו ראשיה. אבל מי שמכיר את ברגנר, איש-רעים להתרועע, לא יתפלא שגדולי מתנגדיו, בהם יוסף זריצקי ונחום גוטמן, הפכו עד מהרה לידידיו הקרובים. לדבריו, כשהוענק לו ב-80' פרס ישראל, הגלותיות, כביכול, שלו הועלתה על נס. "ציינו לזכותי שנשארתי בראש ובראשונה צייר יהודי ולא רק ישראלי", אומר ברגנר. זה היה ב-80', אבל בראשית דרכו כאן, כשרצה להציג את ציוריו ונדחה על-ידי האגודה, היה זה הצייר ראובן רובין שפרש עליו את חסותו וארגן לו תערוכה בגלריה. חנה רובינא הייתה בין הראשונים בארץ שרכשו ציור שלו. גלריה "דן", שבה תוצג בשבוע הבא תערוכתו, שוכנת כיום בבניין ברח' גורדון שבו התגוררה הגברת הראשונה של התיאטרון העברי. שבע שנים חיו ברגנר וזוגתו בצפת, שם פתחו גלריה. מזה עשרות שנים הם מתגוררים ברח' ביל"ו, בלב תל אביב, בנוף שקצת מזכיר את השטייטל של פעם. חלק ניכר מזמנו עובר עליו בסטודיו שעל אחד מקירותיו, בין שלל הענתיקות, מתנוסס השלט ..."ברית העובדים המזדקנים". ווס איז דוז, מה זה? – אני שואל אותו. "א-לאנגע מאייסע (מעשייה ארוכה)", הוא עונה. "יוסקוביץ' (זאב יוסיפון, מנהל תל"ם, תיאטרון למעברות, שמזה 35 שנה כבר אינו איתנו – י. ב-א) גנב את השלט מאיזה משרד והביא לי..." נשמע מוזר? – לא במקרה של ברגנר. העולה החדש מצא עצמו מהר מאוד בלב הבוהמה. המשוררים אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ויוכבד בת-מרים היו בין ידידיו הקרובים, אבל לא אלתרמן, חובב הטיפה המרה כמוהו. עם המשורר יונתן רטוש, ה"כנעני", לו, ה"גלותי", היו יחסי אהבה-שנאה טעונים, שבשיאם, בעודם שתויים, כמעט התלקחה ביניהם ב"כסית" תגרה אלימה. "זאקי, המלצר הערבי שם, שהוא עד היום חבר שלי, הפריד בינינו", מספר ברגנר. "אם לא, לא הייתי רוצה לחשוב מה היה קורה..." יש לו ביקורת על הציור המודרני. "אם ציור דומה מדי לצילום, זאת לא אמנות", הוא סבור. "היום הכל אויסגמישט (מעורבב). אם באלטע צייטען (בזמנים הישנים) היו שמים כמה אפקטים בציור, היום הכל אפקטים. זה מרגיז אותי. כך ציירים הורגים את הסיפור שבציור שלהם וגם את עצמם". לברגנר יש המון ידידים – ומשפחה גרעינית קטנטונת. בתו היחידה, הינדה, שנקראת על שם סבתו, עובדת בחנות ספרים. "היא לא מציירת", מעיר ברגנר, "אבל אלכס, אחת משתי התאומות שלה, מציירת יפה מאוד. קניתי ממנה שלוש תמונות".

אתה, הסבא שלה, קונה ממנה?!

"נו, מה – כולם לוקחים ממני ציורים גם בחינם ואני משלם. חשוב לי שהנכדה שלי תדע שציור זה מקצוע".

לבסוף, בגיל 90 איזו משאלה יש לך?

"כשנפלתי ונפגעתי, לא יכולתי לצייר. זה עשה לי א-שמערץ (כאב) יותר גדול מהמכה שקיבלתי. הייתי מוכרח לחזור למכחול. אני לא יכול בלי לצייר. כל מה שאני רוצה זה שיהיה לי כוח לצייר כמה שאוכל..."