כבר שני קיצים ברציפות ש"רמזור" כובשת את שיחות המסדרון. היא אומנם לא משודרת כרגע על המסך אבל איכשהו "רמזור" של אדיר מילר פשוט לא עוזבת את התודעה. בשנה החולפת הספיק הפורמט להימכר לשידור בארצות הברית וגם לאחרונה להיות מועמד לפרס האמי הבינלאומי - שני הישגים מרשימים, במיוחד כשמדובר במדינה שעד לתקופה האחרונה לא ממש הצליחה לייצא החוצה יצירות טלוויזיוניות. העניין הוא שידענו פה בארץ סדרות טלוויזיה קומיות בעבר, ו"רמזור" לא המציאה ז'אנר מיוחד שלא הכרנו בעבר. אז למה היא כל כך מצליחה בארץ, ויותר מכך - מה הדבר המיוחד בה שתפס את עיניי האמריקנים?
במרכז העלילה, כידוע, עומדים שלושה גברים, פשוטים למדי, הרבה יותר משהתרגלנו להכיר בקומדיות הטלוויזיוניות שלנו. אותה שלישיה גברית מניעה את כל העסק בלי לשכוח את העולם שסביבם, על נשותיו וילדיו. "הבסיס של הסדרה הוא אוניברסלי, כזה שפונה לדאגות של החברה המערבית שעסוקה מאוד ביחסים בין המינים ובהבדלים ביניהם", מנסה לנתח ד"ר לימור שיפמן מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. "מדובר בנושא שההומור העכשווי עוסק בו כמעט באופן אובססיבי, הרבה בעקבות חוסר הודאות בין המינים שישנו בעולם המודרני. מעבר לכך, יש בסדרה עיסוק מאוד גדול בגבריות ובמשבר של גברים שחיים בעולם משתנה. דווקא בעולם מבולבל כזה היא מעמידה שוב את הגבר במרכז, ולא רק את הגבר אלא את החבורה הגברית, נושא מרכזי בתרבות הפופולרית בישראל. באופן כללי, אותו קהל אליו היא פונה הוא בסופו של דבר בעל זהות ובעיות מרכזיות שקרובות מאוד לשאר הבעיות של אנשים בעולם המערבי".
אלא שאותו עולם מערבי כבר למוד קומדיות, ולפעמים נראה רווי ושבע מניסיונות של כותבים להצחיק אותו ומוגש בפני קהל שהולך ונעשה הרבה יותר חד, ביקורתי ובוחן מבעבר. לכן, יש מי שמאמין ש"רמזור" הצליחה לפצח משהו שדווקא אותם אמריקנים כל-יכולים פספסו - העולם שלפני ואחרי הטבעת. "'רמזור' מעוררת עניין בארצות הברית בראש ובראשונה בעקבות העובדה שזהו סיטקום ששובר את המחיצה שישנה בין שני תתי ז'אנרים מאוד פופולריים של סיטקומים", מסביר ירון טן-ברינק, עורך "רייטינג" ומבקר טלוויזיה לשעבר. "בארצות הברית ישנה חלוקה ברורה מאוד בין סיטקומים שמדברים על רווקים ומיועדים אליהם לבין סיטקומים לאנשים שכבר התחתנו וסובבים סביב מערכות יחסים. 'רמזור' פשוט מצליחה לדבר אל שני הקהלים האלה וליצור הכלאה שמעט מאוד סיטקומים בעבר הצליחו לייצר.
"זה מוצר עם הומור מאוד סולידי, כמעט הומור מצבים קלאסי, וזה יתרון גדול עבורו. הוא לא מוצר מתוחכם שפונה לצופים מסוימים שיושבים רק במנהטן או הוליווד, אלא הוא סיטקום שכולם יכולים ליהנות ממנו במידה שווה תוך כדי זה שהוא לא וולגרי ולא מעליב את האינטליגנציה. סיטקומים עממיים קודמים שנעשו פה היו בעצם קלאסיים וממש לפי הספר. 'רמזור' היא לא כזו וכך בעצם התחיל גל של קומדיות מצבים מסוג אחר", מרחיב טן-ברינק את הזווית ומונה כדוגמה לרסיסי אותו גל שמות של סדרות כמו "החברים של נאור", "אבודים באפריקה" ואפילו את "המשרד" הישראלית. "כל אלה מנסים לייצר ניאו-סיטקום או סוג של 'סיטקום מהדור השלישי", הוא מאבחן.