שלפוחית הסטיגמות היא איבר חיוני, אך לא תמיד מעודכן. אז קבלו עידכון טרי: גם ערוץ 8, הנחשב אינטליגנטי ובין-תחומי כמו האנציקלופדיה העברית, משדר תוכניות תועבה המחוללות בצופה נס רפואי, כלומר - עושות לו בחילה בעיניים. כן כן, התוכנית הוולגרית ביותר שראיתי מעודי משודרת דווקא בערוץ הממושקף עם הנמשים השובבים של סקרנות, ולא בערוץ 2, המיועד לכאורה לחדלי-האופקים.
אני מתכוונת לסדרה '1,000 דרכים למות', המגישה מחרוזת עליזה של מיתות-ביש שאירעו במציאות, כגון בחור שהטיל את מימיו על גדר חשמלית ונצלה, והתבשלות בסיר קניבלים בני זמננו. טרגדיות אמיתיות אלה הפכו בסדרה לנגיסי זימה פיקנטיים (שהרי אסון של מישהו אחר, במיוחד אם אירע בנסיבות ביזאריות, הוא בגדר זימה). זהו, בעצם, המקדונלדס של המוות.
ישבתי כמטחווי איכסה מול ערוץ איכותי-עלק, וצפיתי במחרוזת זוועות קצבית המלווה בקריינות גסה, ואף צוהלת-לאידם של הנפטרים! הקריין תיאר את מקרי המוות בעליצות מחוספסת של כרוז בתחרות רודיאו, שהשתמעה ממנה נזיפה בהפטרים: הייתם חסרי זהירות, ולכן מגיע לכם שלקיתם במוות כה מגוחך ואלים ומגיע לכם שהפכנו אותו לחטיף טלוויזיה דל-טאקט.
רק האמריקנים מסוגלים להצמיד קריינות דידקטית וצדקנית כזו המוצמדת ל'1,000 דרכים למות'. הגויים לא מאמינים כנראה ב"אחרי מות קדושים אמור", כי הקריין לועג לפזיזותם של הנפטרים, ולקינוח - לשונו רוקדת על קברם, כלומר מפיקה ממותם חידודים ירודים. לדוגמה: "נחש הבריח נכרך סביב צווארו של ילד השמנת. ילד עשיר ומפונק שרצה להתרברב בפני חבריו שהוא טייל בג'ונגל, ולא חשב שגורלו יהיה כרוך (תרתי משמע) בג'ונגל לעד". הקריין אף גער במנוח על שאיבד את קור-רוחו, ובמקום לאחוז בזנב הנחש כדי ללפף אותו החוצה מהצוואר, נכנס לפאניקה. הקריין עלץ גם על סופו המר של נער שהציק למשתתפי מסיבה על החוף: הנער זרק חבית בירה למדורה, וזו התפוצצה עליו. החידוד שהוצמד: "הבירה הרסה את חייו".
רוע-לב מיוחד הופגן באייטם שתיאר אוהב טבע שקשר את עצמו לעץ לבל ייכרת, ונטרף בידי דוב. הקריין סיכם את המקרה בשיעור מוסר המחנך את האמריקני שלא לחרוג מהתלם הנורמטיבי-קפיטליסטי: "יש כאלה שרוצים לשרת את הטבע. ואכן, הטבע קיבל כאן שירות", לעג לפסיכי שניסה להציל את היער. ואגב, '1,000 דרכים למות' לא אזכרה את המיתה המשונה של גורי החתולים הישראלים, שאזרחים טובים שפכו עליהם אקונומיקה.
איזו תהום פעורה בין היחס האמריקני למוות כאל מוצר צריכה, לבין יחסו של ג'וליאן בארנס, סופר בריטי מבריק ואלגנטי. בספרו האחרון, 'אין מה לפחד', המוקדש למוות, מצטט בארנס את סומרסט מוהם, שאמר: "הטרגדיה הגדולה של בני האדם איננה שהם כלים, אלא שהם חדלים לאהוב".