עונש חינוכי

הפעילות למען שותפיו למחלה הצטרפה לשורה ארוכה של פרויקטים ציבוריים וחברתיים שלאוטמן הוביל במשך השנים. הפילנתרופיה הפכה זה מכבר לבון-טון בקרב האלפיון העליון, ובעלי אמצעים מאמצים אל חיקם מיזמים חברתיים ומשתדלים לתת לפעילותם העסקית גם נופך של שליחות, אך לזכותו של לאוטמן ייאמר שהוא היה שם עוד הרבה לפני שהעסק הפך לאופנה. כך למשל כנשיא התאחדות התעשיינים הוא ייסד את עמותת 'חשוב תעשיה', שבמסגרתה התנדבו אנשי עסקים להרצות בבתי ספר על עולם התעשיה ועל ערכיו כדי לחשוף את התלמידים אליו. "דרך אותו מיזם גיליתי שקיימת בורות מסוימת בקרב ילדים שבאו מרקע אחר. הם לא ידעו מה זאת תעשיה ומהי טכנולוגיה".

אתה מאלה שנולדו עם כפית כסף בפה. מתי התחיל להטריד אותך מצב הילדים בפריפריה?

"זה קרה אחרי רצח רבין. העובדה שבמדינת ישראל היה רצח על-רקע פוליטי זעזעה אותי מאוד. יחד עם קבוצה של צעירים הקמנו את 'דור שלום', במטרה ליצור דעת קהל, בעיקר של צעירים, שתתמוך בשלום. שלא ייווצר מצב שהרצח יפסיק את התהליך. כך למדתי שהדרך הטובה ביותר להשפיע על הציבור היא דרך הנוער, ובהמשך הקמנו עמותות שעשו עבודה טובה עם נוער. הכיוון היה חינוכי. חינוך לשלום בין אדם לחברו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו. הכיוון לא היה פוליטי. שיהיה ברור - לא אני הקמתי, אלא צעירים הובילו והנהיגו. אני עזרתי ותמכתי בהם, אבל היוזמה הייתה שלהם". לאוטמן וחבריו הצעירים הקימו שלוש עמותות חדשות. "'אחריי', שמפעילה בערי הפיתוח שירותים קהילתיים וחינוכיים לבני נוער, ועוסקת גם בהכנה לקראת השירות הצבאי; 'צב"ע', צעירים בונים עתיד, עמותה שמצמידה חונכים לילדים בני 8-12 שזקוקים לעזרה בלימודים; וישנה גם עמותת 'ח"י', חינוך ישראלי, שפועלת במסגרת רשת הגנים והפעוטונים". לפי הנתונים שמציג לאוטמן, העמותות הללו זוכות להצלחה מרשימה. "בצב"ע יש לנו כ-800 מתנדבים שעוזרים ל-900 ילדים. 'אחריי' זאת בכלל תנועה אדירה, עם סניפים בכל הארץ. מחמם את הלב לראות 3,500 בני נוער, מתוכם 700 אתיופים, עולים להר הרצל בזרועות שלובות. תמיד קיבל אותם שר הביטחון, ולאחרונה סידרתי שיקבל את פניהם שר החינוך".

ועדיין, העמותות של שס לוקחות אותך בסיבוב.

"יכול להיות. לכן הגענו למסקנה שגם כל ההתנדבויות והעמותות הן בשוליים. הבעיה המרכזית היא במערכת החינוך הציבורי. כינסתי אליי הביתה אנשי עסקים, אנשי חינוך, אנשי אקדמיה ומשפט וראשי עמותות גדולות. אגב, שניים מתוכם היו חרדים. אחרי רבע שעה בערך הגענו למסקנה שהבעיה היא לא העמותות, אלא החינוך הציבורי. החלטנו שאנחנו מקימים תנועה שמטרתה להשפיע על ממשלת ישראל להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות. התנועה הזאת, 'הכול חינוך', עובדת חזק ובלי בושה עם לוביסטים ועם יחצ"נים רציניים. עם פתיחת מליאת הכנסת אנחנו מתכוונים ללכת קדימה. אני רוצה לראות איך חברי כנסת מהעבודה, מהליכוד ומישראל ביתנו מצביעים נגד הצעת חוק שלפיה רק בתי ספר שבהם לומדים לימודי ליבה יהיו מוכרים. נראה אותם".

ואם הם יצביעו נגד, למען שלמות הקואליציה?

"לא נעים לי להגיד לך, אבל יש לנו תקציבים יפים, ואנחנו נתחיל לעלות עליהם. נראה את אותו אדון חבר כנסת, שבגלל הסכמים קואליציוניים יצביע נגד לימודי הליבה. ככה נגדיר אותו, כאחד שבגללו כבר 62 שנה אנחנו משלימים עם מציאות הולכת ומתגברת של ילדים שלא לומדים אנגלית ומדעים. נמשיך להעלות את הצעת החוק הזאת שוב ושוב, גם דרך התקשורת, והתקשורת תהיה איתנו והציבור יהיה איתנו. לפי הסקרים, 70 אחוזים מהציבור סבורים שיש לשלול רישיון ממוסד חינוכי שמפלה תלמידים על-רקע מוצא. 75 אחוזים תומכים בנקיטת סנקציות נגד בתי ספר שלא מלמדים לימודי ליבה. גם 75 אחוזים מחברי הכנסת, אם תשאלי אותם בחדר סגור, יגידו שבוודאי שצריך לימודי ליבה. אפילו שני שרים חרדים אמרו לי את זה. אז מה צריך יותר? "דיברתי עם שר שלא למד אנגלית ולא מדבר אנגלית, והוא אמר לי שזה חסר לו. אני שואל אותך: איך שר במדינה מודרנית כמו שלנו לא מדבר אנגלית? לא יעלה על הדעת שיהיו בתי ספר שלא ילמדו בהם אנגלית. אם זה יימשך כך, אנחנו יכולים לקחת מכאן את הילדים והנכדים שלנו ולמצוא ארץ אחרת לגור בה, מפני שפה לא תהיה מדינה. לא תהיה למדינה שלנו יכולת להגן על עצמה. לא תהיה לה זכות קיום, ובוודאי לא יכולת לשמור על רמת החיים שהיא מאפשרת היום לתושביה".

אתה רואה את עצמך לוקח את הנכדים שלך לארץ אחרת?

"לא, כי אני מאמין שאנצח במאבק הזה. אם לא בסיבוב הראשון, אז בסיבוב השני. אני עוד צעיר, יש לי זמן. אני רק בן 75. יכול להיות שחלקים מהתוכנית שלנו יתקבלו וחלקים אחרים לא, אבל נמשיך להיאבק, כי אנחנו מייצגים רוב גדול במדינת ישראל".

לו הייתה כיום בישראל ממשלת שמאל שמתקדמת לקראת הסכמי שלום, גם אז היית תומך בחקיקה במחיר פרישתם של החרדים ופירוק הקואליציה?

"בהחלט כן, כי אני מאמין שאפשר להביא הסכם שלום גם בלי החרדים. מי שקושר את הסכם השלום בכך שילדי ישראל יוסיפו לא לדעת חשבון, אנגלית ומדעים, לא רוצה את טובת מדינת ישראל. אני רוצה שלום ואני רוצה גם חברה בריאה שאין בה פערים חברתיים גדולים כל כך, שלא לדבר על זה שהשלום יסגור פערים. השלום בעיניי הוא לא החלטת ממשלה, אלא החלטת העם. אם מדינת ישראל חפצת חיים היא זקוקה לשלום, ואני לא חושב שפלח של 10 אחוזים מהציבור (החרדים – ח"ש) צריך להכריע בשאלה הזאת. אין שום קשר בין הרצון שהחברה הישראלית תהיה חברה מתוקנת בעלת פערים קטנים – וברור שלימודי הליבה יקטינו פערים - לבין הרצון לשלום, שהוא בנפשנו".

לאוטמן בן ה-75 הוא הצבר המיתולוגי בהתגלמותו, מזן יפי הבלורית והטוהר שנולדו בימי המדינה-שבדרך, אותו זן שלימים זכה לכינוי "האליטות". הוריו, שסחרו במכשירי כתיבה והקימו את בית החרושת לעטים כדוריים 'גלובוס‭', שלחו אותו דווקא לפנימייה בבית הספר החקלאי בפרדס-חנה. לאוטמן מעיד כי זו התקופה המכוננת בעיצוב זהותו. בצבא היה קצין הנדסה, חניך מצטיין בקורס מ"כים ובקורס קצינים. בתום השירות הצבאי נסע ללמוד הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי היוקרתי MIT בארצות הברית, והתמחה בהנדסת ייצור. לאחר הלימודים החל לעבוד כמנהל ייצור במפעל למברשות בלונג-איילנד, אך כעבור שנתיים שב ארצה. במהלך חיפושיו אחר עבודה נפגש לאוטמן עם גרשון רוזוב, שהיה בעליה של חברת הטקסטיל 'סברינה'. רוזוב, מחלוצי הענף בארץ, ניחן ביכולת לזהות צעירים מוכשרים ולקדם אותם. לאוטמן נמנה עם החבורה שרוזוב גידל וטיפח, ובגיל 27 בלבד כבר מונה למנכ"ל סברינה. ההימור הזה הצדיק את עצמו. בשנת 67' קישר המנכ"ל הצעיר בין רוזוב למשקיע מצרפת, וכך נוסד מפעל 'גיבור', בניהולו של לאוטמן. "המפעל הזה היה עד מהרה למעסיק הגדול ביותר בקריית-שמונה", הוא מספר. "פתחנו מתפרות שעבדו עמנו ביישובים ערביים ודרוזיים בצפון, והיינו הראשונים שהקימו מפעלי תעשיה מודרניים במגזרים האלה". כעבור שמונה שנים החליט לאוטמן לצאת לדרך עצמאית. הוא פרש מ'גיבור' והקים בכרמיאל את מפעל 'דלתא'. החברה הפכה ברבות הימים לאחת הגדולות בעולם בתחום ההלבשה התחתונה והגרביים, עם מחזור שנתי של כ-700 מיליוני דולרים. בין לבין הספיק לאוטמן לכהן כיו"ר התאחדות התעשיינים, ועל-פי בקשתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל קיבל עליו בהתנדבות תפקיד של שגריר מיוחד לעידוד השקעות מחו"ל. באותה תקופה סבלה קופת המדינה ממחסור במטבע חוץ, ופגישותיו של לאוטמן עם אנשי עסקים ממדינות שונות הועילו רבות למשק הישראלי. לפני כשלוש שנים, עם היחלשות תעשיית הטקסטיל במערב, מכר לאוטמן את החברה לאיש העסקים היהודי-אמריקני אייזיק דבח תמורת 60 מיליון דולר. מאז הפסיק את פעילותו כתעשיין והקדיש את כולו לעשייה חברתית. המשבר בתעשיית הטקסטיל לא היה הסיבה היחידה לפרישתו מהעסקים. ארבע שנים קודם לכן גילה לאוטמן כי הוא מאבד את התחושה בידיו. רופא שבדק אותו סיפק את האבחנה הקשה: ALS ('מחלת לו גריג'), ניוון שרירים סופני. מדובר במחלה אלימה וחשוכת מרפא, שהורסת את העצבים המוטוריים ומנוונת את השרירים עד לקריסת הגוף. בשלב הראשון החליט לאוטמן לא לספר על כך לאיש, ונסע לפגוש מומחה מאוניברסיטת קולומביה, שאישר גם הוא את האבחנה. משהשלים עם מצבו, שיתף לאוטמן את בני משפחתו הקרובים במידע.

איך הם הגיבו?

"לא ערכתי איתם שיחות נפש בנושא, אבל לאט-לאט הם ראו שאני ממשיך לעבוד וחזרנו לחיים. הייתי צריך פיליפיני ולאשתי רחל לא היה קל להכניס מישהו זר הביתה, אבל היא התרגלה וראתה שהוא בחור על-הכיפאק ושזה באמת לא נורא. המשכנו בחיים הרגילים". לפני שנתיים נפטרה רחל ממחלת הסרטן. "אני מוכרח להודות שחשבתי שאני אלך לפניה", אומר לאוטמן בשקט. "אני חליתי והיא יחסית הייתה בריאה, ולצערנו זה מה שקרה". שני בנים נולדו לדב ורחל לאוטמן. נעם, הבכור, הוא כיום נשוי ואב לשלושה ילדים. הבן הצעיר, עדי, מצא את מותו לפני 15 שנים בנסיבות טראגיות. לאוטמן מבקש לא לעסוק בו בשיחתנו. "אין לי בעיה שתראייני אותי על עדי בכתבה נפרדת, אבל חשוב לי לקדם את ענייני החינוך ואת החשיפה ל-ALS", הוא מסביר.

תוחלת החיים של חולי ALS משלב האבחון היא כארבע שנים. כעשרה אחוזים מהחולים שורדים יותר מ-10 שנים מפרוץ המחלה. "פרופ' סטיבן הוקינג חולה ב-ALS כבר כ-45 שנים, ואפילו התחתן פעמיים", אומר לאוטמן. "אני למזלי כבר שמונה שנים חולה, ועדיין חי. כנראה אני שייך גם כן לאותם עשרה אחוזים ששורדים". כשהבין כי לא יוכל עוד להסתיר את מצבו, כינס לאוטמן את מנהלי דלתא. "אמרתי להם שאני כנראה ב-10 אחוזים האלה. בעצם שיקרתי להם, כי ידעתי שמיד לאחר הפגישה הם ילכו למחשב ויבררו על המחלה. עשיתי את זה גם כדי להרגיע אותם, וכדי שלא ירחמו עליי ויחשבו שאני כבר מסתלק. "כשהמחלה פורצת, אי-אפשר לדעת לאיזו סטטיסטיקה אתה שייך. רק אחרי שעוברות כמה שנים ורואים את קצב ההתקדמות שלה, אפשר לדעת אם אתה נמצא באותם 10 אחוזים. לצערי, יש צעירים ממני שלאחר שנתיים משותקים לחלוטין". בעקבות מחלתו הקים לאוטמן עמותה בראשותו בשם 'ישראלס', שמקדמת את מחקר ה- ALSואת המודעות הציבורית למחלה. "ככל שהמודעות תגבר, יותר אנשים יתעניינו ויעסקו במחקר. לפני שמונה שנים אולי אחוז אחד מהאוכלוסיה המשכילה בישראל שמע על ALS. מאז שאני ואחרים יצאנו לתקשורת עם הנושא, המודעות גברה וכיום 50 אחוז מהאוכלוסיה המשכילה כבר שמעה על המחלה. כתוצאה מהחשיפה יש 20 חוקרים שעוסקים ב-ALS ברמות שונות, ואנחנו מטפלים בחולים בשיתוף עובדים סוציאליים. אז קל להיכנס לדיכאון, אבל אני מעדיף לעשות".

איך ממשיכים בחיים הרגילים כששרירי הידיים ולאחר מכן שרירי הרגליים מפסיקים לתפקד?

"בעבודה שלי לא הייתי צריך לרוץ או לחטוב עצים. היתרון במחלה הזו הוא שהיא לא פוגעת בראש, בעיניים או בשמיעה. מתים ממנה כשהעצבים שמפעילים את מערכת הנשימה מפסיקים לתפקד. רק השרירים הרצוניים נפגעים ממנה, וזה קורה לא בבת אחת אלא בחלקים שונים בגוף ובמהירויות שונות. הנשימה היא שריר רצוני - אפשר לעצור אותה, אם רוצים - אבל ראייה ושמיעה לא ניתן לעצור, ולכן הן לא נפגעות ב-ALS. גם המוח ממשיך לתפקד כרגיל. תיאורטית, אדם יכול להיות משותק לחלוטין, אבל יכניסו לו צינורית הנשמה ותהיה מכונה שהולכת איתו לכל מקום ומנשימה אותו, ותהיה צינורית שמזינה אותו. אתה יכול לחיות הרבה שנים כשאתה משותק לחלוטין, כי העיניים והשמיעה והראש עובדים, ואתה יכול לראות את הנכדים ולראות את המדינה הזאת. אולי יהיה שלום במדינת ישראל, ולכן שווה להמשיך לחיות".

ימים אחדים לפני פגישתנו, כששוחחתי עם דב לאוטמן בטלפון, הוא נשמע נסער. זמן קצר קודם לכן איים ח"כ משה גפני מ'יהדות התורה' כי הציבור החרדי יפסיק לשלם מיסים, אם יחליט בג"צ לפגוע בתקצובם של מוסדות חינוך חרדיים שבהם תונהג אפליה בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות, או שלא יילמדו בהם לימודי ליבה. ההכרזה הזו מוציאה את לאוטמן משלוותו. "תנועת 'הכול חינוך' תילחם מלחמת חורמה בהצהרות של חבר הכנסת גפני", הוא אומר לי באותה שיחה. "כך הוא התבטא?" נדהמים חברים שמכירים אותו משכבר הימים, "זה לא מתאים לדב". לאוטמן, מספרים מכריו, הוא אדם נעים ושקול, שנזהר לא להשמיע אמירה שתפגע באיש. איש רעים, אופטימי, שמחפש את המאחד והמחבר ומתרחק מהצהרות פוליטיות. אבל כשאנו נפגשים במשרדיו בקומה התשיעית ב'בית אסיה', לאוטמן עדיין נסער מההתבטאות של גפני, ואינו חוזר בו. "זה לא תקין אזרחית וחברתית", הוא מסביר. "לא מדובר באמירה בעלת רקע פוליטי. הוא איים במרד מיסים אם בית ספר שיימנע מלקלוט תלמידות ספרדיות יחד עם האשכנזיות, לא יקבל כספים. אני לא יכול להבין: איך אמות הספים לא רועדות אחרי שיו"ר ועדת הכספים מתבטא כך? לאיזה מצב הגענו, שאמירות כאלה אינן מופיעות בעמוד הראשון בעיתוני היום שלמחרת? "זה לא שאני מפחד מאי תשלום המיסים של הציבור שגפני מנהיג. גם כך הציבור הזה בקושי משלם, ומקבל הרבה יותר מהמיסים שהוא משלם. אבל כשיו"ר ועדת הכספים יוצא בקריאה כזו, עליו להתפטר מתפקידו. אני בספק אם הוא יכול להמשיך לכהן כחבר כנסת".

אפליה קיימת בהרבה מאוד מוסדות לימוד, ולאו-דווקא על בסיס עדתי. היא קיימת גם על-רקע כלכלי או על בסיס הישגים לימודיים.

"אז מה? זה אומר שזה בסדר? זה רק אומר שצריך להילחם בזה". לדאגה הרבה של לאוטמן תורמים גם נתוני דוח ה-OECD האחרון. על-פי הדוח, במהלך השנים 1995-2007 גדלה ההשקעה בחינוך בישראל ב-8 אחוזים בלבד, לעומת גידול ממוצע של 42 אחוז בנתון המקביל של שאר החברות בארגון. "לאן נגיע?" שואל לאוטמן. "כבר היום אנחנו במקום האחרון במדדים של עוני ושל השכלה, מתוך רשימה של 34 מדינות. כולנו רוצים להיות חלק מה-OECD, ובשביל מה בעצם? אם כל שנה נופיע במקום האחרון, אולי עדיף שלא נצטרף לארגון ולא ניכנס לכל הפרסומים האלה. אני רק מקווה שייצא מזה טוב, וממשלות ישראל ירגישו חוסר נוחות אם נישאר במקום האחרון. והם הרי לא כל כך טיפשים ב-OECD. אם יראו שאצלנו ההשקעה בחינוך ממשיכה לגדול לאורך השנים בשיעור כל כך נמוך, לא נוסיף להיות שם".

קל לדרוש השקעה בחינוך, אבל מהיכן יבוא הכסף?

"מצבנו הכלכלי הוא טוב, ובשנתיים האחרונות הוא היה טוב יותר מאשר במדינות המערב, חד-משמעית. אם תשאלי את הנגיד ככה, עם הגב לקיר, 'מה חשוב יותר - להשקיע מיליארד שקל בחינוך, או להימנע מגירעון של מיליארד שקל?', הוא יגיד להשקיע בחינוך. "אני מדבר על השקעה בארבעת העשירונים התחתונים. ילד משדרות מקבל חצי מרמת החינוך של ילד בתל אביב בעל אותו איי-קיו. הפוטנציאל שלהם יכול להיות זהה, אבל באחד מהם ישקיעו פי שניים, וברור שהוא יגיע רחוק יותר. זו מציאות עגומה. הפערים החברתיים בכל תחום הולכים ומתרחבים, והדרך היחידה לעצור את המגמה הזו היא על-ידי חינוך והשכלה. המחקרים מוכיחים שכל תחום חברתי - עוני ועושר, בריאות הציבור ואלימות - קשור בקשר ישיר להשכלה. העניים הם משכילים פחות, בריאים פחות ואלימים יותר. אני תמיד נותן את הדוגמה של תמותת תינוקות. במשפחות שבהן האמהות פחות משכילות, תמותת התינוקות גבוהה פי ארבעה. איך זה קורה? הרי יש להן אותה מערכת בריאות? אלא שחסרה להן מודעות, מתי צריך ללכת לרופא, מתי צריך ללכת לבית חולים. לכן גם אם ידברו איתנו על שלמות הקואליציה, נמשיך לקדם את הצעת החוק שלנו. אם היינו בתוך אירופה, ניחא. מאחר שאנחנו מוקפים במיליארד מוסלמים, זכות הקיום שלנו נובעת מהיותנו מדינה מודרנית ויצרנית, שמחוברת לעולם המערבי".

אם כבר פערים, לא מטריד אותך הפער בין רמת החיים של האלפיון העליון, שאליו אתה משתייך, לבין הציבור הגדול שמתקשה לשמור על רמת חיים סבירה?

"נכון שקשה לו לחיות, אבל זה לא בגלל הטייקונים".

רוב העושר בישראל מרוכז אצל מספר מצומצם של אנשים, ויחסי הון-שלטון עוזרים לשמר את המצב הזה.

"אני לא חושב שזה שונה מהמצב בכל מדינות העולם המערבי, ובכל מקרה הפערים הם לא בגלל יחסי הון-שלטון. נתחיל מזה שאנחנו חברה מורכבת. יש פה ותיקים ואתיופים ורוסים וערבים ויהודים ודרוזים. קיימים פערים מעצם העובדה שיש פה אוכלוסיה מורכבת, ולכן צריך להשקיע עוד יותר בחינוך ולדאוג שבדור הבא יהיו פחות פערים. זה לא שלא יהיו פערים בכלל; אין מדינה דמוקרטית שהם לא קיימים בה. אבל אנחנו רוצים לצמצם את הפערים בין שני העשירונים העליונים לבין הארבעה התחתונים, שבהם נמצאים בעיקר חרדים, אתיופים, ערבים וגם בני ותיקים שהוריהם היו עניים ולא רכשו השכלה. "לגבי הטייקונים - אתה יכול להיות היום אזרח בישראל, לעשות את רוב עסקיך בחו"ל ולהתעשר מאוד. אני לא רוצה שכל העשירים האלו יעזבו את מדינת ישראל, כי הם עדיין תורמים למדינה. לכן הדרך הנכונה לצמצם את הפערים היא להרים את העשירונים התחתונים".

נראה שמבחינת העשירונים העליונים אין מקום לדאגה. הצעת החוק שניסתה להגביל את שכר הבכירים לפי חמישים מהשכר הנמוך ביותר המשולם בחברה, טורפדה. בצדק, אם תשאלו את לאוטמן. "במדינת ישראל לא צריך להיות חוק שמגביל את שכר הבכירים. אנחנו מדינה דמוקרטית, ובחברות יש מועצות מנהלים והן מחליטות. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שהשכר יהיה בפרופורציה לגודל החברה ולרווחיותה. יכול להיות שבעקבות הביקורת החברתית, חברות ציבוריות ייזהרו יותר במתן משכורות גבוהות. אם בעל תפקיד הוביל לרווח כזה או אחר, מצדי שיקבל פרמיה על הרווח, אבל לא משכורת".

ומה לגבי הקצה האחר של הסקאלה, שכר המינימום? גם הניסיון להעלות אותו נכשל, בלחץ ראש הממשלה ושר האוצר.

"מבחינה כלכלית אני מניח שראש הממשלה עשה את השיקול הנכון. צריך להעלות את שכר המינימום לפי רמת האינפלציה, ואולי בעוד אחוז או שניים, אבל להעלות באמצעות חקיקה בבת אחת ב-15 אחוז זאת טעות. מעבר להשפעות על הריבית והאינפלציה, צריך שיהיו עובדים ברמת שכר נמוכה יותר, אפילו בענף המחשוב. אבל לא זאת הבעיה, כי בכל מקרה הגדלת שכר המינימום לא תקטין את הפערים בחברה הישראלית. אם יעלו את שכר המינימום, מעסיקים לא יוכלו להרוויח, והם יצטרכו לסגור את העסק שלהם ולהגדיל את הייבוא. הדרך היחידה להקטנת הפערים, וסליחה שאני חוזר על המנטרה שלי שוב ושוב, היא באמצעות חינוך. אותו עובד יוכל ליהנות משכר גבוה יותר אם יהיה מסוגל לעלות בתפקיד ולתרום לחברה יותר. "הכי קל להגיד 'מה אתה מבלבל את המוח? תראה את משכורות מנהלי הבנקים ואת שכר המינימום!'. אלה שטויות, אין קשר בין אחד לשני. נכון שצריך לטפל בזה, ואני בהחלט חושב שיש משכורות ללא פרופורציה, והן לא צריכות להיות כאלה. אבל העלאת שכר המינימום לא תשפיע על הטייקונים שאת מדברת עליהם, ומי שיסבול יהיו בעיקר מקבלי שכר המינימום, מכיוון שהם יפוטרו, לא בעלי ההכנסה הגבוהה". לאוטמן מכיר מקרוב את נושא הפיטורין שנועדו לחסוך בעלויות. בימיה הטובים החזיקה 'דלתא' עשר מתפרות בישראל, אך הללו נסגרו בזו אחר זו והועברו למדינות שכנות, שבהן עלויות הייצור ומשכורות העובדים נמוכות יותר. "אני סגרתי את כולן", מודה לאוטמן, "אבל דברי עם ראשי הרשויות שבהן היו המתפרות, ותראי שאין להם אף טענה, כי הכנתי את העובדים ועשיתי את זה בזהירות. הם הבינו וקיבלו את העובדה שהתפירה עברה למצרים ולירדן. פה נשארו רק הדברים המתוחכמים יותר - הפיתוח והאריגה המסובכת שיש בחלק מהמוצרים".

שלחת הביתה הרבה אנשים מבוגרים, בלי עבודה. איך האג'נדה החברתית מתיישבת עם צעד כזה?

"האופציה האחרת הייתה לא לשלוח אותם הביתה, ואחרי חצי שנה כולם היו מפוטרים וכולם היו מובטלים מפני שהחברה הייתה פושטת את הרגל. לא הייתה אופציה אחרת. בעולם המערבי אין היום ולו מתפרה אחת. אפילו במדינות מזרח אירופה הם לא קיימות. הכול יורד למדינות המזרח הרחוק, כמו הודו, בנגלדש ופקיסטן. גם מצרים וירדן מתחילות להיות יקרות". זאת המשוואה שיוצרת הגלובליזציה: בצדה האחד חולצת טריקו בעשרה שקלים, ובצדה האחר - עובדים שנשלחים לבתיהם, כי לא ניתן גם לשלם שכר מינימום וגם להתחרות במחירי המוצרים מהמזרח הרחוק. "בגלל זה אנחנו צריכים לפתח את תעשיית ההיי-טק", אומר לאוטמן. "כשהקמתי את דלתא, כל ההיי-טק היה אולי חמישה אחוזים מסך כל הייצוא של ישראל, והטקסטיל היה 20 אחוז. היום ההיי-טק מהווה חמישים אחוז מהייצוא, והטקסטיל ירד כמעט לאפס. אבל זה לא אומר שהראש לא פה והפיתוח לא פה".

ואולי גם ההיי-טק יעבור אותו תהליך של הוצאת מקומות העבודה לחו"ל?

"אני רוצה שכל תעשיית ההיי-טק תישאר בישראל. כיום יש מציאות עגומה, שבה השכר בישראל גבוה ומצד שני אין מספיק בעלי מקצוע. חסרים כאן אנשי היי-טק וחסרים רופאים וחסרים מורים".

מה לגבי חוסר הצניעות שקיים לא פעם באלפיון העליון? זה לא מפריע לך, כשאתה יודע שממדי העוני בישראל הולכים וגדלים?

"מפריע לי, אבל מה אני יכול לעשות? נכון, כשרואים אירוע מפואר, זה נורא. צורם לי לראות חגיגת בר-מצווה מפוארת מדי. אבל אם נילחם בזה, לא זה מה שיבריא את החברה. ודבר נוסף: אנחנו מדינה דמוקרטית. אני לא יכול להגביל מישהו שמוציא הרבה כסף על חתונה. כל עוד אדם לא עובר על החוק, שיעשה כטוב בעיניו. אם הכסף הגיע לידיו בגניבה, אני בעד להכניס אותו לבית הסוהר. אבל אם הוא הרוויח את כספו בזכות, אין לנו זכות להגביל. מותר לנו ללחוץ עליו שיתרום יותר לחברה, אבל לא יותר מזה".

לא פחות מהראוותנות של בעלי ההון, מטרידה את לאוטמן הראוותנות של נבחרי הציבור. "יש לי ביקורת על פוליטיקאים שמשתכנים במלונות של 4,000 דולר ללילה. זה חמור מאוד. אני חושב שאיש ציבור צריך לשמש דוגמה. אני לא רואה פגם בהעלאת שכרם של פוליטיקאים, אבל פגום מאוד בעיניי שפוליטיקאים טסים לחו"ל במחלקה ראשונה, עם שתי מזכירות, וישנים במלונות יקרים. גם אצל מנהלי חברות ציבוריות הייתי רוצה לראות צניעות בהוצאות, שישמשו דוגמה לעובדים. קשה לעמוד בלחץ של עובדים להעלאת שכר כשאתה בעצמך מקבל שכר אגדי. אבל שוב, זה לא מה שיוצר את הפערים בחברה הישראלית". לאוטמן אם כן נאבק מול מחלה קשה ומול מערכת פוליטית מרוכזת בעצמה, ובכל זאת, מבין שנינו הוא זה שמשדר אופטימיות נצחית. "את לא מחייכת אפילו!" הוא מתלונן. "צלצלו אליי הרבה אנשים לקראת החגים, גם חולי לב וחולי סרטן, ולכולם אמרתי: 'חבר'ה, אל תדאגו! אנחנו עוד נלך להלוויות של רוב הבכירים'".

איך שומרים על האופטימיות?

"תמיד דאגתי לעשות דברים שמקדמים, שמזיזים, ואני תמיד מסתכל קדימה. כל חיי הייתי עסוק בהרבה דברים מעבר לחברות שניהלתי. תמיד נטלתי חלק בפעילויות ציבוריות, והן חלק מהרגלי החיים שלי, מהמשימות ומהמטרות שהצבתי לעצמי. אני בהחלט מגדיר את עצמי כאכפתניק. חורים לי דברים, לא רק בתחום החינוך, אבל אני אופטימי מטבעי".

איך זה מסתדר יחד?

"אני מנסה למדוד כל דבר מול מה שיכול היה להיות, ובאיזשהו מקום אני יודע שכמעט כל דבר אתה יכול לשפר. אפשר לשאול: אם יש מחלה סופנית, מה כבר אפשר לשפר? אבל את החיים שנשארו לך אתה יכול לחיות כחיים מעניינים ופוריים יותר, לתרום לחברה ולעצמך, שלא תיכנס לדיכאון ותפסיד את השנים הללו. נפלה בחלקי במהלך חיי היכולת לשנות דברים. רציתי להתקדם ולקדם, ואני חושב שבדברים העיקריים קידמתי, וזה עשה טוב לי וטוב לסביבה שלי".