הכנסת חזרה מפגרת הקיץ כשהיא בעיצומו של דיון ציבורי סביב חוק האזרחות, דיון הגולש גם לזירה הבינלאומית. על פני הדברים, מדובר בהישג חד-משמעי של ישראל ביתנו, שסיסמתה "בלי נאמנות אין אזרחות" הגדילה את כוחה בכנסת הנוכחית. אלא שנתניהו מחפש לנכס את ההצעה לליכוד. המניעים ברורים. שני צדדים לקמפיין סביב הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית: זה הבינלאומי וזה הפנימי, כשקיימת כמובן חפיפה בין השניים. נתניהו מנסה להחליף את השיח בזירה הבינלאומית כשהוא מציב את הפלשתינים בפני דרישה לגיטימית לכל דבר שלא יוכלו להיענות לה. המטרה היא לחשוף את פניו האמיתיות של הצד השני, כפי שעשה ברק בקמפ דיוויד. רק שברק אינו איש קמפיינים והוא לא ידע למנף את ההצלחה, מה גם שייתכן שלא כיוון אליה. הוא הביא בחשבון את האופציה שערפאת יקבל את הצעתיו, שהרחיקו לכת אל מעבר לקו הכחול. נתניהו רוצה למקד את הקמפיין במסר חד וברור: אבו-מאזן לא מכיר בשתי מדינות לשני עמים. נתניהו הלך לקראת אובמה, אבו-מאזן לא הולך. במישור הפנימי, לקמפיין משמעות משלו. אישור התיקון לחוק האזרחות מגבה את הקמפיין בזירה הבינלאומית, אך יש לו גם יתרונות נוספים. נתניהו העמיד את ציפי לבני במצב לא פשוט. בתור יו"ר האופוזיציה בחרה יו"ר קדימה לצאת נגד התיקון לחוק ונגד הקמפיין. אלא שגם בשיח הפנים-ישראלי, כמו בשיח הבינלאומי, מעדיף נתניהו למקד את הדיון סביב הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית ולא סביב הקפאת הבנייה ביו"ש. ההגדרה היא בקונסנזוס. ברגע שניכס לעצמו את היוזמה ואת הדיון, נתניהו פונה למרכז המפה הפוליטית ומכרסם בקדימה. לבני, שיצאה נגד הקמפיין, מצטיירת כנוטה שמאלה מהמרכז. אך לבני אינה היריבה היחידה. גם ישראל ביתנו היא יריב. ההסכם הקואליציוני בין שתי המפלגות מתייחס אומנם לנושא האזרחות, אך סעיף 40 שמוקדש לנושא מדבר על "טיפול בתופעות אי נאמנות למדינה", כשכל סעיפי המשנה מתייחסים לדרכים שונות לשלילת אזרחות. אלמלא רצה להשיק את הקמפיין שלו, נתניהו יכול היה לא להביא עתה את התיקון לחוק האזרחות. אגב, הרעיון המקורי של ישראל ביתנו הוא רחב יותר, וכולל שבועת אמונים של כל אזרח שמגיע לגיל 16, אלא שהסיכויים למימוש ההצעה נכון להיום קלושים. שניים אוחזים בקמפיין: ראש הממשלה ושר החוץ. שניהם טוענים שההצלחה כולה שלהם. כשליברמן מדבר עם שרי חוץ מקבילים הוא פונה בראש וראשונה לציבור הישראלי, כפי שנהג כשהציע לנציגי אירופה לפתור קודם כול את בעיותיהם מבית. נתניהו נגס בהישג האלקטורלי של ישראל ביתנו, שפועלת לתרגם את סיסמת הבחירות שלה למציאות. הציפייה של ליברמן היא שאחרי הבחירות בארה"ב, יתחדש הלחץ על נתניהו והוא ישבור שמאלה (על עיקרון ברנרד שאו כבר דיברנו). אז תבוא שעתה היפה של ישראל ביתנו.

שתי אפיזודות סמליות אפיינו את מצבה של מפלגת העבודה. ביום ראשון שעבר נפתחה שנת הלימודים האקדמית. שדולת ההשכלה הגבוהה בכנסת, בראשותם של זאב אלקין ואברהם מיכאלי (שס) - כן, אלקין ידו גם כאן - יצאה לביקור באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה היא מעוז השמאל הישראלי. ערב פתיחת שנת הלימודים דנה הנהלתה כיצד להגביל את מפגיני הימין, דיון שעורר זעם בוועדת החינוך של הכנסת. נשיא האוניברסיטה, איש קדימה מנחם בן-ששון, אירח את עמיתיו לשעבר. כולם הגיעו. הליכוד, קדימה, ישראל ביתנו, שס. ומי לא בא? נכון, נציגי סיעת העבודה. ביום שלישי שעבר אישרה הכנסת הצעת חוק שהופכת את 'מרכז זלמן שזר' מעמותה פרטית לגוף ממשלתי. את ההצעה הובילו זבולון אורלב, זאב אלקין ודניאל בן-סימון. אבל בן-סימון לא השתתף בדיונים בוועדה בעניין החוק. ביום שלישי, כאמור, נערכה ההצבעה. ומי לא בא? חברי סיעת העבודה. בינתיים, נכנסת המפלגה למהדורה נוספת של מלחמות פנימיות. אבישי ברוורמן ויצחק הרצוג נגד אהוד ברק. השאיפה היא להקדים את הפריימריז שנקבעו ל-2012. בינתיים, ברק חוזר ומזמין את קדימה להצטרף לממשלה. את ההצעה התורנית השמיע ביום שלישי בכינוס התמ"ת. לבני נכחה בכינוס ואף נאמה שם, אך ברק לא ניצל את ההזדמנות לשיחה על צירופה של קדימה. הוא הסתפק בהצעה מעל הבמה. ביום חמישי שעבר התכנסה לשכת המפלגה למנות מזכ"ל חדש, חיליק בר, מקורבו של בנימין בן-אליעזר. בר הוא איש צעיר ונמרץ, אך ספק אם יוכל לשקם מפלגה שאינה מייחסת חשיבות לא לעברה המפואר בדמותו של זלמן שזר ולא לעתידה באוניברסיטה העברית. אגב, פעם שריינו למזכ"ל מקום שביעי ברשימה לכנסת. היום אין שריון, והמקום על-פי סקרי דעת קהל הוא ספק ריאלי. הוא יהפוך לפחות ריאלי אם בשלב זה או אחר קדימה אכן תיכנס לממשלה. ברק מודע היטב לעובדה שלבני, עם 28 המנדטים שלה, תאפיל עליו, אך משלם לצירופה של קדימה מס שפתיים.

יו"ר הכנסת פתח את המושב עם תחזית קודרת מבחינת הקואליציה: עד סוף השנה הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות. בכלל, רובי ריבלין עורר מספר מהומות. גם כשיצא עם התחזית, גם כשהאשים את הממשלה שזו מחפשת לפגוע בסמכויות של הכנסת, כשהביא בתור דוגמה את הצעת חוק משאל-העם, גם כשהגדיר את ישראל "מדינה רב-תרבותית" כשהוא מדבר על התיקון לחוק האזרחות. בסיעתו, סיעת הליכוד, היו שהרימו גבה. ריבלין יצר לעצמו אופוזיציה בקרב חלק מהח"כים הצעירים, במיוחד בגלל פרשת חנין זועבי. גם מיכאל בן-ארי מיהר להעיר: הוא אשר אמרתי. אבל הסוגיות הללו הן נושא לשיחה נפרדת. השאלה שמעסיקה אותנו כעת היא קריאת המפה הפוליטית שמביאה את יו"ר הכנסת לחזות את הקדמת הבחירות. נכון שלקואליציה צפויים קשיים, אך מכאן ועד לפיזור הכנסת הדרך עוד רחוקה. יש להבחין כמובן בין החזוי למצוי. זה לא שריבלין חפץ בפיזור הכנסת. רק מתאבד פוליטי יגלה עניין בפיזור הכנסת כשהוא יושב בכיסא היו"ר. ריבלין לא רוצה בכך, אך הוא רואה שחורות. ראשית, צריך להבין. ריבלין, מסתבר, מתכוון לשנה העברית. כשהוא דיבר על מושב הכנסת הוא התכוון גם למושב החורף וגם למושב הקיץ (לצורך הדיוק יש לקרוא להם "כנס החורף ו"כנס הקיץ", אך הציבור לא מצוי בדקויות השפה הפרלמנטרית). כך שכוונתו של ריבלין הייתה שההחלטה על פיזור הכנסת תתקבל במושב הקיץ, והבחירות ייערכו בתחילת 2012. מה מוביל לתחזית הזו? דעה רווחת במערכת הפוליטית היא שבשנה השלישית לכהונתה של הכנסת הח"כים מקצינים עמדות לקראת הבחירות הבאות, והדבר גורם לזעזועים במערכת. התהליך המדיני שברקע מעמיק את הקרעים וגורם אף הוא לחידוד הגישות. ונתניהו הוא לא אולמרט. כל עוד המערכת מתפקדת הוא על הסוס, אך אם הקואליציה תזדעזע ואף תקרוס, הוא יתקשה לשרוד. לוליין קואליציוני הוא לא. לא לחינם בדצמבר 2000 התנה את התמודדותו בפיזור הכנסת: הוא חשש שלא יתמודד עם ריבוי סיעות כשהכוח מפוזר והכנסת היא כמו שמיכת טלאים. האם דברי ריבלין היו נבואת זעם או קריאה מעמיקה של המפה? ימים יגידו. ליתר דיוק, החודשים הקרובים.

יו"ר שס אלי ישי הכחיש את דבריו של עמיתו אריאל אטיאס שלפיהם שס עשויה להסכים בנסיבות מסוימות להמשך ההקפאה. ישי חזר וביטא את התנגדותו. מדובר בצומת מרכזי בממשלה: אם יביא נתניהו לקבינט את ההחלטה על הארכת ההקפאה, שרי שס הם לשון המאזניים. אם אריאל אטיאס לא יצביע נגד ההצעה, ראש הממשלה יכול לגבש רוב. לא שהתחדש עימות בשס. המתח בין ישי לאטיאס קיים מאז שנכנס אטיאס לזירה, אך הרב עובדיה יוסף לא מתכוון להעביר את השרביט לאטיאס. מבחינתו אלי ישי מספק את הסחורה. מה קרה אם כן? שס מנמיכה את הלהבות במישור המדיני. הנחה רווחת היא שבממשלות הליכוד היא יכולה להרשות לעצמה לשמור בעניינים אלה על פרופיל נמוך. רק כשהיא יושבת בממשלות שמאל עליה להשיג תעודת כשרות מיוחדת. פעילי ליכוד הפעילו לחץ על כמה שרים בהנחה שההצבעה על הארכת ההקפאה, אם בכלל, תיערך בממשלה. לא מן הנמנע שהתבטאויותיו של אטיאס מעידות על כוונותיו של ראש הממשלה להעביר את ההכרעה לקבינט, שם עשוי קולו של השר אטיאס להתגלות כמכריע. שס משחקת נכון להיום את המשחק של השוטר הטוב והשוטר הרע. אלי ישי ואריאל אטיאס. כבר היו דברים מעולם: בממשלת נתניהו הראשונה התפצלו שרי ישראל בעלייה בהצבעה על הסכם חברון. שרנסקי תמך, אדלשטיין התנגד. הכול בהסכמה. בליכוד יש מי שמעריכים שאם תיערך הצבעה, אטיאס ייעדר מסיבה זו או אחרת. אריה דרעי כבר נהג בטקטיקה דומה כשהוציא את סיעתו למזנון ואִפשר לפרס להפיל את ממשלת שמיר. שלא כמו דניאל הרשקוביץ, לשס אין צורך לאיים בפרישה על-מנת להשפיע על החלטות עתידיות. מספיק שתתחייב בבירור להתנגד להארכת ההקפאה בקבינט. בינתיים, כאמור, היא משחקת את המשחק הטקטי. אלי ישי פעל רבות על-מנת להוכיח כי שינה את דרכי התנהלותה של המפלגה. האם היא עומדת בפני חזרה לימי דרעי העליזים? בליכוד סבורים שראש הממשלה טרם קיבל החלטה לגבי ההמשך. הסיבוב הבא יתחדש ככל הנראה אחרי הבחירות בארה"ב, במידה שאובמה יחדש את הלחץ. אם ההכרעה תחזור לעמוד על הפרק, המפתח הוא בידי השרים. שלא כמו שרון, נתניהו לא יפטר את מי שצפוי להתנגד, ויביא בחשבון את יחסי הכוחות כשהוא מקבל החלטות.