אם קשה למצוא בהוליווד הומואים, שהרי למצוא לסביות הנה משימה קשה בהרבה. בשדרות הכוכבים בלוס אנג'לס אפשר למצוא כמה נשים אמיצות שעשו את המהלך, אך קצת פחות נשים שהמהלך הזה עבר להן בשלום. קחו למשל קלי מקגיליס, מי שכנראה לעולם תהיה הבחורה הזאת שטום קרוז נישק לה את הבטן ב"אהבה בשחקים". למרבה הצער, מאז 1985 קשה לסמן עוד הצלחות דוגמת התפקיד המדובר. רק ב-2009,בראיון שנתנה, סיפרה מקגיליס שהיא לסבית, וכי רק עכשיו היא מצליחה להשלים עם מיניותה, ועם תחושות שמלוות אותה מאז הייתה בת 12. האם עובדת ההסתרה משחקת כאן תפקיד? האם בשל מנגנון ההסתרה וההדחקה שהפעילה מקגיליס היא התקשתה להצליח?
ומה בנוגע לג'ודי פוסטר? השחקנית המוערכת שלמעשה מעולם לא יצאה מהארון באופן רישמי – אלא 'על הדרך' בנאום תודה שנשאה כשקיבלה את פרס "Woman in Entertaiment" ב-2007. ככל שחולפות השנים הופכת פוסטר יותר ויותר מסוגרת. בראיון שנתנה לפני כשנתיים סיפרה שהיא בוחרת את הפרויקטים שלה בפינצטה, בעיקר משום שהיא לא כל כך אוהבת לצאת מהבית. ואכן, פוסטר משתתפת בפרויקט אחד בשנה, ממעטת להגיע לאירועים יח"צנים וכמעט ולא מתראיינת.
ג'ודי פוסטר, לילי טומלין, ג'יין לינץ', רוזי אודונול וגם סינת'יה ניקסון – מעולם לא לוהקו לתפקיד "הבייב". גם ניקסון, שקנתה את פרסומה בסדרה "סקס והעיר הגדולה" מותגה כבר שם כצלע הרצינית והפמיניסטית (בהוליווד – שם קוד ללסבית) של הרביעיה. ניקסון לא הצליחה להתברג בתפקידים משמעותיים פרט לזה של מירנדה הובס, והיא מפקידה להבהיר בכל ראיון שהעובדה שהיא חיה עם אישה איננה משהו שצריך לעשות ממנו עניין. בין כה וכה, נדמה לא פעם שהוליווד "מסכימה" לאמץ לחיקה לסביות, כל עוד הן מסומנות וברורות, וכל עוד הן אינן מציגות את עצמן כ'אובייקטים למבט גברי'. מן העבר השני, דווקא בשל כך, מיקומן בשרשרת המזון של התעשיה (ולכן של התרבות) יהיה לעולם משני.