אך עד שכך יקרה, אם יקרה, מותר לתהות מדוע הפלשתינים והערבים לא פנו לאו"ם עד היום. ובכן, אחת הסיבות היא שהפלשתינים עצמם לא יודעים מה הם רוצים. ליתר דיוק, לא יודעים אילו גבולות לדרוש. ההנחה בישראל היא שהפלשתינים ידרשו הכרה בקווי 67' כגבולות מדינתם, אלא שגבולות מצומצמים שכאלה הם בעיה עבור הנרטיב הפלשתיני. בראייתם הם זכאים לפחות לגבולות 47', שלא לומר לכל ארץ ישראל. אם כך, כיצד יבקשו הנצחה בינלאומית לגבולות הסותרים את דרישות המינימום שלהם עצמם? ב-99', מספר גולד, דרש המשקיף הפלשתיני שהאו"ם יכיר בגבולות 47' כתחום המדינה הפלשתינית. ללמדך שהדילמה הפלשתינית אינה תיאורטית כלל ועיקר.
סוגיית הגבולות היא אכן הנעלם הגדול בכל מה שנוגע לפנייה פלשתינית עתידית לאו"ם, אם תהיה כזו. המרואיינים הגלויים והסמויים לכתבה זו נחלקו בדעתם מי הסמכות שאמורה להכיר בגבולות מדינה - האם זו העצרת הכללית (כנראה שלא), מועצת הביטחון (ייתכן) או מדינות העולם באופן בילטרלי מול המדינה הפלשתינית (האפשרות הסבירה ביותר), אם תקום.
פרופ' שלו, כיום נשיאת המועצה האקדמית של הקריה האקדמית אונו, מעריכה שהתרחיש הסביר הוא פנייה של הפלשתינים לאו"ם לצורך הכרה בגבולות 67'. באותה נימה היא מדגישה: "אתה יודע למי ניתנה הנבואה ואנו עוד לא שם. כרגע גם הרשות הפלשתינית מעוניינת בתהליך אבל זו חרב מתהפכת".
ואכן, בכל מה שקשור לאו"ם רב הנסתר על הנגלה. בקרב כל הנוגעים בדבר בישראל יש אומנם הסכמה כללית שלא רצוי להעביר את זירת העימות עם הפלשתינים למגרש של באן קי-מון. עם זאת, מעבר לפחדים כלליים, אין איש שיודע לומר בוודאות שלישראל ייגרמו נזקים קונקרטיים כתוצאה מהתפנית. המצב כיום הוא לא נעים. הוא כנראה יהיה נעים עוד פחות אם האו"ם יתערב. ועדיין, יחסים בינלאומיים, עם ישראל ובכלל, הם בראש ובראשונה אינטרסים.
לישראל שיתופי פעולה הדוקים עם עשרות מדינות בעולם. היא נחשבת למעצמה טכנולוגית וצבאית ולפלא כלכלי. האיחוד האירופי, למשל, זה שתוקע את ישראל בעניין הפלשתיני, משקיע כאן מיליארדים במו"פ (מחקר ופיתוח), יותר מאשר כל מדינה אחרת מחוץ לאיחוד, כיוון שהכיר בכך שהמחקר הישראלי מתקדם יותר מאשר ביבשת האירופית (מי שלא מאמין מוזמן לבדוק את הנתונים). לא במקרה מתעניין ה-
OECD בתקציב הדו-שנתי, ולא במקרה מוכתר
סטנלי פישר בתארים נחשקים. מדינות העולם המקיימות קשרים עם ישראל (ומדובר ברובן המכריע) עושות זאת לטובתן שלהן. כמובן שגם ישראל מרוויחה, אך אותן ממשלות לא ימהרו לוותר על מה שהן יכולות לקבל מישראל רק בגלל העניין הפלשתיני. שוב, אין זה אומר שיעמדו לצדנו אלא שיש שני צדדים למטבע.
הנה דוגמה מהעבר הקרוב. דוח גולדסטון המפורסם, זה שניסה לקעקע את יכולת ההגנה העצמית של ישראל, נקבר לפחות כרגע בביורוקרטיה של האו"ם. הפלשתינים והערבים אומנם קידמו אותו במרץ אך בסופו של דבר התעייפו. ישראל מצדה גייסה את מה שמוגדר במקומותינו 'הרוב המוסרי' נגדו. מספר לא קטן של דמוקרטיות, בכלל זה באירופה המערבית והמזרחית, שתמכו בישראל ועתידות לעשות כך גם בהקשרים אחרים - גם אם אינן מסכימות עם ישראל בסוגיה הפלשתינית - תהיה לעמדתן השפעה מכרעת אם העניין יגיע לאו"ם.
מדובר על מדינות כמו איטליה, צ'כיה, פולין (בהנהגה הקודמת), בריטניה, צרפת, יוון, קנדה וכמובן ארה"ב. כולן ידידות של ישראל ויש להן השפעה על התהליכים באו"ם ובקהילייה הבינלאומית, מעבר למספר האצבעות של שגריריהן בעצרת. אין זה אומר שהן מסכימות עם ישראל בעניין הפלשתיני, אלא שתהיה להן אוזן קשבת לטענותיה אם וכאשר יגיע הרגע. מעבר לכך, היכולת ליצור פיצול בגוש האירופי תשפיע גם היא על התצורה הסופית של ההחלטה.
ויש עניין נוסף, אולי החשוב ביותר, בכל הנוגע לאופציית האו"ם, והוא התגובות מבית. לדיפלומטים ישראלים הבקיאים בנפתולי האו"ם אין ספק שההצהרות הפלשתיניות נועדו לבדוק את טמפרטורות המים. עבאס, עריקאת, שעת' ואחרים משחררים בלונים כדי לבדוק מה אומרים בעולם, ובעיקר כיצד מגיבים בישראל. הם מפריחים את האיומים כדי להלחיץ את הצד הישראלי, הן בדעת הקהל והן בדרג המדיני, כחלק מלוחמה פסיכולוגית קבועה. בישראל מבינים זאת. אחרי הכול, מציינים במערכת המדינית הישראלית, עובדה היא שחרף איומים שנמשכים שנים הפלשתינים לא פנו לאו"ם. הם כנראה מבינים שלפחות כרגע הנזק מבחינתם גדול מן התועלת.