סיפורן של שבע דמויות, בצורת דיאלוגים או מונולוגים, שלכאורה אין בין חלק מהם שום קשר, משתרג זה בזה, עד שלבסוף הפאזל נשלם. גישה דומה שראינו בשני סרטים בשנים האחרונות, וצריך להזדיין באורך רוח, ולהתייחס לכל סצינה כשלעצמה - כי בסוף - הכל מתחבר.
היצירה נכתבה בידי השחקנים עצמם עם המחזאי והבימאי הצעיר אייל וייזר. הסיפור כולו לוקח אותנו מלבד היותו מחזה בתוך מחזה, אל מאחורי הקלעים של התיאטרון. כיצד במאי (גלעד פרידמן) שיש לו בעיות בבית עם אשתו השחקנית לשעבר (נעמי גולדשטיין), בוחר לתפקיד אשתו במחזה שכתב, ערביה צעירה, משכילה ומבית עשיר (יפעת ישראלי, שמשחקה ראוי לציון).
מה שכה יפה בהצגה, חכם ומלא תעוזה הוא כיצד אייל וויזר מעז לחשוף את ערוות השמאל הישראלי. וזאת הכיצד? הבימאי בהצגה מבקש מהשחקנית הערביה להחצין במשחקה את הסבל שגרם לה הכיבוש, את היסורים שסבלה כערביה ועוד כהנה וכהנה. אך הערביה, במקום להסכים להנחיותיו, מסרבת בתוקף להתכחש לעצמיותה כערביה ישראלית גאה, מורה למחול באקדמיה בירושלים, ובת לפרופסור לאנגלית המרצה בלונדון. אבל הבימאי מתעקש להכריח אותה להמחיש את "הסבל" מהכיבוש, ואת כל מה שהיא כביכול מרגישה בתוככי נפשה, ולא היא.
מה שמזכיר את פעילות השמאל המלבה מהומות בשכונות המעורבות בירושלים, כמו בסילואן לאחרונה, כביכול בגלל סבלם של הערבים שם. הרצון לשלום המפעם בלב שני העמים, המעוניינים לחיות זה לצד זה בשלווה - אינו יכול להתרחש בגלל קיצונים כאלה, מחרחרי מלחמה המתנהלים כמו היו גדולי שונאינו.
רעית הבימאי קובלת על כך שהוא בחר בערביה לשחק את דמותה במחזהו. כמחאה לכך, היא מתחילה לעכס ולרקוד ריקודי בטן, לעטות את כל הביגוד הערבי כולל כיסוי ראש, אך דבר לא עוזר לה. הוא, בנוסף, מנסה גם לגפף את הערביה, וזו - מתנגדת בתוקף. את תסכוליו המינייים הוא מפרק בפגישה עם נכה בכסא גלגלים, ומכריח אותה לאונן לו עד שהוא גומר. דריה אברהם מבצעת יפה את תפקיד הנכה. רק דמות אחת נותרה בהצגה מעורפלת וללא קשר לשאר הדמויות, והיא הפסיכולוגית (אביטל אדר). ולשם מה צילומו של היטלר תלוי על הקיר, כדי לעורר בה רגשות מהעבר שלא היה לה בשואה? אולי כדי להדגיש את הזיוף שבהתנהלותה, כמו יתר הדמויות...
הכל בהצגה בנוי על הכחשה וזהות מזויפת. אף אחד אינו חי את ה"אני" האמיתי שלו. בין אם בגלל תסכולים ובין אם בגלל אילוצים אובייקטיביים. כמו למשל הנכה, שבשתי פגישות "עיוורות" הבחור נמלט בתירוץ כלשהוא כשהוא נוכח שהיא נכה. את שני הדייטים וכן את הברמן מבצע יפה יונתן בר אור.
לו רק היו החבר'ה צועקים פחות, היה אפשר לקלוט את מלוא הטקסט. אך גם כך, הרעיון המורכב נקלט, ומוערך כניסיון יפה של שחקנים ובימאי צעירים, שאינם חוששים לצאת תיגר כנגד הצביעות של יפי הנפש שבתוכינו.