עדיין אפשר להציל את החינוך הציבורי

בכנס שדרות האחרון חזר שר החינוך מר גדעון סער על עמדתו כי המקור לבעיותיה הפדגוגיות והערכיות של מערכת החינוך בישראל נעוץ באובדן שליטה מרכזית של המשרד ובצמיחת המערכות העצמאיות והפרטיות הפועלות מחוץ למערכת החינוך הממלכתית. מדבריו עולה כי במטרה לחזק את החינוך הציבורי, ימשיך הציר המרכזי של מדיניות המשרד בשנים הקרובות להתבסס על הצרת צעדיהם של מסגרות החינוך המוכר שאינו רשמי והלא מוכר ולא רשמי. חינוך ציבורי הוא מרכיב חשוב של כל מדינה מודרנית ומתקדמת הרואה בהון האנושי שלה משאב ראשון במעלה. חינוך ציבורי באחריות המדינה מהווה יסוד חשוב במשנתו של אדם סמית אשר הדגיש כי ייטב לחברה דמוקרטית ומתקדמת אם כל אדם, ללא קשר להכנסתו, יזכה לפחות לחינוך בסיסי. מחרה מחזיק אחריו פרידמן המצביע על כך שלמרות שהדבר מטיל מעמסה תקציבית, הרי שהחברה בכללותה נשכרת מכך שאזרחיה מקבלים מסד ערכי אזרחי משותף ורוכשים מיומנויות יסוד של קריאה, כתיבה ואריתמטיקה המכשירים אותם להיות אזרחים מועילים ושומרי חוק. הואיל והדרך היחידה לממן חינוך כזה היא באמצעות מיסוי, המכשיר הנכון לכך הוא ממשלה המתקצבת, מקימה ומתחזקת בתי ספר ציבוריים. כמו-כן יש מידה רבה של צדק בטענה כי מערכות החינוך המוכרות והבלתי רשמיות מפעילות מערכות מיון וסלקציה פוגעניות ותורמות להגדלת הפערים החברתיים בישראל שגם כך הם גדולים מאד. מרבית בתי הספר הייחודיים פונים מראש להורים בעלי יכולת המסוגלים לממן שכר לימוד של אלפי שקלים בחודש. כך נחסמת הכניסה אליהם למעוטי הכנסה אשר היו מעדיפים חינוך איכותי יותר. מבחני הכניסה שנדרשים התלמידים לעבור מקטינים עוד יותר את הסיכוי של תלמידים חלשים ללמוד בבתי ספר אלה. זוהי פגיעה ממשית בשוויון ההזדמנויות ובניעות החברתית.