על-פי מחקרו של פרופ' שמחה לנדאו, מהמכון לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית, עולה מסקנה מעניינת: גורם חשוב באלימות נגד הרופאים הינו הפער התרבותי בין המטופלים לצוות הרפואי, ובעיקר באוכלוסיות ייחודיות כמו עולים, ערבים, בדואים וכדומה.
מסתבר שלסמלי שפת הגוף בתרבויות שונות משמעות שונה מזו שלנו. דפוסי ההתנהגות שלנו מקבלים פרשנות שונה, כאשר אנו עוברים מתרבות לתרבות. לכן, כדי להעביר מסר מדויק ואפקטיבי למטופל, על הרופא להכיר את סמלי שפת הגוף והקודים החברתיים בתרבויות השונות, מהם מגיעים מטופליו. על הרופא להבין, כי העברת המסר אינה נעשית רק על-פי דבריו, וכי היא אינה מופנית אך ורק לחוש השמיעה, אלא מופנית גם, אם לא בעיקר, לחוש הראייה של המטופל.
לא פעם אנו שואלים את עצמנו, כיצד תיתכן אלימות מילולית ולעיתים אף אלימות פיזית כלפי הצוות הרפואי? התשובה ברורה למדי, ואף נגזרת מטענותיהם של המטופלים: "תתייחסו לחולים כאל בני אדם ולא כאל טפילים", "אתם חזקים על חלשים". הזלזול של הצוות הרפואי גורם למטופלים להרגשת נחיתות ומעביר אנשים על דעתם.
לעיתים, הרופא כלל אינו מודע לכך ששפת גופו הופכת לרועץ הגדול ביותר שלו. במקום לקדם את התקשורת עם מטופליו, שפת הגוף של הרופא מעכבת, מחבלת ויוצרת כעס רב, ומשם הדרך לאלימות קצרה ביותר.
כאשר רופא אומר משפט כמו: "ספר לי מה קורה לך" ותוך כדי הקשבה, הוא מתופף עם אצבעותיו על השולחן, מתבונן בצג המחשב או מציץ בשעונו, המסר שנקלט על-ידי המטופל הוא שאין לרופא זמן וסבלנות עבורו. מסר זה חזק הרבה יותר מהמסר המילולי שהועבר קודם-לכן.
דבריו של הרופא מתנגשים בשפת גופו. שפת הגוף מעוותת את הנאמר ומשנה את כיוונו ועוצמתו. לכן על רופאים לזכור: על-מנת שאמינותם תהייה מעבר לכל ספק, יש צורך בהלימה חסרת פשרות ומוחלטת בין המסרים המילוליים לבלתי מילוליים. לא זו בלבד שעל הרופא ללמוד לשלוט במסריו בצורה אופטימלית, עליו גם ללמוד להבחין במסרים הבלתי מילוליים של המטופל, ולהתייחס אליהם ברגע האמת. כך יוכל הרופא למנוע או לפחות להפחית את האלימות הרבה כלפי צוותים רפואיים, אליה אנו עדים כיום.