לסיום, בחזרה לקנדה. תומכי ישראל בקנדה – ולא מדובר רק ביהודים - יכולים כנראה ללמד את עמיתיהם בתפוצות, ואולי גם את הישראלים, שיעור בהדיפת הדה-לגיטימציה. בשנה האחרונה בלבד יזמו תומכי ישראל כעשרה מסעות קניות של מוצרים מתוצרת ישראלית ברשתות שיווק שונות במדינה. הם הקפיצו את המכירות באותן רשתות בעשרות או במאות אחוזים. הצעד שנעשה כתגובת נגד ל-BOYCOTT ("חרם" באנגלית) שיזמו מקדמי הדה-לגיטימציה, כונה BUYCOTT (מהמילה Buy – לקנות). ההצלחה הייתה כה גדולה עד שבשלב מסוים ביקשו מנהלי הרשתות מסייבור-פרידמן ומחבריה התראה של כמה ימים בטרם הם מסתערים על המרכולים ומרוקנים את המלאי. ההצלחה, אגב, הועתקה ללונדון, שגם בה פעילות פרו-ישראלית צוברת תאוצה לאחרונה, ועוד יהיו חדשות מהבירה הבריטית בחודשים הקרובים. שרה סייבור-פרידמן, המייצגת גם את הפדרציות היהודיות בקנדה, שמה את האצבע על הנקודה שגם ישראלים מתבלבלים בה לפעמים. "האנשים האלה אומרים שהם פרו-פלשתינים ורוצים שלום אבל זה לא נכון. האנשים והארגונים האלה הם אנטי מדינת ישראל. זו הנקודה. אני שמחה לומר שלפחות בקנדה אנשים מבינים שמותר למתוח ביקורת על מדינת ישראל, אך למתוח ביקורת אין פירושו להיות נגד מדינת ישראל. זה התפקיד שלנו, להסביר שהאנשים האלה לא רוצים שלום, אלא הם אנטי-ישראלים. אין ספק שעומד לפנינו אתגר רציני אך אנו בטוחים שיש לנו היכולת להתמודד איתו בהצלחה".

מה תעשה ישראל שלא עשתה עד היום? הכותרות לא דרמטיות. יותר שיתופי פעולה בין קהילות יהודיות בעולם, הרחבת הפעולה הפרו-ישראלית באינטרנט, תגבור הפעילות בקמפוסים וכיוצא בזה. עוד מאותו דבר. אך ה'עוד' הזה, משוכנעים המרואיינים, יעשה את ההבדל. כובד המשקל יעבור מישראל הרשמית לארגוני ה-NGO התומכים בה. המסרים יחודדו ויושם דגש על הצביעות והחד-צדדיות של מקדמי הדה-לגיטימציה. הקהילות היהודיות, שעד היום ישבו על הגדר או ניהלו קרבות מקומיים, כבר החלו בשיתוף פעולה שלעתים חוצה אוקיינוסים. כך למשל שיתוף הפעולה שנרקם בימים אלה בין יהודי לונדון וסן-פרנסיסקו – שני מוקדים קשים במיוחד לישראל. דוגמה אחרת, שכבר נחשפה, היא פסטיבל הסרטים בטורונטו. בקנדה יש פעילות ניכרת של יריבי ישראל, אך גם תמיכה פרו-ישראלית עזה במיוחד. התמיכה הזאת אפשרה לקיים השנה בפסטיבל המפורסם "מחווה לתל אביב, העיר העברית הראשונה". הארגונים הפרו-פלשתינים השתוללו מזעם וטענו כי מדובר בתעמולה למען ישראל, אך המחווה נערכה כמתוכנן. ישראל ניצחה בנקודות. "אני משוכנע שננצח", אומר די ג'יי שניוויס, מתאם ההתמודדות עם הדה-לגיטימציה במשרד החוץ, שניהל את הכינוס. מנין הביטחון? אני שואל. "בסופו של דבר, התחושה שיש בישראל כאילו הפגיעה במעמדה כיום גדולה מבעבר אינה נכונה. נכון שיש גל, אך הוא פחות משמעותי ממה שלעתים נדמה לנו. מה שחשוב יותר הוא שעד היום לא היה גיוס מלא של ישראל ושל תומכיה נגד המערערים. אני משוכנע שברגע שיהיה גיוס מלא של העולם היהודי ושל תומכי ישראל בעולם נוכל לאתגר, כי בסופו של דבר הקבוצות והארגונים שפועלים נגדנו לא כל כך רחבים כפי שזה נראה". די ג'יי מונה ארוכה של פעילויות שגרתיות למדי מטעם משרד החוץ, החל מתגבור הנוכחות הפרו ישראלית בקמפוסים, המשך בהכפלת תקציב ההסברה וכלה בהבאת מאות נציגים מהעולם העוסקים בתחום התרבות על-מנת שייחשפו לישראל האמיתית ולא זו שהם רואים בטלוויזיה. "בסופו של דבר זו מלחמת התשה שניהלו נגדנו במשך מספר שנים ורק כיום אנחנו מתחילים להשיב מלחמה שערה. גם מצידנו זו תהיה מלחמת התשה כי בנושאים האלה אין זבנג וגמרנו. אני משוכנע שבמהלך 2011 נראה את האפקט". אם מסתכלים לדה-לגיטימציה בעיניים, מגלים שישראל מבוהלת ממנה קצת מעבר לנדרש. "איום הדה-לגיטימציה הוא לא פחות מטריד מחמאס ומחיזבאללה", טען לאחרונה שר הביטחון אהוד ברק. ראש הממשלה נתניהו, שפתח את הכינוס ביום ראשון, מרבה גם הוא להתייחס לסוגיה. "ניתן לראות לאורך ההיסטוריה שההתקפות התגברו בעיקר כאשר ישראל השתמשה בזכות ההגנה העצמית. יש פה שילוב של ניסיון למנוע מהיהודים להיות במדינה משלהם ושל ניסיון למנוע מהם להפעיל את הזכויות הבסיסיות שמוקנות למדינה, כמו הזכות להגנה עצמית. מצד אחד צריך לחנך אנשים על עובדות חיינו, ומה אנחנו תורמים לעולם. מצד שני צריך גם לחשוף את האויבים שלנו, לעשות דה-לגיטימציה לאלה שעושים לנו דה-לגיטימציה. זה אופנתי עבור אויבינו לתקוף את ישראל כפושעת גדולה, כמבצעת עוול גדול הדורש תיקון. אבל אלה לא הגבולות המדויקים של המדינה היהודית אלא קיומה של המדינה היהודית. זו לא המדיניות שלנו אלא הקיום הפוליטי שלנו. אנשים כיום טוענים שהסיבות להתקפות על ישראל הן ההתנחלויות והנוכחות הישראלית בגדה המערבית. אך בחמישה ביוני 67' לא היו חיילים בגדה המערבית ולא היו התנחלויות. האנשים האלה לוקחים את התוצאה של אותה תוקפנות, והופכים אותה לעילה התוקפנות. הפגיעה בלגיטימיות שלנו היא התקפה על עצם החיים של המדינה היהודית. עלינו לחשוף את הצביעות של ארגוני זכויות האדם שהופכים לעיוורים כאשר מדובר במשטרים החשוכים ביותר בעולם – משטרים שסוקלים נשים ותולים הומוסקסואלים - ובמקום זאת תוקפים את הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון", דברי ראש הממשלה.

ביבי אמר את שלו והלך. ב-48 השעות שבאו אחר כך דנו הנוכחים בתופעת הדה-לגיטימציה ובדרכים להדוף אותה. התמונה, כך התברר, אינה רק שחורה. בארה"ב למשל אפשר להגיד שהמתקפה כלל לא קיימת. סקר שערך ארגון ההסברה 'פרויקט ישראל' בדק ומצא כי תמיכת הציבור האמריקני בישראל איתנה כתמיד. אחוזים מזעריים בלבד מקרב האמריקנים מצדדים בהטלת חרם על ישראל. יש אומנם בעיה בחלק מהקמפוסים ומטרידות במיוחד הן האדישות והעייפות מהסכסוך בקרב הדמוקרטים-ליברלים שבעבר תמכו בישראל, אלא שהתופעות האלה לא קשורות לקמפיין הדה-לגיטימציה. איפה אם כן ממוקדת הבעיה? על-פי המחקר של מכון 'ראות', ארגון BDS הקורא להטיל חרם כלכלי על ישראל ולהימנע מהשקעות בה הוא ראש החץ במערכה הבינלאומית נגדה. אך למרות פעילותו הרועשת, BDS הוא כישלון. למעט מקרים בודדים וקיקיוניים, אף ארגון, חברה או מדינה לא הטילו חרם על ישראל. פה ושם יש סנקציות על מוצרי ההתנחלויות, אך אפילו בהיבט זה הנזק הכלכלי מוגבל, גם אם קיים. הסיפור אם כן אינו כלכלי אלא מוראלי. כמו במדרש חכמים על בלק מלך מואב שבחר לאתגר את היהודים במגרש שלהם, כלומר בפה, תוקפים הארגונים הלא-ממשלתיים למיניהם את ישראל בנקודת התורפה שלה – החוש המוסרי. "זה כמו שריקת הכלב", מסבירה שרה סייבור-פרידמן ממונטריאול, סגנית הוועד הישראלי-קנדי, אף היא מבאי הכינוס. "היהודים והישראלים הם עם שרגיש לדברים שאחרים כלל לא שומעים. כך זה גם צריך להיות. יש תשומת לב מיוחדת של העולם למעשי ישראל ויש רגישות מיוחדת של הישראלים למה שנאמר עליהם. אף על-פי כן, אני מאמינה בכל לִבי שאנו יכולים לאתגר. הרי התופעה איננה חדשה. יש קולות המערערים על קיום ישראל משחר קיומה. אני משוכנעת שיש לנו היכולת להדוף את המתקפה ולהחזיר לעצמנו את אותם חוגים ליברליים שבעבר תמכו בישראל והתרחקו". מהן השריקות ששומע הכלב? "ישראל היא מדינת אפרטהייד"; "ציונות היא גזענות"; "ישראל מדינה כובשת והכיבוש הוא פשע נגד האנושות"; "ישראל מבצעת פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם"; "אין שואה אחת. אין ייחוד בשואה של העם היהודי. היא אחת מכמה אסונות דומים שעברו על עמים בעולם"; "ישראל נולדה בחטא כיוון שנוסדה באמצעות טיהור אתני כלפי הערבים" – אלה המסרים העיקריים שמפיצים קוראי התיגר נגד ישראל. הקהל הראשון שנפל בשבי היה אותם חוגים ליברליים באירופה, שבדיוק אליהם כיוונו מקדמי החרם. ערן שיישון: "BDS הוא ארגון גג רשתי המורכב מארגונים לא-ממשלתיים הקשורים ביניהם בקשרים רופפים. הנזק שגורמת התנועה הוא בקידום רעיון הדה-לגיטימציה לישראל באמצעות יצירת השוואה בין ישראל לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. צריך לראות ב-BDS כלי למיתוג ישראל כמדינה מצורעת ולערעור על הלגיטימיות של המבנה הפוליטי שלה. צריך להבין שרבים מתומכי תנועת BDS אינם תופסים את עצמם כדה-לגיטימטורים והם באמת ובתמים שואפים אך ורק למחות נגד מדיניות ישראל – דבר לגיטימי כשלעצמו. ייתכן שחלקם אף אינם מודעים להשלכות פעילותם. ואולם בפועל, מי שמוביל את תנועת ה-BDS הם בהחלט דה-לגיטימטורים מובהקים שמקדמים את הדה-לגיטימציה לישראל ומשתמשים בתנועה כדי לקדם את מטרתם". ככל שיישמע הדבר אבסורדי, שני מאפייני הפעולה העיקריים של שוללי ישראל הם מסווה א-פוליטי ושימוש מוקפד בשיח של משפט בינלאומי, זכויות אדם וצדק אוניברסאלי. "מחוללי התנועה ממתגים אותה כתנועה א-פוליטית וליברלית הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב מבקרי ישראל. למשל עמר ברגותי, ממקימי תנועת ה-BDS כתב כי היא 'התנועה איננה מאמצת פתרון פוליטי מסוים לסכסוך הקולוניאלי,' אף כי הוא 'כאדם פרטי' תומך מפורש בפתרון המדינה האחת. התנועה מנסה כך לקשר את עצמה עם עולם הערכים של האליטות הליברליות-פרוגרסיביות באירופה ובצפון אמריקה ולגייס תמיכה ציבורית רחבה, כביכול ללא שאיפה פוליטית לקידום הדה-לגיטימציה לישראל", מסביר שישון. מה אם כך עושים? שישון סבור שמחויבות אמיתית ועקבית לתהליך מדיני ולזכויות אדם הכרחית למאבק בדה-לגיטימציה. מעבר לכך, יש להרחיב התיאום בין הגופים והארגונים הלוקחים חלק במאמץ, להגביר מאוד את השימוש באינטרנט וברשתות החברתיות – דברים שכאמור נעשים בחלקם. שישון מצביע על שני מרכיבים נוספים אשר המערכת הפרו ישראלית צריכה לדעתו להסתגל אליהם. "אם אנו רוצים להחזיר לעצמנו את אותם חוגים ליברליים שפעם תמכו בישראל - ולדעתי עלינו לעשות זאת כי הם אלה שמעצבים את המשחק הפוליטי לפחות באירופה – אזי עלינו להיות הרבה יותר פתוחים לדיאלוג עם ארגוני זכויות האדם. נכון שבחלקם ארגונים אלה מוטים נגד ישראל ונכון גם שצריך לחשוף את ההטיה הזו. ואולם, צריך להבין שהאירופי הממוצע אומר לעצמו 'אם אמנסטי אמין עליי כמתאר המצב בסין, הוא גם אמין עליי בתיאור המצב בישראל'. את הרציונל הזה לא נוכל לשבור. לכן צריך מידה של קבלה כלפי הארגונים האלה". "שנית, המערכת הדיפלומטית של ישראל נבנתה לעבודה מול ממשלות. היא לא נבנתה כדי להתמודד עם ארגוני החברה האזרחית ובוודאי שלא עם רשתות חברתיות. במיוחד בנושא האינטרנט עדיין יש לישראל פערים עצומים לסגור. לכן, המדינה צריכה לאפשר לחברה האזרחית (ארגונים לא ממשלתיים ורשתות חברתיות, א"כ) להוביל את העניין כי מטבע הדברים לגוף בירוקראטי קשה בהרבה לגלות את הגמישות הנדרשת בעניינים האלה. "הפרדוקס בכל העניין הוא שבניגוד למקומות אחרים, המציאות בישראל טובה בהרבה מהדימוי. קח מדינה כמו ברזיל, שהיא מדינה של עוני ופשע אבל המיתוג שלה בעולם הוא כמדינת הקרנבל בריו. אצלנו המצב הפוך. לכן אני מאמין שבעבודה נכונה, אם למשל נדגיש את החדשנות, הקִדמה והיצירתיות בארץ, אפשר לשפר משמעותית את המיתוג הישראלי".

שיחה ועוד שיחה עם דובריה הרשמיים והבלתי רשמיים של ישראל בעולם מעלה ניואנס מעניין. בסופו של דבר, מידת ההגנה שמעניק כל אדם לישראל תלויה בתשובות שהוא נותן לעצמו. ואלה לא תמיד טובות. מכפישי ישראל מזהים סדקים בקרב הישראלים ותומכיהם ומסובבים אותם כך שישחקו לטובתם. למשל ההתנחלויות. אפשר למנות על יד אחת פעילים פרו-ישראלים המצדיקים את מפעל ההתנחלויות. יריבי ישראל הבחינו בכך מזמן. כשהם רוכבים על גל העוינות כלפי ההתנחלויות, בכלל זה בקרב היהודים והישראלים, הם מגדירים אותן כפשע מלחמה ודוחקים את המסבירן הישראלי לפינה. לישראלי הממוצע אין בדרך כלל תשובות טובות להצדקת ההתנחלויות במושגים של שיח משפטי וזכויות אדם. כך מגויסים למעשה ישראלים למערכה נגד מדינתם, גם אם כלל לא התכוונו לכך. ויש דרכים נוספות כגון החדרת מילים טעונות לשיח. הקורבן הבולט של טקטיקה זו הוא אהוד ברק. השימוש במושג 'אפרטהייד' מפי שר הביטחון של מדינת ישראל הוא הצלחה כבירה של הדה-לגיטימטורים. ברק לא התכוון כמובן לפגוע בלגיטימציה של ישראל. מן הסתם גם לא היה ער לכך שאימץ מטבע לשון שיריבי ישראל מתאמצים כל כך להנחיל לעולם. אך מרגע שיצא הדבר מפיו כבר לא חשוב מה בדיוק אמר, באיזה הקשר ומה הייתה כוונתו. כמעט על-פי אותה שיטה, התקשורת הישראלית מרימה תרומה נכבדת להכפשת ישראל. פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו הנזכר לעיל הוא דוגמה מצוינת. העיתון שחשף את "הזעם הפלשתיני" נגד המחווה הקולנועית לתל אביב היה לא אחר מ'הארץ' הישראלי. העיתון ציטט את מבקרת התרבות היהודייה, נעמי קליין, שקראה לא אחת להחרים את ישראל. ל'הארץ' מהדורה אנגלית שמצוטטת תכופות בכל העולם. כך יצאה מציון הקריאה להימנע ממחווה פרו-ציונית. כך בעצם פועלת הספירלה. התקשורת הזרה, גם אם היא מחזיקה כתבים בארץ, נשענת בעיקר על העיתונות הישראלית כמקור מידע. כשהמדיה הישראלית רוויה ביקורת אנטי-ישראלית, הדברים מקבלים תהודה בכל רחבי העולם. וכך נוצר גל אנטי-ישראלי שמקורו בישראל ומשחק לידי האנטי-ישראלים באשר הם. מובן מאליו שהעיתונות הישראלית יכולה וצריכה לבקר את ממשלת ישראל. לא מובן מדוע הרשויות הישראליות, כמו גם דמויות מובילות בתקשורת, טרם שברו את מעגל הקסם הזה.