יחסי הקרבה המיוחדים שהתגלו לאחרונה שוב, בין
לאה גולדברג ליוסף הופין (אופין), בקופסת נעליים ישנה מלאה מכתבים, ממשיכים לרתק את אוהדי שירתה עד היום. אך מדובר ביותר מכך, מדובר ביחסיה המיוחדים של לאה גולדברג אל קיבוץ אפיקים בכלל!
יוסף אופין היה גבר יפהפה, ונשים רבות חיפשו את קרבתו. הוא היה נשוי לעבריה עופר, יפהפייה ידועה אף היא, שהייתה בין השאר גם אהובתו הלא-מושגת של המשורר נתן אלתרמן.
על יחסי קרבה מיוחדים אלה, ניתן גם ללמוד מפרשת יחסיה עם
משה ליפשיץ, משורר היידיש הנשכח מחבורת כתובים-יחדיו, 1940-1896. ויותר מכך, על יחסה של לאה גולדברג אל החוג הדרמטי המיוחד במינו של קיבוץ אפיקים, ואל הצגת "השקיעה", של יצחק באבל שהועלתה שם בחודש מרס 1937.
המשורר הנידח משה ליפשיץ, שהגיע ארצה כפליט נרדף, 1934, בעזרתה המופלאה של מרגוט קלאוזנר, התקבל בזרועות פתוחות על-ידי חבורת המשוררים שסבבה את אברהם שלונסקי. הוא קשר קשרים מאוד קרובים, ולא נרחיב בהם כאן, עם אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, לאה גולדברג ורפאל אליעז, עזריאל אוכמני ואחרים. במיוחד נטתה לו חיבה לאה גולדברג. נוצרו ביניהם יחסים קרובים מאוד, שבין משוררת צעירה בראשית דרכה השירית לבין "
מנטור" זקן חולה ועייף, איש הנוטה לסוף ימיו, אך העמוס לעייפה באוצרות תרבות ושירה. ממש כשם שעשור מאוחר יותר, הועתק הדפוס הזה אל יחסיה עם אברהם בן יצחק (סונה). לאה גולדברג הנציחה את ליפשיץ של שנותיו האחרונות בשיר מכמיר לב שכתבה לזכרו בשם "כך שור עייף עם יום שוקע".
משה ליפשיץ התקשה להתפרנס, ולאחר תקופה קצרה של דראמטורג הבית בתיאטרון "הבימה", נאלץ לחפש לו עבודה למחייתו. כיוון שהגיע ארצה עטור הילה זוהרת של במאי מדופלם, כמי שלמד אצל הבמאים הענקיים מקס ריינהארט וארווין פיסקטור בברלין, הציעה לו גולדברג שיביים ויכתוב מחזות והצגות למחייתו בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוציה. ליפשיץ נענה לאתגר וביים בין השאר מחזה פוליטי, יחד עם הבמאית הידועה שולמית בת דורי, "כשיצאת איש פשוט לדרך", בתיאטרון הקיבוצים 1935. ולאחר מכן יצא לנוד בין הקיבוצים כבמאי נודד. הייתה זו תקופה שבמאים נודדים נעו בין הקיבוצים והעלו שם הצגות לציון חגים, יובלות ועוד. הסופרת רות אלמוג כינתה אותם באחד ממאמריה בשם "ימי הווגבונדים". בחורף 1937 נקרא ליפשיץ לקיבוץ אפיקים להעלות שם את מחזה "השקיעה" של באבל. ניתן להניח שלאה גולדברג, מיטיבתו, היא שדאגה לליפשיץ שיקבל את העבודה.
היא הייתה "ידידת הבית" של חברי אפיקים. יקירתם ומכובדתם. הם נהגו להזמין אותה לחגים, וישנן עדויות רבות על השתתפותה באירועים שונים שבחיי הקיבוץ. וכך לאחר חודשיים של חזרות, הועלה המחזה ברוב עם באפיקים. וכמובן שאורחת הכבוד החשובה הייתה לאה גולדברג. הנה מה שמצאנו בעלון אפיקים:
- ההצגה הוצגה שלוש פעמים. בליל ששי [ליל שבת] בשביל חברי הקבוץ והאורחים מבחוץ שבאו במספר רב. לאותה הצגה באו גם מקבוצת "גנוסר" ממגדל. מה-17 למרץ, 1937. במוצ"ש ויום א' בשביל המשקים והמושבות. להצגה השנייה בא מספר אנשים רב. למעלה מהמידה, חלק היה נאלץ לחזור הביתה ולבוא למחרת. חלק "הסתדר" על הגג של המסגרייה, על האבטומובילים שהועמדו למטרה זו, ליד הסככה. רבים נתלו גם על השערים והקירות של הסככה. מספר כה עצום של צופים לא יכול היה להוסיף מאומה לסדר. ומה עוד שמשום מה לא הייתה באותו ערב גם הסדרנות בסדר. למחרת תוקן הדבר ושרר סדר מופתי וכל הקהל היה מסודר יפה. אחרי ההצגה הראשונה התקיימה מסיבה בחדר האוכל שהיה מלא וגדוש. אחרי דברי ההערכה להצגה, סעד הקהל את לבו בתפוזים ויצחק (יוסף?) יצחקי1 הקריא מכתבים. בשעה מאוחרת נסתימה המסיבה. אחרי ההצגה השניה הקריאה לאה גולדברג משיריה. חבל שהמסדרים סדרו את ההקראה במקום צר וקטן...
לאחר מותו החטוף של משה ליפשיץ, בפסח שנת ת"ש, אפריל 1940, ספדה לו לאה גולדברג כמה פעמים, והספדיה נדפסו בעיתונים "דבר" ו"על המשמר". ועם קיבוץ אפיקים שימרה את קשריה הטובים עוד שנים רבות.