כשהכול נגמר, נתקלו עינת וילף וניצן הורוביץ זה בזו במסדרון. דקות ספורות קודם לכן עוד התקוטטו בוועדת הכנסת. עכשיו, כשהמיקרופונים והמצלמות לא היו בסביבה, היו השניים משוחררים יותר. "למרות הכול, שיהיה לכם בהצלחה", איחל חבר הכנסת ממרצ. "גם לכם", השיבה חברת 'עצמאות' הטרייה, והוסיפה: "אני באמת מקווה שיקום עכשיו גוף חדש שיביא את המסר שלכם, של השמאל. הקו שלנו שונה, יותר מרכזי". "אולי", השיב הורוביץ והשניים נפרדו לדרכם. שעות אחדות לאחר מכן נקרתה רונית תירוש בדרכו של נתן אשל, מנהל לשכת נתניהו. "אנחנו הבאים בתור?" שאלה בתקווה. אשל כדרכו השיב בבדיחה יהודית. "מה ההבדל בין יהודים ליפנים?" חברת הכנסת מקדימה, ששמה הוזכר לא אחת כמועמדת להצטרף לליכוד, לא ידעה. "שני העמים נחשבים חכמים, רק שליפנים יש עיניים קטנות ואילו אצל היהודים העיניים גדולות". אשל פנה לדרכו. תירוש תמשיך להתייבש באופוזיציה עד שיימצא, אם בכלל, הח"כ השביעי מקדימה שיסכים להתפלג. כרגע עניינה לא על הפרק. תמונת השבוע, שהצלמים פספסו, לא הייתה שייכת להם, וגם לא לווילף ולהורוביץ, אלא לשלום שמחון וזאב אלקין. עם אישור הפילוג בוועדת הכנסת ניגש שר התמ"ת החדש ליו"ר הקואליציה וחיבק אותו בעוז. לא לחיצת ידיים או הנחת זרוע חברית, אלא נפילה זה בזרועות זה. אנחת רווחה שפרקה את מתח היממה שחלפה. החיבוק הוא לא רק ביחס לעבר אלא גם לעתיד. שמחון יודע שעתידו הפוליטי תלוי מעתה באלקין ובעמיתיו בליכוד. החיבוק עם אלקין, כמו גם ההשגחה הצמודה של יועצת ראש הממשלה פרח לרנר על מהלך הדיון, לימדו כי הפיצול היה אומנם בעבודה, אך הכוח שהניע אותו היה הליכוד. ליתר דיוק יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. ברק, שמחון, וילנאי, נוקד ווילף היו השחקנים. אלקין, לרנר, אשל וכמובן נתניהו ביימו, הפיקו והעלו לאקרנים את ההצגה הטובה בעיר. עם שיתוף פעולה הדוק שכזה אין ספק שהחיבור המלא בין 'עצמאות' לליכוד הוא רק עניין של זמן.