מהרגע הראשון של ההצגה, אתה חי את המתרחש, כי הכל הוא נתח חיים שאנו חווים אותם כאן עשרות שנים. חוקר מצ"ח מגיע ליחידה שהרגה מחבל, שרצח את אחד מקציניה. החוקר הישר וההגון, רפא (דניאל סטופין הכה משכנע ביושרו - מצרך נדיר במחוזותינו, בהתלבטות הכנה שלו ובמחויבות הקשר שלו ליחידה), מתלבט בין חשיפת האמת לאמיתה, לבין קבלת תצהיר מפקד היחידה, יותם, חברו הטוב ביותר (אסף בן לולו, הכובש בלהט שלו ובהתמזגות טוטאלית עם הדמות) כהוכחה לאמון שלו בו. תוך כדי - מתגלים פרטים על העבר המסובך המשותף של שניהם. על הטירונות המשותפת בה גובשה הנוסחה של "אחד למען כולם, כולם למען אחד". כשהמוטו הזה עומד כחרב דמוקלס מעל כולם. קרני, הקצין הגבוה (אבי גבריאלוב המצוין), ארז (זוהר גלבוע הרגיש והמקסים), נחשון הקשוח (מתנאל בראשי), נהגו של רפא - דדה (רן גוזי שופע הקסם השובבי), ושתי הפקידות המקסימות - תמר יפת-הנפש שמצפונה גורם לטרגדיה (בת-אל משיאן מלאת הרגש והחום), וליזה הפטפטנית והמצחיקנית (ברקת מופקדי הקומיקאית) - כל אלה יצרו בבימויו המצוין של עמית גזית הפקה מפעימה ומטלטלת של המחזה שתסריטו היה מועמד לאוסקר ב-1989. אבי שכווי עיצב יפה את בימת בית צבי. התלבושות בעיצוב ענבר שפירא והמוזיקה של קובי פז. למרות שראיתי לפני שנה-שנתיים הפקה מעולה של המחזה בסטודיו יורם לוינשטיין, הרי שגם הפעם ישבנו מרותקים להצגה. בני ברבש מיטיב לגעת בנקודות הרגישות שלנו - בחובה לחסל את רוצחינו על-מנת להישרד, וברצון להישאר "יפי הבלורית והתואר" - כדי שהעולם יהיה בעדנו. דרמה מעולה שמסתיימת בקרשצ'נדו שמטלטל את הצופה. לרוץ לראות.