הקמת תל אביב ב-1909 חיזקה גם היא את המהפכה העברית. ניהול העיר נעשה בעברית, כולל כל המוסדות והגופים שקמו, וגם החנויות ובתי הקפה. ב-1921 קמה בתל אביב אגודת הספרות העברית, וב-1925 היא קמה מחדש תחת השם אגודת הסופרים העברים, והמייסד היה המשורר חיים נחמן ביאליק (שעלה לארץ ב-1924).
גופים ציבוריים ויחידים חברו יחד ליצור את המהפכה העברית: התפישה הציונית שהניעה את כולם לתרום להחייאת העברית נבעה מהערך של "שלילת הגולה". השיבה לארץ הייתה לא רק שיבה לארץ קדומה, אלא רצון ליצור זהות שונה מן המציאות היהודית בגולה. העברית הייתה לצופן של הזהות החדשה שלנו כאן.
התואר "עברי" מאפיין גופים שונים שקמו בתקופה שקדמה להקמת המדינה. לאופרה קראו "האופרה העברית", לתיאטרון "התיאטרון העברי", וכך קמו גם "אגודת הסופרים העברים", "אגודת האמנים העברים", "האוניברסיטה העברית", "הטכניון העברי בחיפה" (שהיום נקרא: טכניון), "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים" (שנקראת היום: ההסתדרות הכללית), "הגמנסיה העברית הרצליה" ביפו, "הגמנסיה העברית" בירושלים, וגם במנשרים ובעיתונות של אז, היישוב נקרא "היישוב העברי בארץ ישראל".
לאחר הקמת המדינה (ה' באייר תש"ח), חוקקה הכנסת את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953", וכך קמה 'האקדמיה ללשון העברית', שיש לה תפקיד חשוב בהתפתחות העברית בדורנו.
העברית מתנהלת באמצעות הַכְוונה של מוסד עליון, אך גם באמצעות חיוניות ותסיסה של השפה עצמה: השפה רוחשת ומתרחשת יום-יום, השפה העברית נוצרת תוך מקבילית כוחות של כוחות מכוונים מלמעלה וכוחות, שצומחים מלמטה ויוצרים יום-יום את העברית החדשה-ישנה, את העברית שלנו.
כשהיינו ילדים, חשנו את תחיית הלשון יום-יום. כילדים להורים שהגיעו מן הגולה, היינו שומעים את ההורים דוברים בשפה שנשאו עמם בצקלונם, ואנו כילדים ענינו בעברית. כחלוף שנים, הבינונו, שהיינו חלק מדור שלימד את הוריו לדבר עברית. עברית בעברית. התרגשנו מכל שיעור בעברית, ונפעמנו משירי הזמרה של חשרה אלדובי. שם גם רכשנו מילים חדשות - וחשנו, שאנו חוזים בפלא התחייה של הלשון.
מצורפים שני שירים שכתבנו:
הרצל מנסה בשירו להעיר לחיים את איתמר בן אב"י הילד העברי הראשון, משרטט את מלחמתו של הילד הקט למען לשון עברית נולדת. בלפור מוקסם מן המזיגה המיוחדת שיש בלשון העברית בין רבדים ובין דורות.
שירו של הרצל:
ראיתי את העברית
(מתוך ספר השירים "אנא בכוח אנא בשיר", צור אות, 2010)
הִנֵּה הָעִבְרִית,
עֵינֵיהֶן, רַגְלֵי אוֹתִיּוֹת
חֲדָשׁוֹת זוֹרְחוֹת,
טוֹפְפוֹת עֶדְנָה.
יֵשׁ הֲוָיָה. שִׂמְלָתָהּ אוּלַי יְשָׁנָה
דְּהוּיָה, אֲבָל זוֹ עִבְרִית
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַכֹּל: בָּתֵּי עֵינַיִם,
מוֹרֶה שָׁעוֹת, בּוֹרִית לְנִקּוּי יָדַיִם,
וְגַם אָדָם עִתִּי; הוּא לֹא נָבִיא
כְּלַבְלָר קָדוּם
בְּיָדוֹ מַפּוּחִית וּמַעֲטָפָה,
וְהוּא רוֹאֶה עָמֹק, כָּל נִיד מִלָּה.
עוֹמֵד לְאִטּוֹ וְשָׂח רָחוֹק.
אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה
עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו
עִבְרִית בִּלְבַד,
הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ
רַק אֵפוֹד קָטָן.
יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,
עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.
בִּרְחוֹב הַחַבָּשִׁים
חָשׁ אוֹתוֹ צוֹעֵד, מִתְלַבֵּט, מְיַבֵּב,
וּבְכָל שִׁיר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
הוּא מְהַלֵּךְ עִם תִּיק הַגַּן.
אֵיזוֹ מִלְחָמָה
וְהוּא יֶלֶד קָט,
יֶלֶד אֶחָד,
בְּכֹחוֹ לְבַד.
תִּיק הָאֹכֶל אֱמוּנָה וְהַכָּרִיךְ בִּגְבִינָה,
מָלֵא בִּכְרוּבִית, וְגַם חֲבִיתָה
עִם יְרָקוֹת. לוֹמֵד כָּל מִלָּה
וְהַזִּכָּרוֹן נִצְרָב.
יֶלֶד נִלְחַם לְבַדּוֹ בַּקְּרָב, וְחָרֵד בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתוֹ
יְחִידָה, נְמַסָּה כִּגְלִידָה עַל הַכָּרִית.
בְּבֵית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים נָגְעָה בִּי
רוּחוֹ שֶׁל אִיתָמָר בֶּן אָבִ"י
לְיַד לְבָבִי.
בְּעֵינַי רְאִיתִיהָ פּוֹסַעַת
לְיַד הַשַּׁעַר. וּמֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
בְּשִׁעוּר זִמְרָה שָׁמַעְנוּ מִלִּים חֲדָשׁוֹת, נוֹצְצוֹת,
וְשָׁמַעְתִּי לִבּוֹ. פְּעִימוֹת.
מִלִּים יוֹצְאוֹת מִגִּדְרָן, מִתְפּוֹצְצוֹת.
וְהַמּוֹרֶה אָדוֹן סֶגַל
בַּחֲלִיפָה, נוֹבֵעַ וּבְיָדוֹ זָהָב עֵט:
"זֹאת עִבְרִית בְּעִבְרִית, עִבְרִית
נוֹשֶׁמֶת בֶּאֱמֶת".
וְהָיִיתִי יֶלֶד, וְהָיְתָה
שְׁעַת צָהֳרַיִם כְּקִיטוֹר, מְשַׁקְשֶׁקֶת, מְלַבֶּבֶת
כִּפְעִימוֹת רַכֶּבֶת, וְרָאִיתִי אוֹתָהּ עֲזוּבָה,
יְפֵהפִיָּה לְבוּשָׁה שִׂמְלָה,
וְעָלֶיהָ תְּמוּנַת נֶפֶשׁ:
צִיּוּרֵי אוֹתִיּוֹת, בְּשָׁחוֹר לָבָן,
מִלִּים וּמַחְלָצוֹת, כְּאִלּוּ
מְחַכָּה לַצַּלָּם,
לְצַּיָּר הָאוֹר,
וּשְׂפָתַי אָמְרוּ בְּקוֹל:
"הִנֵּה הָעִבְרִית מְטַיֶּלֶת בַּחוּצוֹת".
שירו של בלפור:
עברית יקרה שלי
רַק בִּירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה
הַשַּׁחַר עוֹלֶה קִמְעָא קִמְעָא
צוֹפֵן הַפְתָּעוֹת.
אִישׁ "בֵּית אֵל" אוֹמֵר שָׁם צְלִיל מְבֹרָךְ:
יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ
וְכוֹתֵב שֵׁם מְפֹרָשׁ לְפָנָיו כְּאוֹת.
בְּחוֹף יָפוֹ בַּיָּם
שָׁכַח הַמִּתְבּוֹנֵן בָּשֶּׁמֶשׁ
אֶת הַנָּבִיא מִשָּׁם וְאָמַר הַמִּסְתַּכֵּל:
מַמָּש בָּא לִי שֶׁמֶשׁ וְחַם
וְלִפְעָמִים לָחַשׁ: בָּא לִי לְהִתְפַּלֵּל.
בִּצְפַת אָמַר חָסִיד בְּטַלִּית מְקֻפָּל:
לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ
וְזֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ שִׁיר.
וְיֶלֶד בַּר מִצְוָה לָחַשׁ בְּקֶבֶר הַמְּקֻבָּל:
לְעוֹלָם בְּעִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ
סוֹף הַדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַזֹּהַר מֵאִיר.
וּבְאוֹתָה שְׁעַת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חֹל
בְּתֵל אָבִיב בְּגַג גַּן הָעִיר
שָׁתוּ צְעִירוֹת וּצְעִירִים אֶת הַשִּׁיר
שָׁתוּ אַיְיס קָפֶה
וְאָמְרוּ בְּקוֹל:
חֲבָל עַל הַזְּמָן
אֵיזֶה בֹּקֶר יָפֶה.