רְאו הוזהרתם

בכלי התקשורת דוּוח כי האישה, שנרצחה על-ידי בעלה בכפר אתא, התלוננה פעמיים במשטרה על אלימות נגדו. התלונה האחרונה אומנם הייתה לפני כשמונה חודשים, אולם בעידן המיחשוב, בעקבות ריבוי מקרי הרצח של נשים, השאלה היא מדוע המשטרה – בשיתוף עם לשכות הרווחה - אינה עוקבת אחר גורל המתלוננות. אילו עשתה כן, ופועלת בהתאם, הייתה יכולה להציל חיייה של המתלוננת, כמו של נשים רבות אחרות. תמיהה נוספת עולה מהעובדה, שהשכנות של הנרצחת, ששמעו צעקות ומריבות מהבית, למרות חובת הדיווח החָלָה במקרים אלה, לא דיווחו כלל למשטרה או לרשויות הרווחה על המצב, ואולי כך יכלו למנוע את הרצח. וחבל. מתי כבר הרשויות והאזרחים ילמדו את הלקח המתאים, ויגלו עירנות ואחריות לחיי הנשים המוכות? בקרוב יחול יום האישה הבינלאומי, ולמרבה הצער קציר הדמים אינו פוסק. לתשומת לב שר הרווחה, משה כחלון.

הדרישה להעביר את סמכוּת הגיור מהרבנות לממשלה דומה לדרישה להפקיע את תחום הכשרוּת והנישואין מהרבנות. כידוע, מדינת ישראל היא לא רק מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה מדינה יהודית, כפי שהוגדרה במגילת העצמאות. לאור זאת נקבע כי מבחינה חוקית נושאי יהדות עקרוניים, דוגמת אישוּת, כשרוּת וגיור יהיו בסמכות דתית. יתר על כן, חילוּן הגיור, בניגוד להלכה, יגרום להתבוללות העם היהודי במדינתו, ויהפוך את ישראל חלילה ל'אמריקה השנייה' מבחינת מימדי ההתבוללות. האם לכך ייחלנו? אגב, האם די בהצהרה 'אני רופא' כדי להיות רופא? אם מבחינה מקצועית נדרשת התמחות יסודית, מהי הקלות הבלתי נסבלת הזאת ביחס לקבלת היהדות, המתבטאת בהצעה להסתפק בהצהרה בלבד פלוס גיוס לצבא או התנדבות, שאולי תהפוך את הזרים לישראלים, אך לא ליהודים? כי יהדות היא עניין של גנטיקה ואורח חיים. וּבא לציון גואל.

פער השנים הגדול, העומד על 13 שנים, בין הכרעת המשטרה שדוד אפוטה רצח את ענת אלימלך והתאבד, לבין האישור המשפטי שניתן לכך, אומר דרשני. פער זה ממחיש בצורה קיצונית את איטיוּת הפסיקה בבתי המשפט ועינוי הדין - סוגייה שעלתה לאחרונה שוב לכותרות בעקבות התאבדותו של השופט מוריס בן עטר. מעֵבר לכך תמוה הדבר, שהמשטרה לא העמידה לדין את אחיו של אפוטה, ששיבש ממצאי ראיות בזירת הרצח, כדי להצביע בניגוד לעוּבדות על ענת כרוצחת ולטהר את דוד מכל אשמה פלילית. כזכור, הייתה לכך השלכה מעשית כאשר אלימלך, בהנחה השגוייה שהיא זו שרצחה והתאבדה, נקברה תחילה מחוץ לגדר בחלקת המתאבדים עד לגילוי האמת (מזל שהשיבוש לא היה מקצועי). בהעדר ענישה השאלה היא, היכן המודל המרתיע לפושעים אחרים על עבירה חמורה זו, המפלילה לשווא את הקורבן ומדביקה לו אות קין נצחי. האומנם הרצחת וגם זוּכיתָ?!

יש התמהים כיצד חברי הכנסת מיהדות התורה, משה גפני וישראל אייכלר, בעלי עמדות שמאלניות מובהקות מבחינה פוליטית, חתמו על הצעת החוק של הימין הקיצוני (ביוזמת ח"כ מיכאל בן ארי) המבקשת להעניק חסינות לרבנים מפני העמדתם לדין פלילי. אולם דומני שההנחה היסודית, כאילו החתימה על ההצעה סותרת את עמדתם היוֹנית של השניים היא שגוייה. אין כל קשר בין התפיסה השמאלית של הח”כים החרדים לחתימה על הצעת החוק, שנובעת מתוך יחס של כבוד נטו לרבנים, אשר למרבה הצער בדורנו חל פיחות במעמדם בציבור. לאפשר לרבנים החרדים חופש פסיקה בכל התחומים, מבלי שאימת החרב המשפטית תונף על ראשם. בלי ספק יש פֹה גם אותה גישה פרגמטית, המאפיינת את הזרם החרדי המרכזי 'לאפשר לרבנים וכו'.

על-פי מחקר שנערך לאחרונה, 10% מתלמידי התיכון ניסו השנה להתאבד. דומני, כי מעֵבר להצעת פתרונות נקודתיים, ראוי לשים לב שנתוּן גבוה זה של ניסיונות התאבדות מצביע על תופעה כללית של זילות החיים בחברה. החשיפה היומיומית לתאונות דרכים, למעשי רצח, שהפכו כבר לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית, וכמובן סרטי האלימות והאקשן בטלוויזיה ובאינטרנט - כל אלה תורמים לפיחות שחל בערך החיים. בראש ובראשונה יש אפוא להקדיש שיעורים בבתי הספר לקדושת החיים ולמשמעותם. ואכן, ביהדות כידוע ערך זה ניצב בראש סולם הערכים, מעֵבר לקדושת השבת, ולמען הצלת החיים מותר אפילו לחלל את השבת. חז"ל גם הצביעו על כך שכל אדם הוא עולם מלא. אם התלמידים יכירו בערכם ובערך החיים, הם יימנעו מלהתאבד וילמדו להתמודד עם בעיות או קשיים. כמו-כן על התלמידים להיות עסוקים בעשייה, הממלאת את החיים בתוכן ומעניקה סיפוק לאדם. הכוונה היא הן למימוש כישורים אישיים שלהם, והן להתנדבות למען הזולת. בדרך זו גם לא יהיה להם פנאי למחשבות שליליות. ובא לציון גואל.

כל הכבוד לדוצי (דוד צבי גוטשטיין). במקום לשקוע ברחמים עצמיים, בחרדה ובדיכאון על אובדן משפחתו בעקבות התאונה הטרגית על מסילת הרכבת - כפי שיש להניח שאחרים היו מתנהגים כך במקומו – למרות גילו הצעיר הוא מוכיח התנהגות בוגרת, ומשתמש באסונו כמנוף לעזור לאחרים. אין ספק שהניסיון והאמונה, אשר במחקרים פסיכולוגיים הוּכחה ככלי יעיל ביותר להתמודדות עם אסונות ומחלות – הם המתכון המנצח כדי להוכיח לאחרים, כי יש חיים אחרי אסון, ולא עוד אלא ניתן לפתוח דף חדש בחיים מתוך חישול עצמי. לכך יש להוסיף את טוּב ליבו של האיש, וכאמור את בגרותו הנפשית, כדי לשמש מודל אישי להתמודדות נכונה במקרי אסון, חלילה. אכן, הפסיכולוגים ממליצים על התנדבות ועזרה לזולת כדרך להתמודדות אישית מוצלחת עם אסונות. בראש ובראשונה היא מסיחה את הדעת מהאסון הפרטי ומהווה את הנוסחה הגואלת משקיעה במחשבות עליו. מעֵבר לכך, ההתנדבות לאחרים ממלאה את החיים בתוכן עשיר ומעניקה להם משמעות מיוחדת. ואומנם, לא מעט עמותות וולונטריות הוקמו, למרבה הצער, בעקבות אסונות אישיים. אולי דוצי יהיה החלוץ שיגשים את חלומו להקים מרכז עולמי ( בדומה לזק"א) להתמודדות עם אסונות, שלא נדע, ובכך ינציח את זכרם של יקיריו שנספו באסון הרכבת. פסוקו: האם, בעקבות המהומות בעולם הערבי, אפקט הפרפר הגיע לבירת הנגב? (ירי טילי הגראד בבאר שבע).

אי-אפשר להתעלם מיתרונות השינון, שבזכותו אפילו זקני הפלמ"ח יודעים לשנן פרקי תנ"ך שלמים בעל פה. מבחינה זו נכון עושה משרד החינוך, המבקש להשיב את מסורת השינון הישנה והטובה אל בתי הספר. ובכלל, מי אמר ששינון חייב להיות משעמם? נכון שאם משננים כמו תוכי, השינון הופך להיות משעמם ומכביד. אבל מדוע לא להפיח בו חיים? דומני כי המתכון המנצח הוא שילוב. שינון בשילוב הבנה, הַמְחָזָה, דרמה ואקטואליה עשוי לעורר עניין רב בקרב התלמידים בחומר הנלמד בעל פה ואף לסייע בזכירתו. הם יתרפקו על פרקי התנ"ך והשירה שיחָרתו במוחם לכל חייהם, ידקלמו אותם ברגש נוסטלגי אף לבניהם ולנכדיהם, ויכירו תודה למוריהם על כך. אז כל הכבוד לשר גדעון סער, המשיב עטרה ליושנה למערכת החינוך.

יש המתעקשים לכנות את אליאור חן, שהורשע בהתעללות בילדי משפחת הכת שהנהיג, בשם רב. ולא היא. רב הוא פוסק הלכה, המשמש באורחות חייו המוּנְחים על-פי התורה, דוגמה אישית לקהילתו. למוֹתר לציין כי חן לא עמד בשני קריטריונים אלה. לא רק שלא הוסמך לפסוֹק הלכה, אלא שמסכֶת ההתעללות בילדים היא בניגוד גמור להלכה ומהווה עבירה חמורה. חז"ל כבר אמרו, ש"כָּל המרים יד על חבירו נקרא רשע”, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתעללות ממושכת. מה שכֵּן חן היה מנהיג כת כאריזמטי, אולי אפילו להטוטן בעל כוח מאגי, אך רחוק מרחק שנות אור מהתואר רב.

ההחלטה להוזיל את כרטיסי חודשי-חופשי ב-10% היא החלטה נכונה. היא תעודד את השימוש היומיומי בתחבורה הציבורית, במיוחד לאור הייקור המתמיד במחירי הדלק (גם לאחר ביטול הבלו). עבור אגד (ודן) זהו אינטרס עסקי מובהק, שההוזלה תמכור יותר כרטיסים, והחברה תרוויח, מה עוד שבעקבות הסבסוד הממשלתי היא בוודאי לא תפסיד. השימוש בתחבורה הציבורית הוא גם אינטרס ממשלתי כדי לצמצם פקקי תנועה, למנוע תאונות דרכים וזיהום אוויר. עם זאת, דומני כי הוזלה זו נותנת מענה לשכבות הביניים, בעלי הרכב הפרטי, המחפשים תחליף זול ונוח מבחינת חנייה וכבישים מפוקקים. אך היא מקפחת את השכבות החלשות, שאין באפשרותם לרכוש את הכרטיסים החודשיים בגלל עלותם הגבוהה עדיין, או כי אינם זקוקים לנסיעות יומיומיות. לכן ראוי להחיל את ההוזלה על כל התעריפים ולא רק על הכרטיסים החודשיים. זאת במיוחד בירושלים, עיר ענייה, שֶבה תעריף הנסיעה העירונית, העומד על 6.40 שקלים, הוא למרבה הפלא הגבוה ביותר ,לעומת 6 שקלים בתל אביב. ויפה הוזלה אחת קודם.

ארגוני השמאל סימנו ניצחון נגד מה שהם כינו תופעת המקרתיזם, כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, טירפד את הצעת החוק של ח"כ אביגדור ליברמן לחקור את מקורות המימון שלהם. התקשורת ראתה בכך, כמו במקרים רבים אחרים, עוד כניעה של נתניהו הלָחיץ - והפעם לדעת הקהל השמאלנית. מעֵבר להנחה שאולי נתניהו ביקש בסיכול ההצעה למנוע אפשרות של חקירת ארגוני הימין במקביל, האם מי מהעיתונאים שם לב לעיתוי של הכרעה זו? ובכן, כדאי שתדעו שהיא נעשתה בסמיכות מובהקת לטירפוד המינוי של עוזי ארד, מקורבו של נתניהו, כן ניחשתם, על-ידי שר החוץ ליברמן, שכבר הוכתר אצל פואד לראש הממשלה בפֹעל. לא פחות מנצחון השמאל, סימן נתניהו במישור הפרסונלי נקמה מתוקה נגד השר המתחרה, בטירפוד יוזמתו, והראה לו מי פה הבוס במדינה.

פרשת זיוף התרומות עבור גלעד שליט אומרת דרשני. כיצד לא נבדק כמקובל הרקע של ה'מתרים' רונן בר שירה, הן על-ידי הרַכז יואל מהרשק והן על-ידי התורמים, שהם אנשי עסקים ועורכי דין ותיקים ומנוסים, המכירים היטב את הנהלים ודרכי החוק. למרבה הצער, במקום זאת הם נפלו קורבן לנוכל והצטיירו כפרייארים. במיוחד נדרשה בדיקה זו לאור בקשת בר שירה שהתרומות יעברו לחשבון החברה שבניהולו, ולא ישירות לחשבון העמותה הרשמית למען שליט 'קרן אור', דרישה שראוי היה שתדליק נורית אדומה אצל הפעילים והתורמים. חבל שפרשת ההונאה נחשפה באיחור, לאחר שמאות אלפי שקלים הועברו לכיסו של הנוכל, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. יש לקוות שהפרשה תלַמד את הלקח המתאים, ויוסקו ממנה המסקנות הרלוונטיות, כדי למנוע הישנות מעשי הונאה דומים בעתיד.

שוב נשבר שיא בכרוניקה הפלילית, כאשר ביממה אחת שני בעלים רצחו את נשותיהם והתאבדו, כדי להימלט מאימת הדין. בשני המקרים, שהיו ידועים למשטרה, נשמע שוב המשפט הכל כך מוּכר, שכבר הפך לקלישאה 'הכתובת הייתה על הקיר'. בשניהם היה צו הרחקה, שכמו במקרים רבים אחרים לא כוּבד, במקום מאסר של הבעלים האלימים. במקרה הראשון התיק נסגר, מחוסר שיתוף פעולה של האישה עם המשטרה. האם, לאור מקרי הרצח הרבים של נשים, לא נכון היה לדווח על המקרה לרשויות הרווחה ולפעול בשיתוף פעולה, ובכך תוך מעקב ניתן היה אולי למנוע את הרצח הזה ורציחות אחרות? בשבוע הבא יחול יום האישה הבינלאומי. האם זו ה'מתנה' שתוגש לקראת החג - עוד שתי גופות נשים בארון? לרשויות, שאינן עושות די, הפתרונים.

במדורו ב'שראל היום' כתב ג'קי לוי, כדרכו, בחינניות רבה המתובלת בהומור, על המן במדבר. אכן, היו במן כמעט כל הטעמים, פרט דומני לטעם קישואים, בצל ושום, אשר כדברי רש"י מזיקים לנשים הרות ולמיניקות. בניגוד לדברי הכותב הגעגועים הנוסטלגיים של העם היו אפוא לא למן, אלא לְמה שלא היה בו, והיה במצרים. אם כבר, ראוי לציין כי המן היה אוכל טרי מן המוכן יום יום. כמו-כן הוא היה קצוּב לפי מספר הנפשות במשפחה, ולא מטעמי צֶנע. המן בא ללַמד לדורות שיעור באמונה וביטחון בה'. הסיסמה הייתה 'רק היום', מתוך ביטחון בבורא שיהיה אוכל גם מחר. מעֵבר לכך, במן טמון מסר אנטי רכושני, שלא לאגור מזון או מוצרים מעֵבר לתצרוכת היומית והמשפחתית. יתר על כן, המן הצטיין בסגולות רוחניות. היו לו מֵעֵין קרני רנטגן, והוא ידע לזהות את מצבו הרוחני של כל יהודי. הקירבה הפיזית לכל בית, הייתה לפי מבחן האמונה. ככל שאדם היה צדיק יותר, המן הוגש קרוב יותר לביתו. לאור כל זאת, מה הפלא שהמן נקרא בפי חז"ל "מאכל האמונה". הלוואי עלינו.

פרשת השבוע 'פקודי', שנקרא השבת, פותחת בספירת המלאי של המשכן בעקבות התרומות. משה רבנו מוסר לעם דיווח מלא על ההכנסות וההוצאות הפיננסיות במשכן, עד לפרטים הקטנים ביותר דוגמת ווי העמודים. משה הוא מודל ליושר אישי ולניהול נכון של קופה ציבורית (הירשזון, משה מאחוריך). לתשומת לב הח"כים, השרים, הרשויות ועובדי ציבור החולבים את הקופה.