זה שלושים שנה שגבי עמירם ממושב לפידות רועה את עדר הבקר שלו בגבעות שמעל כרמיאל. שטחי המרעה שהוא חוכר מהמדינה גדולים בהשוואה למגדלים פרטיים אחרים, ומשתרעים על 4,000 דונם שבהם חורש טבעי ועצי זית ואלון עתיקים. לאורך כל השנים מתמודד גם הוא עם אותם איומים כמו הקולגות: פלישות, גניבות, הצתות, קריעות גדר ובעיקר ניסיונות השתלטות על השטח. שטחי המרעה של עמירם גובלים בכפרים דיר אל-עסד, מג'דל-כרום, כפר-נפח, ינוח וירכא. המזיקים, שלדבריו מגיעים מהכפרים כולם, אינם יודעים שובעה. לפני שנתיים פירקו גנבי מתכות גדר באורך של ארבעה קילומטרים, ואפילו את היסודות שהיו יצוקים בבטון הם עקרו מהמקום. מפעם לפעם מסתננים לשטחו חוטבי עצים, שמכלים עצים עתיקים ומוכרים אותם לצורך הסקה. לפני כארבעה חודשים נכרתו כך ארבעה עצי זית בני 90 שנה. עמירם הגיש תלונה במשטרה ומסר אפילו את שמות החשודים, לאחר שאחד העובדים שלו ראה וזיהה אותם. עד לרגע זה לא נעשה דבר בעניין התלונה. לא רק רכושו של עמירם מאוים, גם הוא עצמו שרוי בסכנה. לפני שנה, כשיצא לסיור שגרתי לאורך הגדרות הפרוצות, הותיר את הרכב לא נעול – ובשובו גילה כי יד נעלמה הניחה נחש צפע על מושב הנהג. "סוג של איום מרומז למה שעלול לקרות אם אתעקש יותר מדי", הוא אומר. וכן, גם הוא הגיש לאורך השנים מאות תלונות על מעשי החבלה והגניבות. כיום עמירם אפילו לא טורח לבדוק האם תלונותיו טופלו. "עייפתי", הוא מודה בקול שיש בו מעט מן התבוסה. "בשנים האחרונות הבנתי שחבל לי על הזמן. אחרי שלושים שנות מלחמת התשה, הדבר האחרון שיש לי כוח אליו זה שגם המשטרה תתיש אותי. כבר אין לי ציפיות מאף אחד, בטח לא מהמשטרה". האמירה הזאת מפתיעה, כיוון שעמירם עצמו היה בעבר רכז מודיעין במשטרת ישראל. "דווקא משום כך אני אומר את הדברים", הוא מתרץ. "אני מכיר את העבודה, ומה שהיום נעשה רחוק מלהשביע רצון. לא הגיוני ש-95 אחוז מהחקירות בעקבות תלונות של חקלאים נפסקות בתואנה של חוסר עניין לציבור. אחת מהשתיים: או שכולנו, המגדלים, בגדר שקרנים - או שהמשטרה לא עושה את עבודתה".

במה זה מתבטא?

"האבסורד הגדול הוא שהיום אין בכלל טעם שאגיש תלונה אם אני לא מביא את שמות החשודים. אם אתה רוצה שהם גם ייחקרו, אתה פחות או יותר צריך להביא לתחנה את החשודים או ראיות חד-משמעיות שקושרות אותם למעשה, אחרת לא יקרה כלום. לא ברור לי למה אני זה שצריך לעשות את עבודתה של המשטרה כדי לקבל ממנה שירות. "כבר התרגלתי לכך שאני עומד לבד מול הגנבים והפורעים. לפני 20 שנה הייתי גם יותר נאיבי וגם יותר צעיר, אז עשיתי את זה. שכבתי במארבים בלילות, רצתי עם השוטרים כשהם כן באו והלכתי לחפש בעצמי את הרכוש הגנוב. בכמה מקרים חקרתי ומצאתי בכפרים בסביבה עגלים שנגנבו ממני. רק במקרים האלו, ולא בכולם, קיבלתי חלק מהבהמות בחזרה אם לא הייתי עושה בעצמי את עבודת המודיעין, אף אחד לא היה עושה אותה בעבורי. העניין הוא שלא בשביל זה נהייתי בוקר". עמירם מפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי המשטרה, אלא גם לעבר מערכת המשפט. לטענתו, כל עוד לא יוחמרו עונשיהם של גנבים ופורעים, החגיגה שלהם תימשך. "במקרים בודדים המשטרה תפסה את האשמים, אבל בבית המשפט הם קיבלו עונשי מאסר על תנאי או קנסות מגוחכים, וזה לא נקרא הרתעה. אולי חלק מחוסר המוטיבציה של המשטרה קשור בחוסר הגיבוי של מערכת המשפט. אני סיירתי בחוות בארה"ב, ושם אחרי גניבה שנייה הגנב לא רואה יותר אור יום. כשמדובר בחקלאים במדינת ישראל, עבירות שמתבצעות נגדם נתפסות כסתם מטרד. "לפני כמה חודשים הייתה לנו פגישה עם השר לביטחון הפנים, והוא ביקש מכולנו להביא את התלונות הפתוחות, כדי שיהיה אפשר לטפל בהן. בפגישה הורגשה אווירה טובה מאוד, אבל בפועל, עד עכשיו שום דבר לא השתנה".

בעקבות גניבות העגלים בשנה שעברה החליטה גורדון לקחת את היוזמה לידיה, וניהלה חקירה עצמאית אינטנסיבית. זו כללה הקלטות סמויות, החדרה של מודיע לתוך כנופיית הגנבים, תצפיות ורישומים. כאמור, עבודה של המשטרה. "ההמלטה הראשונה הייתה ב-10 בינואר", מספרת גורדון. "בבוקר 11 בינואר הגעתי לעדר, והעגל איננו. הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא גניבה, כי מי יגנוב עגל ראשון שהומלט? למי יש תעוזה כזאת? אולי העגל נטרף? אולי הוא סתם מת? ימים שלמים חיפשתי בשטח פגרים, בלי לדעת מה אני מחפשת. הימים חולפים, ההמלטות ממשיכות, ואני רואה שהפרות משתגעות ולא מבינה למה. כשהעדר גדול, קשה מאוד בהתחלה להבחין שגונבים ממך. יש 150 פרות וכולן קרובות להמלטה. רק אחרי זמן האסימון נופל, ואתה קולט מה שקורה. "כל כך כעסתי, שלא ידעתי מה לעשות. מהמשטרה אני בטח לא אקבל עזרה, אבל גם לשבת בחיבוק ידיים לא בא בחשבון. אז החלטתי שאני לא מוותרת ומוצאת את הגנבים. היה מישהו בתוך אחד הכפרים שבמשך שנים היה האויב שלי, אבל בשנה שעברה הוא עצמו בא אליי לבקש עזרה, אחרי שגם לו גנבו עגלים. החלטנו לשתף פעולה, והחדרתי אותו כשותף לתוך חוליית הגנבים. ציידתי אותו במכשיר הקלטה, ובאמצעותו ידעתי בכל יום מה הם גנבו ומה הם מתכננים הלאה, ואפילו איזה שלל קיים אצלם. התכנון היה בבוא העת לגשת עם הראיות למשטרה כדי לבצע מעצר". שלושה חודשים ניהלה גורדון את החקירה הזאת, שלדעתה לא הייתה מביישת אף רכז מודיעין משטרתי. "הקטע הכי מזעזע היה כשקיבלתי הקלטות שבהן שומעים את הגנבים דנים אישית לגביי ומחליטים על חלוקת השלל שהם עומדים לקחת ממני. אני מכירה את האנשים האלה אחד-אחד כבר שנים. הייתי באה, יושבת אצלם, שותה איתם קפה. אף פעם לא חשבתי שמי שגונב בלילה הוא מי שמציג את עצמו כחבר שלי ביום. "אני קיבוצניקית, מאז ומעולם הייתי שייכת לשמאל האידיאולוגי, ואין לי שום בעיה עם ערבים. אבל אני לא חושבת שלפני עשרה חודשים היית שומע אותי מדברת על הערבים כמו שאני מדברת היום. חונכתי לשכנות טובה עם הבדווים פה, אבל השנה האחרונה לימדה אותי שמדובר בהרבה מעבר לגניבות. יש כאן עניין לאומני, וזה קשה לעיכול". כשהצטבר בידה די חומר מסרה גורדון את כל הראיות וההקלטות לרכז המודיעין של יחידת ארז במשטרה. על בסיס המידע הזה בוצע מעצר, ומתוך השלל שנתפס אצל הגנבים הושבו לקיבוץ שבעה עגלים, שהבדיקות הגנטיות העלו כי הם אכן נגנבו מהעדר של גורדון. חלק ניכר מהשלל נותר בידי הגנבים, אף שההקלטות הוכיחו מעל לכל ספק שהוא גנוב, מאחר שלא נמצאו הבעלים המקוריים. לכידת הכנופיה לא גרמה למשטרה מהפך תודעתי ביחסה אל גורדון. "אחרי שמצאו את הגנבים, הגעתי עם השוטרים לתחנה", מספרת גורדון. "מתיישב מולי חוקר ומתחיל לשאול אותי שאלות בסיסיות. שאלתי אותו בשביל מה הוא מתחקר אותי, ואיפה כל הראיות וההקלטות שהעברתי. החוקר הסתכל עליי ואמר 'אין לי מושג על מה את מדברת'. התברר שרכז המודיעין של היחידה פשוט לא העביר את החומר שלי הלאה למחלקת החקירות. אחרי מאמץ של שלושה חודשים מצאתי את עצמי שוב בתסריט הקבוע שבו גובים ממני עדות, ממלאים עוד טופס שאף אחד לא יעשה איתו כלום, ושוב הכול יורד לטמיון. חשבתי שאני משתגעת. אחרי כל המהומה שעוררתי, אחרי הסיכונים שלקחתי על עצמי, ראיתי איך קוברים את כל העבודה שעשיתי. "הדבר שהדהים אותי יותר מכול היה במה התעסקו השוטרים באותו רגע: ויכוח מי צריך לעשות את העבודה ה'מלוכלכת' של העמסת העגלים שנתפסו למשאית. האם החוקרים, אנשי המודיעין, או אולי אני, כי אני זו שסיבכה אותם בחקירה הזו?" בשלב מסוים הבין החוקר עד כמה האישה שלפניו נסערת. "תגידי, כמה דונם מרעה יש לכם ברמת-יוחנן?", הוא שאל. "3,000 דונם",ענתה גורדון. תגובתו הייתה: "בשביל 3,000 דונם היה שווה לך כל הבלגן?" "זה כבר היה יותר מדי בשבילי", מספרת גורדון. "פשוט קמתי והלכתי. אם חוקר ביחידה שנלחמת בפשיעה חקלאית לא מבין מה אני עושה, מה החשיבות של שמירת אדמות מדינה, אין לנו על מה לדבר. זה מה שהוציא ממני את טיפת הרוח שעוד הייתה לי במפרשים, והבהיר לי סופית שאני חסרת אונים לחלוטין. "אותי החוק מחייב בניירות רשמיים לכל בעל חיים: תעודת זהות, מסמכים רפואיים, תעודות משלוח, אישורי חיסונים, אישורי העברה של הלשכה הווטרינרית ועוד. אני משלמת את כל הבדיקות, האישורים והסימונים, ובכל רגע נתון יש לפחות שישה פקחים שבודקים אותי - מטעם הקרן הקיימת, מנהל מקרקעי ישראל, הלשכה הווטרינרית, רשות הטבע והגנים, הסיירת הירוקה ואפילו רשות העתיקות. עם כולם אני חייבת להיות בסדר, ואני לא עושה תזוזה בלי לבקש אישור או ליידע את הגורמים הרלוונטיים. אז למה רק ממני דורשים את כל זה, ומהבדווים לא? מה, הפרות שלהם אף פעם לא חולות? הן חסינות בצורה יוצא דופן? מסתבר שבמדינת ישראל יש מערכת חוק לגנבים, ויש מערכת לשומרי חוק, שאותם הכי קל לחפש". גורדון מספרת כי בשלושת חודשי 'עבודת המודיעין' שלה, נחשפה לכמויות של סחורות גנובות, מאות ראשי בקר וצאן שאינם רשומים בשום מקום. "אין עליהם סימון או שום פיקוח. איך קורה שראש החוליה שגנבה ממני, בכלל לא מוכר ברשויות כמגדל? למה הוא לא בכלא? איך ייתכן שיום אחד יש אצלו 30 כבשים, ביום למחרת 10 עגלים, ביום שלאחר מכן 10 פרים - ואף אחד לא שואל שאלות ולא דורש ממנו אישורים?"

צרפתי עומד לבדו במערכה הפרטית, אבל מבין המגדלים החקלאיים בגליל יש לו שותפים רבים לסבל. קחו לדוגמה את יהודה מרמור מהמושבה יבנאל, 15 ק"מ ממסד בקו אווירי. מרמור אינו חדש מקרוב בא; הוא דור שלישי למגדלי בקר. סבו וסבתו נפגשו כשרעו את עדרי משפחותיהם בגבעות שמעל יבנאל, והיום הוא עצמו חוכר את אותן אדמות ממש ממנהל מקרקעי ישראל. מלבדו רועים שם גם בדווים מערב-אל-הייב ומביר אל-מכסור. בשנים האחרונות נחתכו שוב ושוב 7 ק"מ של גדרות בקר השייכות למרמור, ככל הנראה על-ידי אנשי ערב אל-הייב. היד שחתכה את הגדרות המשיכה וגנבה ראשי בקר, ואף חמסה עמודים, בזנ"טים וכל חפץ אחר העשוי מתכת. חוסר הוודאות באשר לזהותם של המשחיתים נובע מהעובדה שגם כאן המשטרה אינה טורחת לבדוק את התלונות. מרמור בחר שלא לשוחח עמנו, לדבריו משום שהוא עייף ומיואש. "התראיינתי כל כך הרבה בשנים האחרונות לכל כך הרבה כלי תקשורת, שאין לי יותר עניין להעיר אף אחד מרבצו", הסביר בשיחת טלפון. ואפשר להבין אותו. לפני כמעט עשור הוא נקלע למארב אבנים חסר רחמים, כמעט קטלני. במקרה אחר התנפלו עליו והכו אותו עד אובדן הכרה. גם אש חיה נורתה לעברו, והוא השיב בירי. במקרה הזה המשטרה כבר התערבה, והתוקף נידון ל-20 חודשי מאסר. כמו צרפתי, גם מרמור הגיש במהלך השנים מאות תלונות למשטרה, אך הן נסגרו "מחוסר עניין ציבורי". צווי ההרחקה שהשיג התבררו כלא יעילים, מאחר שאינם נאכפים. לפני שנה כבר כמעט הרים ידיים ועזב את השטח, לאחר שנאלץ להוציא מכיסו חצי מיליון שקלים לשיקום נזקים שנגרמו לו. הפתרון שהציעה לו המשטרה היה לקחת בדווים כשותפים – מה שמכונה בלשון העם פרוטקשן - או לתת להם חלק מהשטח. כשבחר לעקוף את המשטרה ולהגיש תביעה אזרחית כנגד הפורעים, מצא את עצמו מאוים בידי הנתבעים בתוך אולם בית המשפט. "נשבר לי ובעיקר לאשתי, שדורשת שאוותר לפני שארצח", סיפר מרמור לא מזמן בראיון שנתן. מערבה משטח המחיה והמאבק של מרמור, סמוך לקריות, שוכן קיבוץ רמת-יוחנן. איילת גורדון, חברת הקיבוץ, מנהלת בשמונה השנים האחרונות את עדר הבקר והמפטמה, ואחראית על השטחים הפתוחים ובכללם מטעי הפרי ושטחי הרעייה. עם הבקר היא מסתובבת כבר יותר מ-25 שנה. אל העיסוק הלא-ממש נשי הזה היא הגיעה לאחר שהחליפה בתפקיד את אחיה הגדול. לדבריה, הנטייה לעבוד עם בקר מקורה ככל הנראה בגנים הדרום-אמריקניים שזורמים בדם המשפחתי. קיבוץ רמת-יוחנן גובל מצדו הצפוני בקריית-אתא. משאר העברים הוא מוקף בכפרים איבטין, חוואלה, דראס-עלי ושפרעם. גורדון מכירה היטב רבים מתושבי הכפרים הללו, שדואגים שלא תוכל ליהנות משלווה פסטורלית ולו לרגע. בין ינואר למארס אשתקד, במהלך עונת ההמלטות, נגנבו משטחי המרעה של הקיבוץ יותר מ-30 עגלים, בשווי כולל של כ-150 אלף שקל. גם כאן, המשטרה נשארה מחוץ לתמונה. ניסיון הגניבה האחרון אירע לפני כחודש. שני צעירים מאחד הכפרים באזור פשטו בצהרי היום על מטע האבוקדו של הקיבוץ. חבר ערני זיהה אותם והזעיק את גורדון, שיצאה לשטח. היא מיהרה לצלם ולתעד את הגנבים בפעולה וגם את שני כלי הרכב שלהם, ובמקביל התקשרה למשטרה. לכוחות אכיפת החוק לקח לא פחות משעה להגיע למקום. הגנבים ברחו הרבה קודם לכן, אך לא לפני שלקחו את המצלמה ממכוניתה של גורדון. כל שנותר לה היה למסור למשטרה את מספרי הרישוי של כלי הרכב. השוטרים מילאו טופס והסתלקו, ובכך הסתיים העניין. "הגניבה הרצינית הראשונה שאני זוכרת הייתה לפני חמש שנים, אז גנבו לי עשרה פרים בלילה אחד", מספרת גורדון. "הגנבים הגיעו כנראה מיד אחרי שעזבתי את המכלאה, ופשוט רוקנו את החצר. אין לי דרך לתאר את ההרגשה כשמגיעים בבוקר למחרת ורואים רק אדמה שחורה. שחור בעיניים, תרתי משמע. זאת גם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הרגשתי שהמשטרה עושה את המוטל עליה. הגשתי תלונה, המשטרה חקרה והפרים נמצאו. אומנם הם כבר היו כולם שחוטים, אבל קיבלנו פיצויים ועל הגנבים נגזרו עונשי מאסר. זה כאמור היה יוצא הדופן. מאז, המשטרה לא נתנה לי שום מענה".

מה את עושה כדי למנוע גניבות?

"בתקופות שהעדר במרעה אני מוצאת את עצמי שוכבת בלילות במארבים ובתצפיות כדי להפתיע גנבים, ובימים מסיירת בשטח כדי לתקן נזקים וחיתוכים של גדרות. כשמתלוננים, השוטרים בדרך כלל לא עושים כלום. אם כבר הם באים, קודם מגיע סיור רגלי, ואז מודיעים שצריכים להביא גשש, למרות שכולם יודעים מי הגנבים ומאין הם באו. אני מבזבזת זמן יקר על הגשת תלונה ולא יכולה להתעסק במה שבאמת נחוץ".

ייתכן שמבחינה כלכלית הרבה יותר משתלם, גם לבוקרים וגם למדינה, לנטוש את הענף. הרי בעידן הגלובאלי אין כל קושי לייבא כל סחורה ותוצרת. אולם לחיסול החקלאות יש משמעות נוספת וקריטית לעתידם של שטחי הרעייה והשטחים הפתוחים במדינת ישראל. כיום משמשים המגדלים, בעצם נוכחותם, כשליחים מטעם המדינה לשמירת נכסיה. מה יקרה לנכסים הללו כשהשומרים כבר לא יהיו שם? את התשובה ניתן לראות כבר היום באופן ברור בנגב, שם השתלטות הבדווים על שטחים נרחבים הפכה לעובדה גמורה. גם בצפון הפרוע לא צפוי ואקום, וגורמים רבים ישמחו להשתלט על כל פיסת אדמה, אם לא ממניע כלכלי אז ממניע לאומני. המגדלים עצמם שותפים לפסימיות: לדבריהם, אם לא תינקט פעולה מיידית, בעוד עשר שנים רוב שטחי הגליל יהיו תפוסים דה-פקטו בידי ערבים. "ממשלות באו והלכו, וכולן העלימו עין מהתופעה בנגב כשהיא עוד הייתה בחיתוליה", אומר צרפתי. "היום מדובר כבר לא בבתים בודדים שקמו על אדמות מדינה, אלא ביישובים שלמים. פינוי בית אחד עולה היום למדינה כמיליון שקל, אז תחשוב כמה יעלה לפנות יישוב. לכן הממשלות הרימו ידיים. זה בדיוק מה שהולך לקרות כאן בגליל, אם הקברניטים לא יתעוררו. הבוקרים מותשים, רבים מהם כבר נטשו אדמות, ויהיו עוד שיעשו כן. השטחים לא יעמדו ריקים, אלא בדווים ישתלטו עליהם. בהתחלה יבואו העדרים, אחר כך האוהלים ובסוף הבתים. "גם אני במצב הנוכחי בכלל לא חושב לתקן את הגדרות, כי ברור לי שתוך יום הן שוב ייפרצו. אני ממשיך לסייר בשטח כדי להפגין נוכחות, אבל אין משמעות מעשית לשטחים הללו עבורי. את הפרות אני שומר בשטח מצומצם, וקונה להן אוכל מכספי. הגעתי קרוב לפשיטת רגל, וכשאני פונה לרשויות טוענים כנגדי 'יש לך מרעה, למה אתה מתלונן?'. האמת היא שאין לי מרעה. היום אני רק שומר אדמות של מדינת ישראל, לא מעבר לזה".

אז למה אתה נשאר בעסק?

"אם הייתי רואה את זה כעסק בלבד, מזמן הייתי קם והולך. הבעיה היא שיש לי אגו ציוני מפותח, שלא מאפשר לי לעשות זאת. רק המחשבה שהם ינצחו, שבמקומי יישבו פה ערבים, ממשיכה להחזיק אותי פה כנגד כל הסיכויים". האמונה בצדקת הדרך היא זו שמחזיקה גם את גורדון. "קשה מאוד להיות בתחום של חקלאות וגידול בעלי חיים אם אתה לא חדור מוטיבציה ואידיאולוגיה, כי בשורה התחתונה זה תחום שלא מתגמל בשום מובן. הוא רק גומר אותך". לפני כמה שנים, מספרת גורדון, ביקשו מקיבוץ רמת-יוחנן לוותר על חלק מהשטחים לטובת שכונה חדשה בקריית-אתא. בתמורה קיבל הקיבוץ שטח חלופי סמוך לכפר ראס-עלי. "זה אזור שאין סיכוי שאי פעם אני אשים בו עדר. הוא כל כך מרוחק וכל כך מופקר, ממש פרצה הקוראת לגנב. ובכל זאת אני ממשיכה לסייר בשטח הזה על בסיס קבוע ולהפגין נוכחות. אני לא מוכנה לוותר עליו, ולא כי הוא שייך לי; זאת הרי אדמה של מדינת ישראל. אני מתעקשת משום שיש קשר מובנה בארץ הזאת בין חקלאות ושמירת אדמות. אבל כדי להבין את זה, אתה צריך להיות אידיאליסט. "אגב, אני חושבת שבמידה רבה זאת גם הבעיה של המשטרה. אני מעריכה מאוד את יחידת ארז, אני סבורה שלא משלמים לשוטרים משכורת ראויה על העבודה הקשה שהם עושים - אבל דבר אחד אין להם, וזו אידיאולוגיה. להשכיב מארב ולהשאיר לידו ג'יפ משטרתי, זה הדבר המגוחך ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ברור שיחשפו אותך. אני ובוקרים אחרים עושים את אותה עבודה בפשטות, בלי נשק, בלי מכשירי קשר רועשים, ומקבלים תוצאות טובות פי מאה. ככה זה כשיש מוטיבציה. במאבק בין הבדווים לבוקרים ינצח מי שלא יישבר". גבי עמירם אומר כי הדילמה האם להישאר או לנטוש כלל אינה קיימת אצלו, למרות ההכרה בחוסר התוחלת של הימצאותו בשטח. "יש לי שני בנים גדולים, אחד בן 33 ואחד בן 25", הוא מספר. "בשקט, בתוך לבי, אני הרבה פעמים חושב שאם הם ימשיכו בדרכי, הם פראיירים. היום בוקרים הם לא יותר משומרי חינם של השטחים הפתוחים במדינת ישראל. אף אחד לא מגן עליהם, והם היחידים שמשלמים מחיר. עדיף בהרבה ללכת ללמוד מקצוע מכניס, לעבוד כשכיר, ושמדינת ישראל תשבור את הראש איך להגן על השטחים שלה - למרות שאין לי מושג איך היא תעשה את זה. הדבר האחרון שאני יכול לאחל לבנים שלי זה שהם יהיו כמו אבא שלהם, שומרי יערות שאין להם יום ואין להם לילה, אין חגים ואין חופשות. למה שישכבו במארבים בלילות גשומים? עדיף שילכו לעבוד בהיי-טק, ירוויחו פי שניים ויהיו להם חיים".

ולמה אתה כן נשאר?

"כי יש בתוך הסיפור הזה נקודה נוספת, עקרונית, שקוראים לה ציונות. הבנים שלי שירתו ביחידות מובחרות, חינכתי אותם לערכים, והיום הם אומרים לי שהם לא מוכנים לעזוב את השטח. אין לי מושג אם הם גם יהיו מוכנים לקחת על עצמם את העול הזה יום אחד. אני יודע שכאשר לי לא יהיה יותר כוח, אני אבקש מהמִנהל או מהסוכנות למצוא מתיישב או קבוצה שיוכלו לעלות לקרקע ולוודא שהיא לא נופלת לידי מי שמנסים להשתלט עליה. לעזוב סתם כך, אני לא אעזוב. במלחמה הזאת הם לא ינצחו".

בסיפורם של מגדלי הבקר בגליל, ואקום תמיד מוליד יזמות - או מצד הבדווים שנכנסים לשטח שננטש, או מצד יהודים שנחלצים למלא את החלל שהשאירה המשטרה. אחד מאלה הוא יואל זילברמן, צעיר בן 25 ממושב ציפורי שבגליל, שלפני שנתיים הקים את ארגון 'השומר החדש'. זילברמן, קצין לשעבר בשייטת, פרש מצה"ל לאחר ששמע מאביו את הסיפור שמאז הוא שומע שוב ושוב מבוקרים אחרים. האב, שבבעלותו עדר פרות גדול ושטחי מרעה ליד לציפורי, סבל מהתנכלויות הבדווים, מגניבות ומפלישות, עד שלבסוף הרים ידיים וביקש לסגור את העסק. כשבנו שמע על הכוונה לנטוש את השטח, החליט שלא יקום ולא יהיה. התארגנות ואיסוף של כמה חברים שהיו מוכנים להתנדב למשימה הובילו להקמת 'מצפה סנדו', נקודה הצופה על שטחי המרעה של משפחת זילברמן ומאפשרת שמירה יעילה. עוד לפני שהתברר עד כמה הפרויקט יעיל, החלו להצטבר אצל יואל זילברמן עשרות פניות מצד מגדלים אחרים המשוועים לעזרה. כך הוקם ארגון שומרים וולנטארי, שמאגד היום יותר מאלף מתנדבים, חלקם צעירים לפני גיוס בשנת שירות וחלקם מבוגרים התורמים מזמנם ומרצם. אלה וגם אלה מבקשים לתת מענה למצב שבו השתלטות על שטחי גידול, גביית דמי חסות, גניבות יבול ובעלי חיים, פגיעות פיזיות והשחתת רכוש הפכו לדבר שבשגרה – וזרועות החוק אינן מסוגלות למנוע זאת. הגדרות היסוד של הארגון לקוחות מז'רגון ציוני שדומה כי חלף מן העולם: "להשיב את האומץ לחקלאים, לבוקרים וכן לכל אדם שאינו חש ביטחון במדינת ישראל". החומר האנושי הוא פסיפס רבגוני של כל חלקי האוכלוסיה במדינה; בעלי מקצועות חופשיים לצד חקלאים ובוקרים, דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל, תושבי הפריפריה לצד תושבי המרכז. כיום מחזיק הארגון, מלבד מצפה סנדו, מצפים בטורען, בכרם-מהר"ל וברמת יבנאל. זה האחרון משקיף לשטחי המרעה של יהודה מרמור. מצפה חדש אמור לקום בשבועות הקרובים במסד, מול שטחי המרעה של קובי צרפתי, והיד עוד נטויה. שמירה קבועה מתקיימת גם בשטחים של קיבוץ רמת-יוחנן. הקונספט של הארגון מבוסס על אותם רעיונות שהנחו את ארגון 'השומר' המיתולוגי, ולפיהם אין שמירה אפקטיבית ללא נוכחות פיזית אקטיבית בשטח. על-פי נתוני 'השומר החדש', במהלך תקופת הפעילות אכן פחתו ב-80 אחוז הגניבות במקומות שבהם קיימת שמירה. הארגון מפעיל גם תוכנית מנהיגות, במסגרתה מתנדבים בוגרי י"ב לשנת שירות במצפים של 'השומר החדש' בצפון. הם רועים את העדרים, מסיירים, שומרים ומסייעים בתיקון נזקים. במקביל זוכים הצעירים לתוכנית לימודית מקיפה בנושאי ציונות, יהדות, מזרח תיכון ועוד. מתוך מאות בקשות הקבלה לתוכנית המנהיגות נבחרים כמאה בני נוער לאחר מיונים, ראיונות וסדרת גיבוש לבחינת הכושר הגופני. בימים אלה עמלים בארגון על הקמת פורום משפטי של עורכי דין מתנדבים. הללו יגישו תביעות אזרחיות בגין נזקים שנגרמו למגדלים בידי פורעים, ושהתלונות בעניינם נסגרו או לא טופלו. עוד עוסק 'השומר החדש' בנושא הטרור האקולוגי, ובפרט הצתות חורש על-רקע לאומני. בימי השריפה הגדולה בכרמל מנעו המתנדבים עשרות ניסיונות של בני מיעוטים להצית שטחים נוספים. בארגון מדגישים כי כל הפעילות נעשית בשיתוף פעולה עם זרועות החוק.

אחת המשוכות התמוהות שמציבה המשטרה בפני הבוקרים היא הדרישה לקבל יחד עם התלונות חומר מודיעיני, הכולל את שמותיהם של הגנבים או המזיקים. דרישה כזו כמובן אינה עומדת על הפרק כאשר אזרח מן השורה מתלונן שפרצו לביתו או לחנותו. ולא זו בלבד: מגדלי הבקר מתבקשים לפרט גם את שושלת היוחסין של הגנב. את העובדה הזו למד קובי צרפתי לפני שנה, כאשר רכז המודיעין של יחידת ארז הודיע לו כי שם החשוד בחיתוך גדרות אינו מספק, וכי יש צורך בשם אביו וסבו. "חשבתי שאני מתפלץ", מספר צרפתי. "מהצד השני של הקו יושב רכז מודיעין משטרתי, והוא דורש ממני לעשות בשבילו את העבודה, אחרת לא תיפתח חקירה. ידעתי שאין ברירה, ובעזרת קשרים שיש לי בתוך הכפר השגתי את המידע המבוקש. אתה חושב שעשו משהו אחר כך? גם התלונה הזאת נסגרה". בהזדמנות אחרת טלפן אל צרפתי מפקד יחידת שיטור קהילתי באזור, וסיפר על מידע מודיעיני שהגיע אליו. איש של בזק שהגיע לתקן משהו בעילבון, דיווח למשטרה על חשודים שמסתובבים עם פנסים באזור הגדרות של צרפתי. "שוטר מקבל מידע, ובמקום לשלוח ניידת הוא מרים אליי טלפון, כדי שאני אצא לשטח! הוא אפילו אמר לי לרוץ מהר ולראות במה מדובר. כמובן רצתי, כי זה העסק שלי, אבל הלו, אני האזרח והם המשטרה! הם אמורים להגן עליי, ולא להפך. לפחות תשלחו ניידת. התשובה שקיבלתי היא שאין ניידת זמינה. "היום בשבילי המשטרה היא סתם פקידות שממלאת ניירת. אני מגיע לתחנה לפחות פעם בחודש, במקרה הטוב. תכפיל את זה ב-27 שנים, ותבין שיש לי כבר ספר של תלונות. והם - מוציאים עט, רושמים את הדברים מפי, ובזה זה נגמר". איילת גורדון דווקא מוכנה ללמד מעט זכות על דרישותיה של המשטרה. "ברוב המקרים הגיוני שיבקשו מידע מהבוקרים, כי הם אלה שמכירים הכי טוב את השטח ואת השכנים, יודעים מי מסוכסך איתם ובקיאים בפוליטיקות ובאינטריגות. הבעיה האמיתית קשורה באגו של המשטרה. שברגע שהשוטרים נכנסים לתמונה, הגישה שלהם היא 'אף אחד לא ילמד אותנו איך לעשות את העבודה'. הם מודעים לנחיתות שלהם מבחינת הכרת השטח, אבל לא מוכנים להיעזר יותר מדי בגורם שמכיר את השטח כמו את כף ידו. לכן הבוקרים יודעים שאם הם לא יגישו למשטרה על מגש של כסף את כל החומר המודיעיני, אין כמעט סיכוי שמשהו יקרה". טענותיו של גבי עמירם חריפות עוד יותר. לדבריו, שמע מהשוטרים עצמם בשיחות סגורות כי ההנחיה הלא-רשמית היא להעניק לתלונות של חקלאים ומגדלים עדיפות משנית לעומת תלונות על עבירות רכוש אזרחיות אחרות. "השטח מוכיח את זה", הוא אומר. "אם אני חייב בעצמי לעשות את רוב העבודה למשטרה, ברור מאליו שבמדרג סדרי העדיפויות אני ושכמותי נמצאים בתחתית. כואב לומר את זה, במיוחד כשברור שאם המשטרה רוצה לעשות את עבודתה, היא גם יודעת לעשות זאת. כשרצו למגר את נושא העבודה הבלתי-חוקית הקימו את משטרת ההגירה, ואין עוררין על היעילות של הגוף הזה. כלומר, המדיניות מוכתבת מלמעלה, ולא על-ידי השוטר שבשטח. זה המזל הרע שלנו, החקלאים והמגדלים, שבחרנו במקצוע הזה. אם כבר עשינו את הבחירה המטופשת הזאת, עלינו לשאת במחיר".