אז זהו, גם נתיבה בן-יהודה אמרה שלום אחרון ולעולם לא נשמע עוד את הפה הגדול שלה, אחד הסמלים שלה. עוד נדבך ממיתוס תש"ח נמוג. במקום להיגרר אחר ים הפטפטת עליה, ששטף בשבוע שעבר את התקשורת בהמיית געגוע לא משכנעת בכנותה, העדפתי לשוב לראיון שקיימתי עמה בינואר 72'. היא הייתה אז בת 43, ממורמרת כהרגלה, עדיין לא מפורסמת, רגע לאחר הופעת 'המילון העולמי לעברית מדוברת'. "אל תדאג, אדוני, אני מדברת עברית כל כך גרועה, מקולקלת ומלוכלכת שאתה תסמיק פה", כך, בצורה אופיינית לה, פתחה בן-יהודה את אותו ראיון בביתה שברחוב הפלמ"ח, איך לא, בירושלים. הנחתי לפניה רשמקול והיא ירתה בשוטפת. מסיפור כיצד הגיעה ללשון הפרחחית שלה כתוצאה ממרד בעברית המצוחצחת שהתהלכה במשפחתה, עברה להתקפה. "יש לי הרגשה שכל תרבות הדיבור שלנו מזופתת", אמרה. "מה זה השטויות שקריינים ברדיו צריכים להתענות בלהגיד פיזיקאים וטמפרטורות במלרע ולהפוך את בית הספר למשפט לכלכלה ל... חלחלה?" "מדוע האקדמיה של התנ"ך לא מנעה שינויים בשפה? כשרצו לרשום שם משהו, רשמו. וכאן? איזה קיפאון, סקנדל שלא נשמע כדוגמתו; מתרגמים קללות והכול נעשה בעברית מליצית", הוסיפה. מכאן הפליגה אל העבר. "הייתי ילדה נורא חולנית", העידה על עצמה. "אז רופאים פיטמו אותי בכל מיני מיצים וכדורים ונהייתי פרא-אדם לא נורמלי. נפצעתי איזה אלף פעמים. כשהגעתי לגיל 16, הייתי ספורטאית ממש ועשיתי תוצאות שעד היום לא עשו אותן. הייתי בנבחרת האתלטיקה. לפלמ"ח היו שולחים לי משקולות, כדור ברזל וכידון כדי שאתאמן. אם לא הייתה פורצת המלחמה ב-48', הייתי משתתפת באולימפיאדת לונדון. זה היה הצ'אנס האחרון של מדינת ישראל לזכות במדליית זהב באולימפיאדה. אתה לא מתאר לעצמך כמה מלא כוח היה לי". אך במקום להגיע ללונדון, הובהלה בן-יהודה לבית החולים הדסה בתל אביב. זה קרה בחופשה מקורס מ"כים של הפלמ"ח, כאשר הלכה עם החבר'ה לראות סרט בקולנוע אלנבי. "הסתכלנו על חלונות הראווה כשעבר רכב של האנגלים שמטווח קצר ירו בנו, לאחר שמהאצ"ל חיסלו להם חמישה מהכלניות'", סיפרה. "הייתי היחידה שנפגעה. נפצעתי בזרוע. בבית קפה סמוך כמעט התעלפו כשראו אותי רצה שותתת דם בשמלה לבנה דרך החצרות להדסה. שמו אותי בדיוק ליד ההרוגים של האנגלים. יאללה, איזה צירוף מקרים". הפציעה לא מנעה את המשך השתתפותה בקורס. על מפקדו, חיים בר-לב, אמרה בן-יהודה: "אני מוכנה להתערב שהוא יהיה ראש ממשלה", והתבדתה. "הוא סופרמן!" התלהבה. "איזה מוח, איזה כושר מנהיגות, איזה הומור. הטרגדיה של התנועה הציונית, אולי גם של הסוציאליזם, שאין שם טיפת חוש הומור. אפשר לצאת מהדעת בגלל זה. אשכול היה הראשון שנשבה ממנו רוח רעננה. הרי המפא"יניקס האלה רק מייבשים את המוחות". בן-יהודה סיפרה על קורס חבלה שבו השתתפה באשדות-יעקב. "את הפיצוצים עשינו ברוחמה, בדרום", העידה. "חגגנו את סיום הקורס בניר-עם, לשם הגיע אוטובוס כדי לאסוף אותנו. כשעברנו בגדרה, ראינו דגלים ואנשים שמחים ברחובות. למה מה קרה? כך נודע לנו על החלטת כ"ט בנובמבר באו"ם".