נפגעת מינית? את/ה תכריע/י עונשו של העבריין

עד כאן הדברים בנאליים, נכון? ברור שאתה שלך ולא של מישהו אחר! זה אולי לא כל-כך ברור לשאול מופז שרוצה לגייס את כולם בכפייה במקום לחשוב על הקמת צבא שכירים שיפתה אנשים לבוא בשעריו עבור (רחמנא לצלן, כמה טמא) שכר הגון, במקום שייאלצו לעשות זאת אחר (כמה זך וטהור...) שנים של שטיפת-מוח לערכים "טהורים" והפחדות "נצרכות". זה אולי לא כל-כך ברור למאיר שטרית, שאחרי כל מערכת בחירות, כשהוא מגלה שאחוז ההצבעה היה נמוך - מה שאומר שאנשים במספר פוחת והולך מסרו לו שררה עליהם - זועק 'חמס', שיש להכריח את כולם להצביע. זה גם לא ברור לשלי יחימוביץ' שרוצה להגביל את שכר הבכירים בחברות פרטיות, מה שיכולים היו בעלי המניות לעשות בעצמם - לו רק רצו. זה גם לא כל-כך ברור למציעי הצעת חוק הפוטושופ שרוצים לגזור כליה על פרנסת דוגמניות מבוגרות ולאסור על עיצוב תמונה באמצעים ממוחשבים (מדוע, אגב, מציעי הצעת חוק זו, שטוענים שתמונת דוגמנית שעוצבה בפוטושופ היא יצירת מצג שווא זדוני שחושף מראה נשי שלא ייתכן, שגורם לנשים, במרדפן אחר המראה הבלתי אפשרי במציאות, לענות עצמן בדיאטות וברגשי נחיתות שגורמים לנזקים נפשיים ומשכך, הם גורסים כי יש לאסור עיצוב תמונת אישה בפוטושופ, לא דורשים גם, על זו הדרך, שגם מאמרים אקדמיים, כמו נניח של אחת מתומכות הצעת החוק, פרופסור הרצוג, לא ייערכו על-ידי אנשי מקצוע לאחר ביקורת? הרי כשמאמר מוצג לאחר ביקורת ועריכה מקצועיות הוא כבר לא משקף, באמת, את רמתו השכלית של כותבו, ואנשים עלולים לסבור שהכותב הוא גאון-על-בזכות-עצמו - ללא-עזרים-חיצוניים, ומשכך לענות את עצמם ברגשי נחיתות – מה שבטח גורם לנזקים נפשיים - ובהוצאת ממון על השכלה, בניסיון להגיע לרמה השכלית הבלתי אפשרית שהם סוברים, בטעות, שנמצא בה כותב המאמר? אם כבר אוסרים את ה"זיוף", את העריכה – אז כבר: שיאסרו אותו בכל צורותיו, ויזואליות וטקסטואליות. לא ככה?). אבל לי ולך זה ברור - אנחנו שלנו, החפצים שרכשנו הם שלנו (כמו גם ששלנו היא הזכות לקנות מהיצע החפצים של אחרים, שאותם אחרים מרצונם החופשי מציעים לנו לרכישה) ואל תקבע לי מה לעשות וזהו! זה, כל זמן שאני לא מזיק לשני. ופאסיביות ואי-הגשמת ציפיותיו של השני אינה היזק, כל זמן שלא התחייבתי, מרצוני החופשי, למעשה אקטיבי ולמילוי ציפיות השני.

הגוף שלך הוא שלך. לא של הוריך. לא של השכנים; ואפילו לא של הצבא. מנין קמה לך הבעלות - הכל-כך מובנת לאנשים ביחס לגופם הם - על גופך שלך? תשובה: מזכות התביעה הישירה. זכות זו יוצאת מנקודת ההנחה שלהרבה אנשים ו/או תאגידים ומדינות תצמח תועלת רבה אם גופך (וכמובן, גם נפשך השזורה בו) יהיה קניינם. כך, למשל, לי תצמח תועלת רבה אם אתה תהיה שייך לי. יודע כמה כביסות יש אצלי לקפל, כמה שליחויות צריך לבצע? רק מה? גם אתה טוען, ובצדק, שלך תהיה תועלת מהיותך שייך - לעצמך. גם לך יש כביסות לקיפול ושליחויות לעשות. אז רגע לפני שאני צריך אותך – גם אתה צריך אותך (תירגע, חביבי! אל תתעצבן! לא ימסרו אותך כל-כך מהר, בינתיים). לו היינו מכריעים למי אדם צריך להיות שייך רק לפי מבחני תועלת – כמו כלום היית שייך למישהו אחר. כי למה, באמת, שלא ניתן אותך למי שיכול להפיק ממך את התועלת המירבית - נניח, לשרי הריסון? מבחינת תועלת ייתכן שהיא צריכה אותך ויכולה להוציא ממך יותר ממה שאתה צריך את עצמך ויכול להוציא מעצמך. ברצינות. תחשוב על זה! כמה כסף אתה מסוגל לייצר תחת ידיך? מיליון? שניים? שרי תוציא ממך הרבה יותר. אם רק נבטיח לה שאתה שלה לנצח (והיא, בנצחיות, חזקה. אל תיעלבי. אוהבים אותך שרי) היא תשקיע בך, תשלח אותך ללמוד וכאלה, ותיתן לך תפקיד שייצר עשרות אם לא מאות מיליונים. תחשוב על זה – אם אתה תייצר מיליונים זה יניע את גלגלי המשק, מה שגם ייצר עוד משרות, מה שירים עשרות ילדים מעל לקו העוני, וכמובן שבמדינה כמו שלנו שביטחונה קשור בכלכלתה – ישפר את המצב הביטחוני. ואתה, במקום לכפוף ראשך מול הדגל, רווחת עמך בית ישראל, צה"ל, סמלי הלאום ונצח ישראל, מבלבל לי בראש עם דיבורים יפים וכאלה על זכותך על הגוף שלך? פ-א-ר-א-ז-י-ט!!! זכות התביעה הישירה גורסת כי אין להקנות בעלות על אדם (או חפץ) לפי מבחני תועלת. לשיטתה, מובן שלכל אחד יש תועלת בצבירת כמה שיותר קניינים, אלא שזכאי לתבוע בעלות על אדם (או חפץ) מי שמבחינה טבעית קשור יותר עם הטובין, ואזי, מאחר שאתה קשור בקשר טבעי בל-יינתק (עד שהמוות וויל דו יו אפרט) עם עצמך (באמת, תראה אם תצליח להסתדר רגע אחד בלעדיך) – אתה של עצמך. אז תירגע. אמרתי לך שלא ניתן אותך. (אני רק מקווה שכמו שזה טבעי לך שאתה שלך ושאסור לאף אחד לקבוע לך מה לעשות עם גופך – כך אתה גם מבין שאחרים הם של עצמם ושאין לך זכות לקבוע להם מה לעשות עם עצמם. כמו, נניח, שאתה לא חושב שצריך להכריח אנשים להירתם למשימות לאומיות למיניהן וקורא למי שאינו נרתם "משתמט".)

טוב, אז אם זה כל-כך ברור שאני שלי, ואת שלך – אז אפשר בשקט גם לומר שאת בעלת סמכות החקיקה היחידה בכל הנוגע אלייך (שהרי אם אינך מוסמכת להחליט ביחס לעצמך, אז במה מתבטא זה שאת שלך?). את תהיי זו שתחליט איזה מעשה מותר, ולמי, לבצע בגופך, ואיזה מעשה שמבוצע בגופך ייחשב לעבירה. מסמכותך הבלעדית לחוקק בכל הנוגע לגופך נובעת גם סמכותך השיפוטית לקבוע תג מחיר ל"עבירות" שמבוצעות בגופך. אם לדעתך, יש, נניח, להרוג את מי שהחליק, ללא רשותך, את ידו על ישבנך, כי רק היעלמותו של משפילך ישיב לך - לדעתך - את כבודך ואת ביטחונך – אני איתך. זכותך להרוג אותו. מה אפשר לטעון נגד זה? שזה לא עונש פרופורציונלי ביחס למעשה? אולי, ומי באמת יודע לקבוע מה פרופורציונלי ומה לא. איש לא יודע. אבל אלה החוקים שאת חוקקת ביחס לעצמך. לא ביחס לאף אחד אחר, וביחס לעצמך את כן יכולה לקבוע איזה עונש אפקטיבי ואיזה לא. את לא כופה בכך את עצמך על הכלל וקובעת מהי מידת העונש הראויה אובייקטיבית. את רק מחליטה מה הם החוקים שחלים על גופך, ומי שמזמין את עצמו אלייך, אל בית עינוגייך – וגם אל בית דינך, מרצונו החופשי והפרטי – מה לו כי ילין על שהחוק אינו לטעמו? וכי מי בכלל קרא לו לעמוד בפני בית-דין זה, אם לא הוא עצמו? והבא בשערי בית-הדין מה לו כי ילין על חוסר סמכות שיפוטית ועל היעדר סמכות חקיקה? כשם שהבא למדינה יודע כי מכאן והלאה חלים עליו חוקיה, ואין איש שילין על כך, כך גם, וביתר שאת, יש לדעת כי הבא בשעריו של אדם – חלים עליו חוקי אותו האדם. מה לא ברור/מוסרי/הגיוני/דמוקרטי בזה? אגב, אני לא בא לשלול את זכותם לעשות ככל העולה על רוחם או לשלול את טענתם של אלה שסוברים שיש להקל עם עברייני מין ואפילו לפטור אותם מעונש ולשקם אותם. אין לי שום בעיה עם זה. אני לא סובר שדווקא אני מחזיק את הדעה האובייקטיבית ביחס לענישה ראויה ואת סרגל העונשים הנכון קוסמית. רק את סרגל הענישה הנכון ביחס לעצמי אני מחזיק, ובכל הנוגע אלי אני רואה בעצמי מחוקק ודן יחידי מוסמך! אבל בכל הנוגע לאחרים? שיחוקקו וישפטו ככל העולה על רוחם - את מי שהתעסק איתם! מצידי, אם מישהי ששניים (סליחה על הביטוי הבא. רק נועד להמחשה ויזואלית) "תקעו" לה בתחת תחת איומי סכין בסמטה אפלה רוצה דווקא לצ'פר את החבר'ה – אהלן וסהלן. מצידי, שגם תמסור להם את כל הונה. היא, ורק היא, בית הדין המוסמך בכל הנוגע לגופה ולנפשה ורק היא מוסמכת להצמיד תג מחיר לכל פעולה שקשורה עם גופה. לא את, אתה או אני מוסמכים לקבוע מה עונשו של מי שתחת-שייחת נכנס לה בתחת. אבל זה מחייב: אני לא קובע לך מה לעשות עם עבריין שפגע בך, וגם אתה אל תקבע לי. איך אומרים: "כל אחד שידאג לתחת שלו". זאת חוצפה ויהירות פרלמנטרית ועוולה חוקתית ממדרגה ראשונה, זה שהמדינות לקחו לעצמן את הסמכות הבלעדית לחוקק ולשפוט בפלילים. סתם לדוגמה: כיצד בא המחוקק הישראלי בחוק העונשין וקבע כי הטרדה מינית עונשה, נגיד, עשר שנות מאסר? איזה סרגל המרה מדויק או קו שמיימי נגלה מול עיני הפרלמנטר שהצליח לקבוע שזהו היחס הנכון אובייקטיבית בין מעשה לבין עונש בכל מקרה ומקרה? אולי זה דווקא מוגזם? אולי זה מעט מדי? וכיצד זה ייתכן שעיסוי ללא רשות בשדיה של – אני יודע מי? מי החתיכה התורנית היום? – בר רפאלי, תג המחיר שלו זהה לעיסוי ללא רשות בשדיה של דוקטור חנן עשראווי? מה, אין שום הבדל? איך ייתכן דין אחיד לכולם? טירוף! הדין הפלילי נועד להרתיע, להעניש ולהשיב את כבודו של קורבן המעשה הפלילי על-כנו. אם ניתן לקורבן לקצוב את עונשו של העבריין, תושגנה כל המטרות. הרתעה – מובן כי תושג. שהרי למן הרגע בו עבריין ידע שכל עונש אפשרי עלול להיות מושת עליו, שוב לא יוכל לומר "שווה לי העונש ובלבד שאחטא". שהרי הוא לא יודע מה יהיה העונש. ענישה – אף היא תושג. סמוך על נפגע שידע להעניש את מי שפגע בו הרבה יותר טוב משופט, שככלות הכל ובעל-כורחו, הרי הוא לא צד לעניין ויחסו אליו קריר. השבת כבודו של הקורבן – זה בטוח יושג. הקורבן עצמו, ורק הוא, יכול לדעת מה ישיב את כבודו. בנעליו לא יוכל להיכנס זר. שחה לי פעם אנוסה אחת, שהיא חוששת לפגוש ברחוב את מי שאנס אותה. שזו תהיה עבורה השפלה קשה מנשוא, ושעד שלא תדע שהוא איננו – לא תוכל להלך בחופשיות. זה גזל וחמס גמור שבית המשפט אמון על השבת כבודו של הקורבן, ולא הקורבן בעצמו. עכשיו בא הקטע ששנינו מסכימים איתו. אני יודע מה אתה רוצה להגיד: שאם כל אחד יכריע בעצמו תהיה אנרכיה ויהיו חיסולים ברחובות. גם על זה חשבתי, כפרה. מה אתה חושב, שאתה חכם לבד? לא אמרתי שכל מי שרואה את עצמו כקורבן יתחיל להוציא חוזים. כל מה שאמרתי זה שקורבן עבירה פלילית יהיה זה שיכריע את העונש. אם קוימה עבירה בכלל, את זה יש להשאיר בידי בית המשפט. החליט בית המשפט שלא קוימה עבירה – נגמר הדין ולאיש אין סמכות לגעת בנאשם. אבל אם נקבע אשם – יתכבד בית המשפט לאפשר לקורבן לגזור את דינו של הנאשם. נדמה לי שזה פתרון ראוי, לכל הפחות ביחס לעבירות החמורות.