משפחה אלטרנטיבית

כשאנשים מסתכלים עלי במבט ראשון הם חושבים שאני ילדה. אחר-כך, כשהם מבינים שיש לי ילדים, הם חושבים שאני נשואה. כשהם מבינים שבן הזוג שחי איתי הוא לא אבא שלהם, הם שואלים: "מה זה אמור להביע?". תהיתי עם עצמי תקופה איך אמורה להיקרא משפחה כמו שלי. אני חד-הורית? לא ממש. אני גרושה? גם לא. אז מה אני? הגעתי למסקנה שהמונח המתאים ביותר למשפחה שלי הוא "משפחה אלטרנטיבית". אולי השתמשו במונח הזה כבר בקרב הקהילה ההומו-לסבית וגם שמעתי על משפחות אלטרנטיביות שבוחרות בחירות שונות כמו לחיות בנפרד אך ביחד, אבל המשפחה האלטרנטיבית עבורי היא למעשה האלטרנטיבה שלי לחיים שנחשבים אצל אחרים לנורמליים. אבא, אימא, ילד, ילדה ותינוק, מכונית משלנו ומכונית בליסינג מהעבודה, שבתות עם חברים, מריבות עם החמות בחגים וכולי. נכון שרבים היו מעדיפים חיים כאלו, אבל יש גם אנשים שהחיים זימנו להם הפתעות שונות בדרך והם הרכיבו לעצמם משפחה מסוג קצת אחר. היום זה נפוץ יותר. קודם כל כי אוכלוסיית הגרושים-גרושות היא באמת גדולה, וגם כי אנשים רבים יוצאים מנקודת ההנחה שזה לא כל-כך נורא להיות שונה, לפעמים זה גם טוב יותר. כשאני הייתי בת שמונה ההורים שלי התגרשו, זו הייתה שיחת היום במקום בו גדלתי. אנשים הסתכלו עלינו בצורה מוזרה ובהזדמנויות שונות הייתי שומעת את המונח "המשפחה הזו", כמו משפחתי הייתה מצורעת. במידה מסוימת זה היה נכון, היינו שונים מכל המשפחות האחרות, אבא גידל אותנו עם אישה אחרת ולאימא היו הסדרי ראייה. בתוך תוכנו חשנו בושה אבל לא הייתה לנו בדיוק ברירה, הם פשוט התגרשו. בשנה שעברה חמישה זוגות הורים מהכיתה של הבן שלי התגרשו. בכל פעם הוא היה חוזר הביתה ומספר לי על עוד אבא שעזב את הבית ועבר לגור עם אישה אחרת, על עוד אימא שעזבה את הבית עם אחד החברים שלו ועם אחיו הקטנים. ואולי זה נדמה לי, אבל הבן שלי רואה את הדברים בצורה פשוטה יותר ממני - בשבילו, הורים גרושים זו נורמה, דבר שבשגרה.