אופנהיימר צפה בפיצוץ כמדען וגם כאחד מבני הגזע האנושי. מצלמות קולנוע וסטילס תיעדו את ההיסטוריה. רבע מאית שנייה אחרי הפיצוץ נראתה הפצצה כמו כדור שמש לוהט שגובהו 300 מטרים ורוחבו חצי ק"מ. כעבור שניות מספר עלתה פטריית האש אל השחקים כאילו היא מבקשת לבלוע את השמיים. המילים הראשונות שהשמיע "אופי" היו: זה עובד. ואחר-כך אמר משפט שנכנס להיסטוריה, משפט ששיקף את יראת האדם מול הנשגב ממנו, המפחיד, הממית. הוא אמר: "עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות". כאשר נשאל לימים למה בחר לומר את המשפט הזה דווקא, הסביר כי המראה נורא ההוד הזכיר לו קטע מהטקסט ההינדי הנודע "שירת באהגוואדה האלוהי" שבו נכתב: "אם האור הקורן של אלף שמשות יתפוצץ אל תוך השמיים זה ייראה כמו הוד אורו של האלוהי האדיר; עכשיו אני הפכתי למוות, משמיד העולמות"¹. התגובות של הצופים בפיצוץ היו משונות. היו כאלה שצחקו, היו כאלה שבכו, היו כאלה שדממו ללא מילה. אחד הגנרלים שחזה בניסוי של "טריניטי" סיפר: "שניות לפני הפיצוץ הביט 'אופי' במעין תנוחה חולמנית לעבר אתר הפיצוץ ואז, כאשר הכרוז קרא 'עכשיו' ושמענו את הפיצוץ הנורא וראינו את התפרצות האור האדירה, ננסכה על פניו של 'אופי' הקלה גדולה". שנים לאחר האירוע, כאשר נשאל על מה שחשב בעת הניסוי של "טריניטי" השיב "אופי": "ידענו שאחרי הפיצוץ הזה העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה". החדשות על הצלחת הניסוי הועברו מיידית לידיעתו של הנשיא הארי טרומן, מי שנכנס לנשיאות לאחר מותו של רוזוולט. טרומן אישר מיידית את הטלת הפצצה על יפן. אחרי הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי חלה מטמורפוזה נפשית באופנהיימר. הוא הרגיש אשמה אנושית ואמר: "תחושתי היא שיש לי דם על הידיים" ומאותו מועד התחיל להטיף באורח נחרץ ביותר להנהגת מדיניות שתגביל את מרוץ החימוש. קיצוני יותר מ"אופי" היה אלברט איינשטיין, הוגה הרעיון. לאחר החרבת שתי הערים היפניות ומראות ההרס והזוועה שגרמו שתי פצצות האטום, הפך איינשטיין לאחד הדוברים הראשיים להחרמה מוחלטת של הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. במסגרת הראיונות שהעניק לתקשורת נשאל איינשטיין שאלה שבאותם ימים הפחידה את העולם: האם במלחמת העולם השלישית יבוא לידי שימוש נשק גרעיני ואם כן - אלו תוצאות תגרום מלחמה כזו. תשובתו של איינשטיין הפתיעה את השואל. "אינני יודע באיזה כלי נשק ישתמשו", אמר איננשטיין, "אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מאבנים ועצמות".

אחרי המלחמה מונה "אופי" לתפקיד היועץ המדעי הראשי של הוועדה האמריקנית לאנרגיה אטומית שהוקמה אז. במלחמתו הנחרצת בעד הגבלת השימוש בנשק גרעיני קנה לעצמו מספר רב של אויבים. האויב המרכזי היה אדגאר הובר, ראש ה-FBI, שהציע לכל דורש סיוע בהצגת הוכחות על אודות קשריו הקומוניסטיים של "אופי". וגם אם לא התבקש לסייע, הוא דאג להפיץ בעצמו ובאמצעות אנשיו את הסיפורים "האדומים". אויב משמעותי אחר היה לואיס שטראוס, מנהל הסוכנות לאנרגיה אטומית בארה"ב, שנטר ל"אופי" משני טעמים. האחד, המקצועי: על פעילותו כנגד פיתוחה של פצצת המימן; השני, האנושי: בעדות בקונגרס השפיל "אופי" את שטראוס. שטראוס לא שכח, וכאשר צצה הזדמנות הולמת הוא פשוט "התנפל" על המציאה. באותם ימים החלה להתגבש בארה"ב החקיקה הנוגעת למדיניות הגרעינית. שטראוס איגד כוחות עם הסנאטור בראיין מקמהון, מנסח החוק לאנרגיה גרעינית. הם פנו לנשיא החדש - הגנרל אייזנהאור - והציגו בפניו שלל נימוקים מדוע יש לשלול מאופנהיימר את הסיווג הביטחוני שלו. הימים היו ימי "המלחמה הקרה" ומסע הציד האימתני של הסנאטור מקארתי נגד קומוניסטים. על-רקע פורה זה הסבירו השניים כי בהעסקת אופנהיימר קיימת סכנה ביטחונית כיוון שאחדים מבכירי תלמידיו היו קומוניסטים בשעה שעבדו במחיצתו ב"ברקלי". השניים הצליחו לשכנע את הנשיא לפתוח בחקירה לבירור העובדות. החקירה התבצעה במסגרת שכונתה באותם ימים "ועדת הסנאט לחקירת פעולות אנטי אמריקניות". מטרת החקירה, בעיני שטראוס ומקמהון, לא הייתה לחשוף את האמת. הם רצו שיבוטל הסיווג הביטחוני של אופנהיימר וכך תימנע ממנו האפשרות להמשיך ולעסוק בנושא הגרעיני. אחיו של רוברט, פרנק, זומן לוועדה ואולץ להעיד תחת שבועה. הוא הודה שבשנת 1930 היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אבל סירב למסור שמות של חברים אחרים שהיו חברים במפלגה. בעקבות עדותו זו פוטר פרנק ממשרתו האקדמית ולא יכול היה למצוא עבודה אחרת בתחום הפיזיקה. באין ברירה הפך פרנק לחוואי בקר בקולורדו. עד נוסף נגד "אופי" בוועדת הסנאט היה עמיתו לשעבר אדוארד טלר שטען כי לדעתו אופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני. אייזנהאור ביקש מ"אופי" להתפטר. "אופי" סירב וביקש שימוע. הוא לא רצה להיעזר בפרקליטים שיגנו עליו. "אני יכול להיות המגן הטוב ביותר של עצמי", אמר לבני משפחתו. הם לא השתכנעו, אבל "אופי" התעקש והתנגד לקבלת סיוע משפטי. עד לתום השימוע הושהה הסיווג הביטחוני שלו. השימוע הפתוח התמקד בעברו הקומוניסטי של "אופי" ובקשריו הקומוניסטיים בתקופת היותו מנהל "פרויקט מנהטן". אופנהיימר זימן לוועדת השימוע עדים רבים שהעידו לטובתו אך רוב חברי הוועדה השתכנעו, בסופו של דבר, כי אופנהיימר אכן מהווה סיכון והסיווג הביטחוני בוטל.

רבים מעמיתיו וידידיו של "אופי" ראו בו באותם ימים קורבן של ציד המכשפות המקארתיסטי. אחד העמיתים היה מדען הטילים הגרמני הנודע וורנר פון בראון, שבאותם ימים כבר הוביל בארה"ב את משימת פיתוח הטילים האסטרטגיים. הוא סיכם את כל הפרשה במשפט הבא: "אילו כל מה שקרה כאן היה מתרחש באנגליה, היה אופנהיימר זוכה לקבל תואר אבירות". עשור לאחר שנשלל ממנו הסיווג הביטחוני זכה אופנהיימר ל"טיהור" כאשר הנשיא קנדי העניק לו את העיטור היוקרתי על-שם הפיסיקאי הנודע אנריקו פרמי.² אף כי מקומו של אופנהיימר בהיסטוריה נקבע כ"אבי פצצת האטום" נראה היה כי בנשמתו סערה דילמה עקרונית: אם בכלל היה זה נכון להשתמש בנשק גרעיני נגד יפן ואם טוב עשה כאשר המליץ על השימוש בנשק הגרעיני. עם הדילמה הבלתי פתורה הזו, שבאה לידי ביטוי במאמרים רבים שפירסם ובראיונות שהעניק לתקשורת, נאבק "אופי" עד סוף ימיו, אך היא הטרידה אותו מיד אחרי הפצצת הירושימה ונגסאקי. בראיון לתקשורת לאחר כניעת יפן, אמר "אופי" כי ארה"ב הייתה חייבת להציג בפני יפן את עוצמתה של הפצצה באורח מתון וחלש יותר ורק אחר-כך, אם זה לא היה מביא לסיום המלחמה, אפשר היה להטיל את הפצצה על עיר מאוכלסת. "האמת היא", הסביר "אופי", "כי כאשר הוטלה הפצצה על הירושימה, יפן למעשה הובסה והשימוש בפצצה היה מעשה של אגרסיביות, של הפתעה ושל טרור". וכאן הוסיף "אופי" אמירה שרדפה אותו שנים רבות: ייצור הפצצה היה "מעשה של השטן". "אופי" הפך למוביל המאבק הציבורי נגד השימוש בנשק אטומי. "הפצצה הזו", חזר והדגיש כמעט מעל כל במה שניתנה לו, "מסמלת את חוסר האנושיות של המלחמה המודרנית". חלק ניכר מן המאבק הקדיש למלחמה נגד פיתוח פצצת המימן בטענה כי "בפצצת המימן טמונות סכנות לחיסול הציוויליזציה האנושית". וכדי שלא יהיה ספק לגבי חלקו הוא במעשה ה"נורא" של השימוש בנשק הגרעיני בהירושימה ונגאסקי, נהג להוסיף: "אני מרגיש שיש לי דם על הידיים". "המהפך בעמדתו של אופנהיימר היה כל-כך גדול", סיפר לימים אחד מעמיתיו המדענים, "עד שלא יכולנו להבין כיצד אנו שומעים את כל הדברים הנוראים האלה מפיו של האדם שתמך בהטלת פצצת האטום שלו על אזרחים בהירושימה". הדילמה שהסעירה את אופנהיימר הייתה מוזרה מעוד טעם. למרות כל טיעוני הנגד שלו חזר "אופי" וטען עד סוף ימיו, כי מה שעשה היה "המעשה הנכון". "מילאתי את התפקיד שקיבלתי על עצמי למלא", נהג להסביר. "אני לא קבעתי את המדיניות בלוס אלאמוס. עשיתי את מה שביקשו ממני לעשות. כולל ייצור הפצצה". מומחים לאמונה ההינדית מסבירים את דבריו אלה של אופנהיימר כך: "לכל כת, לכל אדם, יש תפקיד שעליו למלא ביקום. חובה שעליו למלא. לכל אדם החבר בכת כלשהי יש חובה למלא לא רק את התפקיד האישי שיועד לו אלא גם את המחויבות של הכת שלה הוא משתייך". באחד הראיונות שהעניק ניסה אופנהיימר להסביר לעיתונאי אגרסיבי-משהו את הסתירה-לכאורה בהתנהגותו. העיתונאי התרעם על התנהגותו הבוטה של "אופי" כלפיו ואמר: "אתה מצייר אותי כמין חיית טרף שייצאה לציד ומנסה להשיג את טרפה בכל מחיר". אופנהיימר השיב: "זו חובתך. כמו שזו חובתו של צייד מרגלים לחפש ולמצוא מרגלים, כמו שזו חובתו של המדען הרוסי לעשות ככל יכולתו כדי למלא את חובתו למולדתו". בהרבה מקרים נהג אופנהיימר להביא דוגמאות הסבר מתורת ההינדו כשהוא מצטט את המשל הבא: "אופה מכין עוגה כהלכה לא כיוון שהוא רוצה לקבל פרס אלא מכיוון שעוגה טובה היא מה שאופה, כאופה, אמור לעשות; אם אדם ממלא תפקיד של לוחם-מקצוען הוא לא עושה את מה שהוא עושה כדי לזכות בעיטורי תהילה. הוא פשוט רוצה למלא את ייעודו, את שליחותו הארצית, על הצד הטוב ביותר". למרות כל הסתירות בין המעשים לבין הדיבורים על אודות המעשים האלה, חזר תמיד "אופי" על עמדתו הבסיסית: "כל אחד מאיתנו עושה את מה שמוטל עליו לעשות. גם אני עשיתי את מה שהכתיב לי ייעודי. מעולם לא הצטערתי על מה שעשיתי. לא כאשר מילאתי את תפקידי במשימה שהוטלה עלי ב'פרויקט מנהטן' ולא היום".

1. If the radiance of a thousand suns were to burst into the sky that would be like the splendor of the Mighty One, I am become Death, the shatterer of Worlds 2. אנריקו פרמי, פיסיקאי גרעין איטלקי, ממפתחי הכור הגרעיני הראשון בעולם, זוכה פרס נובל בפיסיקה, 1938.

אופנהיימר החל להיות מעורב במאמצים לפתח פצצת אטום בדרך מקרה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה עסקו מדענים ב"ברקלי" במסגרת "מעבדת הקרינה" בהפיכת הרעיון התיאורטי לפצצה ממשית. חברי הצוות שעסק בנושא במסגרת "ועדת האורניום" חשבו כי ההתקדמות שלהם איטית מדי ועל כן גייסו את אופנהיימר כדי שיסייע להם בתחשיבים הקשורים בתנועת הניוטרונים בתוך האטום. אף לא אחד מן המדענים האלה ידע על פנייתו של איינשטיין לרוזוולט ומה כוונותיו של הנשיא. אך זמן לא רב חלף וחלקם כבר היו ב"עניינים". ב-1942 הועברה האחריות לפיתוח פצצת האטום לידי צבא ארה"ב תחת ניהולו של גנרל לסלי גרייבס ומסגרת זו כונתה בקוד הצבאי "פרויקט מנהטן". אחרי ש"סרק" את שוק הפיסיקאים המתמחים בתחום האטומי, הגיע גרייבס למסקנה ש"אופי" הוא המדען הטוב ביותר המסוגל להנהיג את צוות המדענים שגייס. גרייבס ידע כי "אופי", בעל "הקשרים הקומוניסטיים", עלול להיחשב סיכון ביטחוני, אבל בכל זאת החליט לבחור בו לתפקיד המנהל המדעי של הפרויקט. גרייבס צדק באשר לאופיו המנהיגותי של אופנהיימר. מיד עם מינויו קפץ "אופי" אל תוך המים והחל מפעיל את הצוות. אחד המעשים הראשונים היה "סיעור מוחות מדעי". הוא ארגן "סמינר קיץ" שנושאו "התיאוריה של הפצצה". לסמינר הוזמנו בכירי המדענים הגרעיניים מאירופה ומיטב הסטודנטים ואנשי הצוות שלו. בין המשתתפים היו שניים מבריקים במיוחד - האנס בתה ואדוארד טלר. כבר אז היה טלר ייחודי בחשיבתו המדעית. אחד הנושאים שהעלה טלר לדיון בסמינר היה האפשרות שפצצה אטומית תייצר בעת הפיצוץ חום כה גבוה שיצית את כל האטמוספירה של כדור הארץ. מי שהוכיח שהתיאוריה הזו בלתי אפשרית היה, כמובן, האנס בתה. הנושא הגרעיני העסיק באותם ימים לא מעט חוקרים במעבדות מחקר באוניברסיטאות שונות בארה"ב. "אופי" וגרובס החליטו שהם זקוקים לריכוז המאמץ במסגרת של מעבדה מרכזית נפרדת וסודית. האתר שמצאו כמתאים ביותר למעבדה ולאתר ניסויים עתידי היה בניו מקסיקו. ואכן באתר זה הוקמה המעבדה "לוס אלאמוס". לצורך העבודה במעבדה ארגן "אופי" קבוצה של מדעני צמרת, שעל-פי הגדרתו היו "מאורות", כמו אנריקו פרמי האיטלקי, בתה וטלר. בצוות העילויים הזה נחשב אופנהיימר ל"עילוי צמרת". הוא ריכז בראשו את כל המידע הרב-תחומי שבכל אחד מחלקיו המצומצמים התמחה אחד מחבר המדענים. "הוא לא ניהל אותנו מהמשרד הראשי", סיפר לימים אחד מחברי הצוות. "הוא נכח בשטח בכל מוקד של קבלת החלטות מכריעות, אם במסגרת המעבדה או בדיונים התיאורטיים. הוא לא הסתפק בהעלאת רעיונות חדשניים. הוא היה המנוע של כולנו. נוכחותו התמידית יצרה אווירה מיוחדת של התלהבות ואתגר בכולנו". כל אותה עת היה אופי נתון בחקירה כפולה. מצד אחד סוכני FBI ומצד שני קציני הביטחון של מערך האבטחה הפנימי של הפרויקט. נושא החקירה, כמובן: הקשרים ה"שמאלניים" שלו. בגלל הסודיות של הפרויקט והחשיבות המיוחדת של "אופי" במסגרתו, התלווה אליו תמיד סוכן-חרש צבאי חמוש. סוכן זה היה צמוד גם כאשר "אופי" היה יוצא למפגשים עם נערתו לשעבר ג'ין טאטלוק. "אופי" לא ידע על אודות החקירה של ה-FBI אך בהיותו מודע לחשיבות הסודיות של עבודתו דיווח, כבר באוגוסט 1943, לאנשי הביטחון של הפרויקט, כי שלושה מבין הסטודנטים שלו נשאלו על "סודות הגרעין" על-ידי חבר שלהם, שלא עבד בפרויקט, אבל היה מקושר עם המפלגה הקומוניסטית. כאשר תוחקר על-ידי גנרל גרייבס על פרשה זו הוא גילה כי "איש הקשר" היה האאקון שבלייאר, פרופסור לספרות צרפתית ב"ברקלי". אופנהיימר סיפר עוד כי גם אחיו הפיסיקאי הצעיר, פרנק, שהיה מקורב למפלגה הקומוניסטית, ניסה לתחקר אותו עצמו על סודות הגרעין. למרות כל זאת לא שינה גרייבס את דעתו כי אופנהיימר "חיוני לפרויקט באופן מוחלט" והתנגד נמרצות להרחקתו. בסופו של דבר נשאה עבודת המדענים המשולבת את הפרי המבוקש: פצצת האטום הראשונה בתולדות האנושות שפתחה את העידן הגרעיני. הפצצה, המבוססת על ביקוע פלוטוניום, הייתה מן הסוג שהוטל מאוחר יותר על נגסאקי ועוצמתה 20 קילוטון. היא נוסתה באתר באלמוגורדו ב-16 ביולי 1945 ו"אופי" העניק לה את השם "טריניטי".

בשנים שאחרי הפצצת הירושימה נהג "אופי" להסביר כי הוא בוחן את מה שהיה כמו משהו שהיה מיועד להתרחש ללא קשר למה שהוא עצמו עשה או לא עשה. "ייצור הפצצה והטלתה", נהג להבהיר, "היו בלתי נמנעים. ייצור הפצצה היה משהו טבעי. חלק מן הטבע. אם אתה מדען אינך יכול לעצור תהליך שכזה". אך כאשר נשאל אם לדעתו הייתה הצדקה להטיל את הפצצה על עיר אזרחית השיב אופנהיימר את התשובה המתחמקת-משהו: "בהיותי מדען אין לי הכלים המתאימים להשיב על שאלה כזו שהיא מחוץ לתחום התמחותי". לימים, כאשר נשאל "אופי" בעקבות הדעות שהביע נגד השימוש בפצצה מדוע בכל זאת הוטלה הפצצה, השיב: "בכל שיקולינו תמיד לקחנו בחשבון עד כמה עקובה מדם עלולה להיות פלישה אמריקנית ליפן וכמה חיילים אמריקניים ייהרגו אם ניאלץ להילחם על אדמת יפן. תמיד ראינו זאת כחובה לשמור חיים ולחסוך בהרוגים מכוחותינו. זו הסיבה שהחלטנו להטיל את הפצצה. היינו משוכנעים כי הטלת פצצה על אזור לא מאוכלס, למטרות הדגמת-הפחדה, לא תשיג את אפקט ההרתעה והכניעה הנדרש. כאשר עבדנו על הכנת הפצצה היינו משוכנעים כי יש לה יכולת להביא לסיום המלחמה". לאחר השימוע ב-1954 החלה דעיכתו של "אופי". הוא רכש לעצמו חלקת חוף יפהפה באי סנט ג'ון שבאיי וירג'ין והקים לעצמו בית קיט ספרטני על החוף שבו נהג לבלות במשך חודשים, תמיד בחברת אשתו קיטי. חלק גדול מזמנו נהג לבלות בהפלגה על היאכטה שלו יחד עם אשתו, מתבודד ומתנתק מן החברה האנושית שאת השד הנורא המאיים על קיומה סייע הוא עצמו להוציא מן הבקבוק. יחד עם זאת, המשיך לגלות עניין בסכנות האורבות לאנושות כתוצאה מן השימוש בנשק גרעיני. הוא חבר לפעילות הציבורית בתחום זה לאלברט איינשטיין, לפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ולמדענים אחרים שדעתם הייתה כדעתו. אופנהיימר, שהיה מעשן כבד כל חייו, מת בן 62 מסרטן בגרון בבית-החולים באוניברסיטת פרינסטון. הוא ציווה שגופו יישרף והורה לאשתו לפזר את אפרו במקום שאהב מכל - בים מול החוף הפרטי שלו. וכך עשתה. שירת חייו הפיזיים, כאמונתו, הסתיימה, אך מעשיו והתלבטויותיו, ילוו תמיד את האנושות שאותה הצעיד לעידן מפחיד חדש שלחלק מתוצאותיו אנו עדים כיום, דווקא ביפן.

בשנים בהן עסק אופנהיימר בפיתוח רעיונות חדשניים בתחום הפיסיקה התיאורטית, חי ופעל בארה"ב גאון אחר שעליו אפשר לומר כי הפך על פניו את עולם המדע. גם הגאון הזה היה יהודי. זה היה אלברט איינשטיין שעבד והרצה באוניברסיטת פרינסטון. סביר להניח כי רוב תושבי כדור הארץ מכירים את המונח "תורת היחסות" של איינשטיין או את הנוסחה E = MC2 שלו, אולם לא רבים יודעים כי כבר ב-1939 היה זה איינשטיין שהבהיר לנשיא ארה"ב את הצורך בפיתוח נשק גרעיני, וזאת למרות היותו פציפיסט מובהק. ומעשה שהיה כך היה: ליאו סילרד, עמיתו של איינשטיין, היה מודאג מאוד באותם ימים מעבודות של חוקרים גרמנים בתחום ביקוע האטום. הוא פנה לאיינשטיין ושיכנע אותו כי קיימת סכנה גדולה שאם אותם חוקרים, שהפכו נאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית וביקוע הגרעין הם יוכלו לייצר פצצת אטום. וכיוון ששני המדענים ידעו אז מה פירוש "פצצת אטום" - ניאות אינשטיין לכתוב איגרת לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולהתריע בפניו על הסכנה. בין השאר כתב איינשטיין כך: "מתוך מחקרים שהגיעו לידיעתי מסתבר כי ייתכן שכבר בעתיד הקרוב ניתן יהיה להגיע לתגובת שרשרת גרעינית על בסיס היסוד אורניום. כיוון מדעי זה יאפשר לייצור פצצה מסוג יחיד במינו. פצצה מן הסוג הזה מוטענת על גבי ספינה ומופעלת בתוך נמל יכולה להביא לפיצוץ כל הנמל וסביבתו. יחד עם זאת נראה כי קשה יהיה להטיל פצצה כזו מן האוויר בגלל הקושי להטעין אותה על מטוס. אף כי לארה"ב יש רק מעט מקורות לכריית אורניום קיימים מכרות כאלה בקנדה ובעיקר בקונגו". אחרי שהזכיר את הסכנה הטמונה בהתקדמות המחקר הנאצי ובהשלכות הצבאיות העלולות לצמוח מכך, סיים איינשטיין את מכתבו במשהו אופרטיבי: "אם תחשוב כי יש טעם לפעול בנתיב הזה נראה לי כי עליך להפקיד את המשימה בידי אדם שאתה סומך עליו, שיפעל במסגרת רשמית, ואשר משימתו העיקרית תהיה להאיץ את העבודות הניסיוניות המתבצעות בתחום זה ולהעביר אותן גם למישור המעשי-תעשייתי". רוזוולט השתכנע ממה שהבהיר איינשטיין והחליט לאמץ את ההצעה ולהחיש את מאמציה של ארה"ב לייצר את פצצת האטום האמריקנית.