על כוחה להכאיב של העיתונות למדתי עוד בגיל הנעורים. השתתפתי בעשיית עיתון קיר יומי נסיוני, שהוציאו כמה משוגעים-לדבר בכיתות הבוגרות של התיכון שלנו. הוא היה קרוי אז המוסד החינוכי מעיין. אבל היום זהו בית ספר תיכון מעיין, בית ספר גדול השייך למועצה האזורית. נפוצה אז בארץ אפנת רשימות יומנאית או מעין-יומנאית, שהדגם שלה היה המדור 'מה נשמע?', של דן בן אמוץ, בשבועון 'העולם הזה'.
קראתי כמה גיליונות של השבועון המוקצה הזה, ואמרתי לעצמי שככה גם אני יכול, ככה גם אני יודע לכתוב. וכשהוזמנתי להשתתף בעיתון הקיר, שאגב נכתב כולו בכתב יד, ולא בשום מכונת שכפול, ידעתי שאני הולך לכתוב כמה דפי מופת עיתונאיים על מוסדנו הקטן.
השיטה הייתה פשוטה: אני הלכתי לשיחות החברה, לימי הספורט, למופעי החוג הדרמטי, לגיוסים לחקלאות, וכתבתי עליהם בסגנון חופשי לגמרי. 'זרמתי' איתם, כמו שאומרים היום. מדן בן אמוץ, הרבי שלי לשעה, למדתי כמה דברים חשובים: ראשית - להרבות בתיאורי הטריוויה הנמוכה, ולהנמיכם עוד יותר. לדוגמה, הסוסה של משק הילדים הייתה פולטת צפיעי זבל, אבל אני כתבתי שהיא מחרבנת על 'העגלונים הטירונים שלה'. או דוגמה אחרת: הממונה על מחסן הבגדים הייתה חברת קיבוץ מבוגרת, אישה קפדנית, שהעירה לחניכים תמיד כיצד לנהוג. אני כיניתי אותה 'המכשפה מהקומונה'. וכך עוד ועוד.
שנית - להרבות בתיאורים צדדיים, שישברו את זרימת האירוע החשוב. לדוגמה, בעת שירת המקהלה החגיגית, כתבתי, ראו הצופים כמה בנות פוערות פיות מעוותים, והקהל זכה למצג של שיניים מקולקלות. העיקר היה להשפיל את החגיגי, וללעוג למאמצי חבר העובדים. מעין נוסח של תיש פרוע, המעמיד פני סטודנט מורד.
וכך גם 'כיסיתי' ערב אחד, איזה מופע ריקוד, שבנות מוסד מעיין, בצוותא עם כמה חברות בוגרות, טרחו עליו חודשים ארוכים. מסביב לבימה הקטנה נערמו חבילות חציר שהובאו במיוחד מהמתבן, ועליהן ישב הקהל הקיבוצי, שדווקא נהר בהמוניו לחזות במופע המחול המדובר.
החציר היה דוקר ומגרד, המוזיקה הייתה רועשת, ואורות הבמה סנוורו כהוגן. אבל - כולנו ידענו והרגשנו שהערב הזה הוא ממש משלנו. נערותינו, שבגרו לפתע, חוללו כנשים צעירות ומושכות, ויפו פי שבע פתאום, מתמשיחי הצבע של האיפור. הקהל נכבש בקסמן ובקסם הריקוד, והיה ברור כבר מאמצע ההופעה, שזו תהיה הצלחה גדולה ומדוברת.
אינני יודע איזה שד נכנס בי פתאום. רציתי לפוצץ את הילת הנוי והקסם שזרמה מהבמה אל הקהל. רציתי לחשוף ולהציג את האמת על להקת המחול. בנות מתבגרות וגחמניות, שניתנה להן הזדמנות פז לרחף ולקסום לקהל המעריצים לשעה קלה. לשכוח את המתח והבכי, את החרטה ואת ההסמקות, שבטרם עליית המסך, ולהציגן כפי שהן באור האמיתי של היומיום. הפיתוי, שלא יכולתי כנראה לעמוד בו, זרם אלי ישירות מהבמה. ואני ניתקתי עצמי מהאשליה המתוקה, קמתי והלכתי בדרך עוקפת אל חדרי, כדי לכתוב בתנופה ומתוך השראה זדונית, את הטור הפוגעני שלי לעיתון הקיר.
אני זוכר עד היום את הכותרת המרושעת שנתתי לדף. "קש ורעש". התחלתי, על-פי הרבי דן בן אמוץ כמובן, לחרף ולגדף את חבילות החציר. קראתי להן "ערימות הקש הדוקרני". ובעצם מערימות הקש משכתי את ביקורתי הנוראה על ערב המחול. כאילו לא היה כולו אלא עינוי אחד גדול. קש דוקר בישבנים, ועל הבמה תזמורת של נסרני מסוֹרים, אלה הכנרים המסוּרים שלנו, שעלו להופעת בכורה מרגשת. קש ורעש, זה כל מה שמצאתי באותו הערב. הקש שהתפזר באוויר, והרעש שלא אפשר ליהנות מהמתחולל על הבמה. כתבתי במכה אחת, ממש מתוך בולמוס, ואמרתי לעצמי, הנה נקמתי המתוקה. לא פתיינות נשית ולא מתבגרות מגרות, ולא בטיח, אלא פשוט מהומה ללא יופי, שכולה קש ורעש.
הדף האומלל שלי נתלש מעיתון הקיר כמה פעמים, עד שנואשתי מלהעתיקו. הצימוד קש ורעש הפך למילת היום במוסד מעיין. הבנות הסתגרו בחדריהן ובכו, אבל היו גם כאלה שהתנפלו עליי בזעם. מה אתה חושב לך? מי אתה מי שמך? מה אתה בכלל מבין באמנות? אולי מוטב שתלך לחורשה הסמוכה, ותטפס אל צמרות האקליפטוסים. אתה לא יותר טוב מהקופים בג'ונגל.
שמעו של הדף הארסי שלי יצא גם בקיבוץ, וחברים מבוגרים רצו לקרוא על מה המהומה. אתה בעצמך נער מתבגר שפלט את ארסו, אמר לי אחד החברים. וכל זה רק בגלל שאתה לא יודע לרקוד? והעגלון, שלא אפרש בשמו, נטלני בידי לצד ואמר: הקשב בחור צעיר, אתה עוד צריך ללמוד ולהתבגר. יש לך כישרון עיתונאי מובהק, שאיש אינו מכחיש. אבל אתה צריך ללמוד מה לעשות איתו. חשבת לרגע כמה פגעת בנערות שרקדו? ובכל אלה שטרחו סביבן חודשים ארוכים להעלות את המופע? ראית איך הן הזילו דמעות?
הוא עמד אתי קרוב לשעה. ביטל למעני זמן יקר. אבל מסתבר שהיה כדאי. הייתי רק נער בן שש עשרה, אבל מאזין טוב. אני הבנתי כמה גדול כוחה של העיתונות להכאיב. קש יבש ודוקרני או רעש של מחיאות כפיים, אינם האמת מהמופע. אף על-פי שלפעמים ניתן ככה להנמיך את המבט, ולחטט בצפיעי הסוסה, או בגללי העיזים הפראיות.
לא שבתי לכתוב את דפי הארס השבועיים שלי, בנוסח "מה נשמע?" של דן בן אמוץ. אבל מצד שני, גם לא למדתי לרקוד, ולא הפכתי למעריץ של אמנות המחול. אבל נפקחו עיני לראות מי עומד מאחורי הקש והרעש, וכמה אווילי לדחוס ערב שלם בצמד המלים הללו. אולי משום הלקח הרחוק ההוא, לא שבתי לכתוב בעיתונים. נמנעתי גם מכתיבת מאמרים, אפילו בעניינים עקרוניים. ורק השכחה המיטיבה, שבשלה אני פוסח לפעמים על לקח "הקש והרעש" שלי, היא שמאפשרת לי לכתוב מפעם לפעם, ממוארים רגשניים כמו זה המסתיים כאן.